בשבע 472: שאלת השבוע

האם נכון לקבוע בחוק תקופת צינון בין כהונת יו"ר הכנסת לבין התמודדות על נשיאות המדינה?

עורך: ירעם נתניהו , י"ט בכסלו תשע"ב

 

יוזמה מוצדקת | מנחם רהט, פרשן פוליטי, המשנה לעורך 'מצב הרוח'

גילוי נאות: יש בליבי חיבה מיוחדת ליו"ר הכנסת רובי ריבלין, ונדמה לי שהתופעה הדדית. זכור לי שלאחר שנזרק מהכנסת בשל תבוסתו בפריימריס של הליכוד, מצאתי לנכון להפגין כלפיו חום אנושי, לעודדו שיתמודד שוב על מקומו בכנסת הבאה - וכל השאר היסטוריה.

ריבלין נחשב בעיני עמיתיו מימין ומשמאל לח"כ הוגן. אבל למן הרגע שנטען כי הוא נושא עיניו לכהונת נשיא המדינה, לא מפסיקות הלשונות הרעות לתלות בו מיני בוקי סריקי, מתוך חשד שמא הוא מחניף לח"כי השמאל והערבים, על מנת לזכות בתמיכתם ביום פקודה.

שורת ה'האשמות' כלפיו ארוכה למדי. פעם התנגד להצעת חוק להענקת העדפה ליוצאי צבא המתמודדים על משרה ציבורית, ופעם התנגד להעניש ח"כים ערבים שנסעו ללוב כדי להתפלש בעפר רגליו של המטורף קדאפי. בהזדמנות אחרת נמנע מלנקוט אמצעים כלפי ח"כים ערבים שכיבדו בנוכחותם הלא מכובדת את מפגש הפיוס בקהיר בין אש"ף לחמאס. פעם נוספת סירב לקרוא לסדר את ח"כ טיבי שבהיותו יו"ר ישיבה העיף מהמליאה את ח"כ בן ארי בניגוד לתקנון. הוא גם דחה הצבעות בכנסת לרגל חג הקרבן המוסלמי, מנע את השתתפות ח"כ בן ארי במשלחת הכנסת לפולין כדי לפנות מקום לח"כ בראכה, וגם קרא לפתור את הסכסוך בהענקת אזרחות ישראלית לכל הפלשתינים בין הים לנהר, ועוד.

ריבלין יוכל כמובן להוכיח באותות כי בכל המקרים ה'חשודים' נהג על פי מיטב מצפונו, במיטב ההגינות. ביכולתו אפילו להוכיח שהוא נאמן עד כלות למחנה הלאומי. ידועה אמרתו: "אני נולדתי לתוך החי"ת (סימנה של תנועת החרות בבחירות) הקדמון". ואף על פי כן, נודף ריח לא נעים מעצם החשדות כאילו הפך לשבוי בידי ח"כי השמאל והערבים, שבידיהם מצוי המפתח לנשיאותו. עצם החשד כשלעצמו, אם יש או אין בו ממש, די בו כדי לתמוך ביוזמה המוצדקת לקבוע בחוק תקופת צינון ליו"ר כנסת המתכוון להתמודד – ואל תטעו: בכנסת עצמה! - לנשיאות המדינה.

זכותו של ריבלין להיבחר לנשיאות אינה מוטלת בספק, כמובן, אך עליו לצאת למירוץ מנקודת זינוק זהה לזו של מועמדים אחרים, ומבלי לשאת על גבו שק של חשדות כאילו ניצל את עמדתו המועדפת. גם על ריבלין לתמוך ביוזמה הזו, אם רצונו להיות נשיא של העם כולו, ולא רק של מחציתו.

 

מהלך עקרוני | ח"כ מרינה סולודקין, יוזמת הצעת חוק הצינון (קדימה)

עד היום, במהלך חמש הקדנציות שלי בכנסת, ראיתי כמה יו"רים: דן תיכון, אברום בורג, רובי ריבלין, דליה איציק, והגעתי למסקנה שיש ניגוד אינטרסים בנושא. כאשר יו"ר מציג את מועמדותו לנשיאות מיד לאחר תפקידו כיו"ר יש בכך יותר מטעם לפגם.

למועמד שכיהן כיו"ר הכנסת יש יתרונות מול המועמדים האחרים לנשיאות, כי הגוף שבוחר את הנשיא כבר מכיר אותו היטב. כמו כן, בצורה זו או אחרת אותו יו"ר יכול לחזר אחר הגוף שאמור לבחור אותו - חברי הכנסת. הוא יכול לתכנן מראש את היחס שלו לח"כים ולהיות עימם רך יותר בהתנהגותו, הוא יכול להימנע מלהטיל סנקציות נגד אלה שצריך להשתמש בהן נגדם וכדומה.

יו"ר הכנסת צריך להיות בלתי תלוי. ואם יש לו מטרה להיות נשיא, הוא לא יכול להיות בלתי תלוי, ולכן הוא לא יכול להיות יו"ר. לפיכך נכון לקבוע תקופת צינון של שנתיים. אמנם חברי מיכאל בן ארי סובר שצריך לחכות ארבע שנים, כלומר קדנציה שלמה, אך לטעמי די בשנתיים.

ואני מוכרחה להדגיש - אם יהיה דיון בנושא הזה, אנו אומרים מראש שאין אנו מדברים על מועמדות הנשיא הבא. כלומר, החוק יחול רק על הקדנציה הבאה ולא הנוכחית. חשוב לנו להדגיש שאין כאן משהו אישי נגד היו"ר הנוכחי רובי ריבלין, אלא מדובר במהלך עקרוני.

 

פזילה לעבר הח"כים | דן תיכון , יו"ר הכנסת לשעבר (ליכוד)

בעבר, משנבחר חבר כנסת להיות יושב ראש הכנסת, הוא ניתק כל מגע עם המפלגה שלו. הוא לא גילה מעורבות בדיוני המפלגה, בדיונים המפלגתיים ובישיבות הסיעה. משעה שנבחר הוא אימץ את הדוקטרינה של הספיקר הבריטי. למיטב זכרוני, אף יו"ר לא היה מועמד לתפקיד נשיא המדינה למעט דב שילנסקי, אבל הוא עשה זאת כשכיהן כחבר כנסת ולא מתפקיד יו"ר הכנסת. אבל בשנים האחרונות אנו רואים שיושבי ראש, משעה שהם נבחרים הם הופכים להיות מועמדים, לעיתים מטעם עצמם, לכהונת נשיא המדינה. אנו רואים זאת בשתי הקדנציות האחרונות של דליה איציק ורובי ריבלין.

המצב הזה מוביל אותם למקומות שלא הייתי אומר שמותר ליו"ר להגיע. אנו רואים כי ההחלטות של יו"ר הכנסת תמיד פוזלות לעבר האלקטורט שבסופו של דבר בוחר את הנשיא המדינה, קרי: 120 חברי הכנסת שיבחרו אותו. את הפזילה הזו רואים לאורך כל הדרך, ובכל מיני דברים שרק בעלי עין חדה מבחינים בהם, כמו נסיעות לחו"ל, צ'ופרים וכדומה. קשה להשתכנע שהדברים נעשים תוך שמירה על האיזון ומשיקולים ענייניים. את המצב הזה רואים גם כעת בתקופת כהונתו של ריבלין וראינו זאת בתקופת דליה איציק.

המצב שבו יו"ר מכהן כראש של המוסד שצריך לבחור אותו אינו בריא, בלשון המעטה, ודעתי ברורה – צריכה להיות תקופת צינון. וכשתהיה תקופה כזו, אנו נראה שבסופו של דבר כמעט אף יו"ר כנסת לא יציע את עצמו, והם אפילו לא יהיו מועמדים.

 

תשובות הגולשים

מוסד מיותר

לא ראוי במדינה שאנו חיים בה שיהיה אדם במשרה ציבורית שאין בה עשייה אמיתית. כסף ציבורי זה קודש. הגיע הזמן לכבד את הציבור ולא אנשים, יהיו מוכשרים ומעולים ככל שיהיו. אל תנסו להשוות את מוסד הנשיאות למלכות בית דוד שתקום במהרה בימינו אמן.

אורי סבתי, קריית שמונה

 

רדו מריבלין

אפילו מחילים את הצינון, יש לקבוע זאת לא לקראת הבחירות הבאות לנשיאות, אלא רק אחר כך. ובשם ה"מידתיות" וה"שויון" ושאר מילים של בית מרקחת, יש לדאוג שתהיה תקופת צינון גם לראש המוסד, לרמטכ"ל, ליועץ המשפטי לממשלה, למנכ"ל וכו' - לכל תפקיד ציבורי! מדוע רק לנשיא המדינה צריך? האם כך נהגו גם בפרס, נבון ושאר יקירי השמאל?

ובאופן אישי, ריבלין הוא מועמד בהחלט ראוי, וכל המתלהמים כאן נגדו, תזכרו מי האלטרנטיבה! ריבלין ציוני ויהודי שורשי גאה, לא חת מפני ממשלת הבג"ץ לאורך זמן, ויודע לבקר אותם באופן ברור ובוטה.

מיכל, ירושלים 

 

תפקיד א-פוליטי

תקופת צינון בין תפקיד יו"ר הכנסת לבין תפקיד הנשיא היא סוגייה לא רלוונטית, מכיוון שלטעמי יש לעשות הפרדה מוחלטת בין מוסד הנשיאות לבין הכנסת. במקור תפקיד הנשיא ניתן לנכבדי העם. לאלברט איינשטיין הוצע להיות נשיא המדינה הראשון, והוא סירב כי לטעמו לא היה מספיק ראוי - והתואר ניתן למדען חיים וייצמן.

הייתי רוצה לראות בתפקיד הנשיא מדען בולט, או דמות ייצוגית כלשהי, ובשום פנים לא אדם שהגיע מהכנסת. רק ככה יובטח שמוסד הנשיאות באמת יהיה א-פוליטי, ולא כמו הבושה שהוא היום, תחת הנשיא הפוליטי ביותר בתולדות המדינה.

ירון רימר, ראש העין