חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

צעד ועוד צעד - בגליון השבוע

שרון רוטר, מוזיקאית צעירה ומבטיחה שנטשה את אורות הבמה וגילתה את האור שבתוכה, מספרת בגוף ראשון ובגוף שלישי את סיפור התשובה שלה
22/12/11, 17:32
שרון רוטר


לילה אחד, בעודי נוהגת, פתחתי את הרדיו על אחת התחנות התורניות. הרב שדיבר אמר דברים כדרבנות: "מי שאינו שומר שבת - אין הוא יהודי אמיתי"... המילים חלחלו עמוק. ידעתי שהן קיצוניות, אבל הן איששו את מה שכבר הרגשתי זה זמן רב. באותו רגע ידעתי שאין לנו ברירה, אנחנו הולכים לשמור שבת

הרב פתח בניגון של הבעל שם טוב, והיא לא הבינה מאין פרצו הדמעות בעיניה. בבת אחת הרגישה את כל הדיבורים והשיחות על אלוקים מחלחלים לנקודה פנימית ועמוקה בתוכה, שהחלה להאיר אותה מבפנים. משהו נפתח בה ותחושה ברורה של אמת התבססה בתוכה

החיים בגפי, במרכזו של הכרך הסואן, זימנו לי כבר בתור נערה צעירה את משאת נפשי. זכיתי להכיר ולעבוד עם מוזיקאי אהוד וידוע, בן אדם עם לב של זהב, שיחד עם מנהלו פירגנו לי וטיפחו אותי וסללו לי את הדרך שבה חשבתי שאני רוצה ללכת. הדרך להיות כוכב נולד

הילדה פיתחה אנטי רציני לכל האמת הזאת שאמא שלה אימצה. אותה אמת ששינתה את אמא שלה, הרחיקה והפרידה ביניהן. זאת שכל חייה חונכה לשנוא ולבוז לה, ופתאום אומצה בהתלהבות על ידי אמה כמו ילדה חדשה שבאה במקומה, חשובה יותר ממנה, אהובה עד כדי כך שאמה מוכנה לוותר על הקשר ביניהן בשבילה
היה היתה פעם ילדה קטנה שתמיד ידעה והרגישה בתוכה שיש אמת מוחלטת, על אף שאחרים לימדו אותה שהאמת היא אישית וניתנת לפרשנות. אבל הילדה לא ויתרה, ובשקט וצניעות, בתוך מהלכי חייה, המשיכה לחפש. וכשהיא מצאה, היא לא הפכה בבת אחת את עולמה. לאט לאט, בלי להפחיד את עצמה ואת קרוביה, היא צעדה בצעדים קטנים ומדודים בשבילי הדרך שבה היא בחרה ללכת * שרון רוטר, מוזיקאית צעירה ומבטיחה שנטשה את אורות הבמה וגילתה את האור שבתוכה, מספרת בגוף ראשון ובגוף שלישי את סיפור התשובה שלה

 

בסופר, מלווה בשלושת הזאטוטים שלי ומנסה לקנות את שתיקתם הרגעית בממתקים, ראתה אותי הקופאית חוטפת מידיהם בחירוף נפש חפיסת שוקולד חצי פתוחה בעודי שואגת לעברם - "אתם בשריים!!!".

"חזרת בתשובה?" היא שואלת. הנהנתי, בחיוך חצי נבוך חצי מתנצל, עדיין לא בדיוק בטוחה מה עליי לענות במקרה כזה, עדיין מסתתרת מאחורי ערימת תלתליי, בדיוק בשביל להימנע מסיטואציות כאלה.

"מגניב, כל הכבוד!" היא משיבה לעברי, ואני מרגישה עוד יותר נבוכה מהמבוכה של עצמי. איך זה שאחרי חצי עשור של הליכה בדרך, אני רק במאה מטר הראשונים?

ובכן, כמו החיים עצמם, התשובה היא מורכבת. כמו הדרך שבה אני צועדת. עדיין רגל פה רגל שם. למרות שככל שעוברים הימים, הרגליים אמנם נשארות חצויות אבל הלב מייחל לעבור צד, להתאחד. כי הוא, בניגוד למוח, יודע את האמת בבירור ומשתוקק אליה. ואם המוח והגוף עדיין שבויים בהרגלים ישנים, מפחדים להיפטר מהם, מפחדים ממה יגידו, מלאבד חברים, משפחה, קריירה - הלב והנשמה מרגישים את הקשר אל השורש, ולא מפסיקים לבקש את המהות. וכמו שכתב פעם חבר טוב בשיר קסום "פתאום נדלק האור שבעיניים, פתאום נסגר הבור שבנשמה".

אז איך בעצם זה קרה לה? אתם בטח שואלים את עצמכם. וגם אני תוהה, מה היה הרגע שבו הבנתי שיש השם יתברך בעולם, שהתורה היא אמת? מה זה אומר מבחינתי להיות יהודייה? ואיך זה קשור ללברך לפני האוכל ולא להדליק את האור בשבת?

אז בשביל לנסות ולהבין, אני שוטחת בפניכם את הסיפור שלי.

***

ומעשה שהיה כך היה.

פעם אחת, לפני שנים רבות, בלב כרך עירוני סואן, גרה משפחה לא כל כך ממוצעת. אמא אמנית עם שני ילדיה בני העשרה, ובעלה הטרי עם שני ילדיו בני העשרה. בני הזוג החדש והלא כל כך צעיר מאוד אהבו זה את זה, אבל הם ממש ממש לא הסתדרו. האם הרגישה שהיא לא שמחה ושאולי יש משהו שהיא מפספסת, משהו מעבר. אז היא חתכה. מהכל. ונסעה רחוק רחוק, לצידו השני של העולם, לארץ מולדתה ארגנטינה, לנסות ולמצוא את מה שידעה שקיים. את המזור לנפשה.

וכשהיא חזרה אחרי כמה חודשים, משהו קטן, שלא ניתן לזיהוי בעין רגילה, השתנה בה. ודי מהר השתנו עוד ועוד דברים. בהתחלה השתנה הדיבור, אחר כך השפה, ובהמשך גם הבגדים, העבודה והחברה שסבבה אותה. ובגלל שהיתה בן אדם מיוחד שלא מוותר והולך עד הסוף עם האמת, היא לא הסתפקה בלהתחבר עם קהילה ולקבל על עצמה את מנהיגה, אלא עשתה מסע ארוך ומפותל, לעיתים אפילו מסוכן, וחקרה לאורכה ולרוחבה את ממלכת היהדות, בלי פשרות ובלי קיצורי דרך.

ובדרך החתחתים שהיא הלכה בה, היא איבדה בכאב רב את רוב יקיריה ואת משפחתה, שלא יכלו להבין את המסע שהיא הולכת בו. בעיקר הם לא יכלו להכיל ולקבל את השינויים הדרסטיים שחלו בה.

וכדי שלא יכאב לה כל כך, היא התיישבה בדרום הארץ, בתוך שכונה קטנה ומוזנחת של אנשים קשי-יום. רחוקה ומבודדת ממשפחה ומחברים, היא המשיכה בדרכה בלי פשרות, בדרך אל האמת.

והילדה האמצעית שלה, שהיתה מאוד קשורה אליה בילדותה ושלא הסכימה להיפרד ממנה אפילו לרגע, הרגישה שהיא כבר לא מכירה את האמא הזאת. זאת לא אמא שלה. ואפילו שכבר בגרה והפכה לבחורה צעירה, חרה לה שהאישה הזאת אולי נשמעת כמו האמא שהיתה לה, אבל כלל וכלל לא מדברת כמוה, וגם כבר לא נראית כמוה. אז היא הפנתה לה עורף, וגם קצת נידתה אותה (בעוונותיה הרבים), אפילו שמאוד מאוד כאב לה לאבד אותה. כי לא משנה בן כמה אתה, יש דברים בחייך שאמורים להישאר יציבים ובלתי מעורערים ואסור להם להשתנות. כמו ההורים שלך. וכשהם משתנים, כמו שקורה לפעמים בחיים, הקרקע נשמטת מתחת לרגליך, ואתה מרגיש פתאום מאוד מאוד לבד בעולם.

ובינתיים הילדה-בחורה הזאת (אני, למי שלא ניחש עד עכשיו) פיתחה אנטי רציני לכל האמת הזאת שאמא שלה אימצה. אותה אמת ששינתה את אמא שלה, הרחיקה והפרידה ביניהן. זאת שכל חייה חונכה לשנוא ולבוז לה ופתאום אומצה בהתלהבות על ידי אמה כמו ילדה חדשה שבאה במקומה, חשובה יותר ממנה, אהובה עד כדי כך שאמה מוכנה לוותר על הקשר ביניהן בשבילה.

המצב הכואב הזה נמשך די הרבה זמן. עם כמה ניסיונות של התקרבות והתקשרות, שפעם אחר פעם נכשלו וצרבו, גם לאם וגם לבת, בפצע הפתוח.

הבחורה הצעירה המשיכה לבנות את חייה, להסתחרר בקרוסלת החיים שלה, שתפסו כיוון מבטיח ומעניין. את אמה היא הדחיקה למקום שבו זה כמעט לא יכאב בעודה מממשת חלום ילדות.

***

תמיד אהבתי להופיע, להיות במרכז העניינים. לשחק ולשיר, לעשות הצגות. מעולם לא העזתי לדמיין את העתיד ככזה, כי בילדותי אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה ולא זכיתי לסולואים במקהלה. אבל החיים בגפי, במרכזו של הכרך הסואן, זימנו לי כבר בתור נערה צעירה את משאת נפשי. זכיתי להכיר ולעבוד עם מוזיקאי אהוד וידוע, בן אדם עם לב של זהב, שיחד עם מנהלו פירגנו לי וטיפחו אותי וסללו לי את הדרך שבה חשבתי שאני רוצה ללכת. הדרך להיות כוכב נולד.

אחרי כמה שנים של עבודה בתחום לצידו של האמן הידוע שכבר הפך לסוג של מנטור בשבילי, ואחרי אין ספור שיחות אל תוך הלילה, בוואן על הכבישים ובחדרי אמנים - בלי לשים לב, משהו בי נפתח. הרגשתי שהחומה של האנטי מתחילה להיסדק. פתאום הבנתי שיהדות היא לא מילה מגונה, והיופי שבה התחיל לנצנץ. לא מצוות, לא כללים ולא כפייה. רק חכמה עתיקה שחודרת אל הלב ואי אפשר שלא לאהוב אותה. ופתאום, לראשונה בחיי, הרגשתי שמצאתי את התחושה שחיפשתי כל הזמן. את התשובה לתלישות, לזמניות ולארעיות שליוו אותי קודם לכן. הייתכן שאני לא לבד אחרי הכל? אולי אני כן שייכת למשהו כללי וגדול ממני?

***

העבודה על אלבום הסולו שלי ארכה זמן רב. הרגשתי שעליי לבנות לי דרך מוזיקלית, למצוא את עצמי בתוך המוזיקה. כמו בכל דרך שבחרתי בחיי, רציתי שהמוזיקה תייצג אותי, ולשם כך היה עליי לדעת מי אני ומה אני רוצה להגיד. זה היה מסע שהצריך חיטוט עצמי רציני, התבלבלות רבה וסכום לא מועט של כסף, ושבסופו לא הייתי ממש שלמה עם התוצאה. האלבום היה ביטוי של החיפוש והדרך שעברתי ולכן היה בוסרי, לא אחיד ומבולבל. אבל היה בו גם חן של התחלה ושמחת נעורים, ואחד השירים מתוכו זכה להצלחה מעל גלי האתר והפך ללהיט מושמע מאוד.

הצעד הקרייריסטי הבא היה לפצוח במסע הופעות ברחבי הארץ במטרה לבסס את מעמדי כזמרת מן השורה. אבל במקום ללכת על כל הקופה ולעלות על דרך המלך, משכתי חזק במושכות ופניתי לדרך לא סלולה. לאחר כמה שנים מייגעות של עבודה על האלבום, הרגשתי פספוס. היה משהו ממש לא מאוזן בין ההשקעה והציפיות שלי לבין התוצאה.

אפילו שכל אחד בעם ישראל ידע לזמזם את "כל הציפורים מצייצות בדרך שלך... פה, פה, פרה, פה" ואנשים שזיהו אותי ברחוב ובסופר פרגנו בתגובות טובות - אני הרגשתי טעם מר של החמצה. האלבום היה בשבילי כמו תינוק שנולד, ירקתי דם עבורו, אבל אף אחד לא העיד שהוא שינה את חייו. תגובות כמו "איזה שיר חמוד, עשה לי את הבוקר" או "הילד שלי מכור לשיר שלך, הוא שומע אותו בלי הפסקה" היו גורמות לי סבל במקום הנאה.

גם החשיפה בתקשורת כחלק מתהליך השיווק של המוצר היתה סיוט מתמשך. העיסוק האובססיבי בעצמי, באיך אני נראית, ביצירת לוק, אופנה, בגדים, איפור. ההליכה בקו הדק בין לחשוף את עצמי כדי לספק "חומר טוב", צהוב ומעניין, לבין לשמור על עצמי ולא להגיד משהו שאתחרט עליו ואביא עליי מפלה וחורבן.

התעייפתי והשתעממתי מעצמי. הייתי מבולבלת וחסרת מנוחה. רציתי לעשות מוזיקה ומצאתי את עצמי מתעסקת בתדמית ובחיצוניות. הייתי זקוקה לשקט ולרוחניות, להתכנסות פנימה. למצוא שוב את עצמי, מה אני רוצה.

***

והילדה ההיא מהסיפור, שחלמה להיות כוכב נולד והספיקה בינתיים קצת להתבלבל, עשתה החלטה אמיצה וחזרה באופן מסוים על צעדיה של אמה. בשיא המומנטום, כשהדרך להצלחה פתוחה וסלולה לפניה - היא חתכה. את המוזיקה היא שמה בצד ולא שבה להופיע על הבמה. היא בחרה בדרך חדשה לגמרי, בדרך היוגה.

שלוש שנים היא הקדישה ללימודי הוראת יוגה במכללת וינגייט. כל יום התאמנה בביתה כשלוש שעות. היא פתחה קבוצות ולימדה יוגה והתמסרה לכך בכל נפשה ומאודה. היא התחזקה והתייצבה הן בגוף והן בנפש, והצליחה למצוא שוב את המרכז שלה.

בסקרנות הטבעית האופיינית לה, ביקשה לחקור את שורשי היוגה. לקראת סוף שנות העשרים לחייה, במטוס מלא ביוצאי צבא, מצאה את עצמה עם תרמיל גב ענקי בדרך לדלהי הרחוקה.

הודו היתה מדהימה. היא התאהבה בה מהרגע הראשון. בזכות העולם הזר והשונה שסביבה, ובזכות החופש מכל שיגרה מוכרת, היא חזרה להיות ילדה קטנה וסקרנית שחוקרת ובולעת הכל בעיניה הפתוחות והגדולות. היא לא ידעה שובע, ושמחה גדולה מילאה את ליבה. התמימות חזרה לשכון בתוכה, מסלקת כל השתרשות ודעות קדומות. ההשוואות בין תושבי המקום לבני עמה עלו כאינסטינקט בלתי נשלט, מה שעזר לה לתהות שוב על מהותה, על שורשיה ועל החיבור למקורות.

חברת ילדות התלוותה אליה במסעה. אותה חברה היתה בתהליך של חזרה בתשובה. בצניעותה ובמתיקותה קיימה לעצמה את המצוות ואת השבת, בלי כפייה, בקשות או הטפת מוסר. "על הדרך" הצליחה הילדה לחוות את חוויית המצוות דרך חברתה ולמצוא בהן חן, סדר ונחמה.

כחלק מחוויות הטיול הגיעו השתיים אל 'הבית היהודי'. זוג צעירים חוזרים בתשובה, שליחים של עמותת 'ערכים', אירחו בשבתות מאות מטיילים לסעודות וקידוש חינם אין כסף. הם גם היוו אוזן קשבת, עזרה למטיילים בצרה, ובעיקר עזרו להתאחד ולהרגיש קצת בית בתוך כל הזרות הזאת. במסגרת שבוע של סדנה והרצאות, התארח בבית היהודי הרב יוני אליצור.

בלי לשים לב, היא מצאה את עצמה מבלה יותר ויותר זמן בשיעורים שלו. הוא דיבר על אלוקים, על טוב ועל תכלית הבריאה. הוא ענה על כל השאלות המתריסות ששאלה באהבה ובסבלנות, מסדר את אוזנה ונפשה וסוגר יותר ויותר פינות. בין שיעור לשיעור היה יושב עם הגיטרה ושר פיוטים ומזמורים. בפעם הראשונה שראתה אותו מרים את הגיטרה ומתחיל לשיר, רצתה לקחת את רגליה ולברוח משם. "בואי נלך, אין לי סבלנות לעוד שירים סביב המדורה עם גיטריסט של שני אקורדים וקול של קרפדה", לחשה לחברתה. "לא נעים. נשארים!" פקדה לעומתה בחזרה וקרקעה אותה בגסות ארצה.

"אוי אוי אוי אוי" פתח הרב בניגון של הבעל שם טוב, והיא לא הבינה מאין פרצו הדמעות בעיניה. בבת אחת הרגישה את כל הדיבורים והשיחות על אלוקים מחלחלים לנקודה פנימית ועמוקה בתוכה, שהחלה להאיר אותה מבפנים. משהו נפתח בה ותחושה ברורה של אמת התבססה בתוכה.


***

חזרתי מהודו ורציתי להביא את האמת עד הבית. בעלי לעתיד, שטייל בהודו שנה לפני כן ובילה את רוב זמנו בקריאת התורה מהתחלה, שמח על ההזדמנות להצית את הגחלים שבערו בתוכו.

התחלנו לעשות חוגי בית, והזמנו את הרב אליצור לשיר ולדבר על הגג שלנו בשכונת פלורנטין בתל אביב. המשכנו את המסע בסמינרים של 'ערכים', שבזכות המרצים המוכשרים שלהם עזרו לסגור עוד ועוד פינות, גרמו לנו להרגיש רצויים, מקובלים ואהובים, והיוו אוזן קשבת ובית חם לכל שאלה או בקשה.

באחד הסמינרים פגשנו רב מחסידות סדיגורה. ליד מדורת ל"ג בעומר, בין ניגונים ודברי תורה, סיפר לנו הרב במבטא יידישאי סיפורי חסידים ופלפולים. אני לא הבנתי חצי מילה ממה שהוא אמר, אבל בעלי התאהב בו ממבט ראשון. לאחר הסמינר פניתי ל'ערכים' ובקשתי שאותו חסיד ילמד עם בעלי בחברותא. השיעורים התחילו לאחר כמה ימים בבית כנסת במרכז תל אביב. אותם שיעורים, שלאט לאט התווספו אליהם עוד ועוד חברים ותלמידים, היוו את הקרקע לצמיחת הישיבה התל אביבית הראשונה לחוזרים בתשובה, שהיום ממוקמת ברמת גן.

היהדות תפסה מקום יותר ויותר מכובד בחיינו. לאט היא החלה לכבוש עוד ועוד פינות בליבנו ובנפשנו. אבל אפילו שהתחלנו לאחוז בעובדה שיש אלוקים ותורת משה היא אמת, התקשינו לעבור פאזה, להיות מעשיים ולקחת עלינו עול מצוות.

***

הילדה, שכבר היתה בסוף שנות העשרים שלה, הבינה שעליה לעבור לשלב הבא בחיים, לשלב שבו היא מפנה את הדרך לילדה אחרת, לילדתה שלה. וכך, היא עשתה שיחה נוקבת עם בן זוגה ודרשה ממנו, אחרי ארבע שנות זוגיות, להתחייב אליה בטבעת.

חודש וחצי לאחר מכן, בחתונה בבית כנסת בתל אביב, עם קומץ קטן וקרוב של משתתפים, חגגו השניים את ברית נישואיהם. תשעה חודשים לאחר מכן כבר חבקו בזרועותיהם בת בכורה בשם עמליה. והילדה שלנו, ששמחה על התואר החדש שלה - אמא, הרגישה שהיא סוף סוף מממשת את עצמה כמו שהיא חלמה ורצתה תמיד.

כשעובדיה חממה, שאותו הכירה לפני כן דרך ידיד משותף, הציע לה לעשות יחד אלבום של שירי ילדים לשעת ההשכבה שלפני השינה, שמחה האמא הטרייה על ההזדמנות לחזור למוזיקה ולשלב בין שני התחומים האהובים עליה ביותר. האלבום 'לילה טוב' ליווה אותה בכל שנתה הראשונה של היותה אמא, עזר להשכיב לישון את הילדה שלה ועוד ילדים רבים וטובים שעד היום נרדמים עם השירים והמוזיקה היפה והנעימה.

***

באותה השנה, קצת לפני חג הפסח, הרגשנו צורך להכשיר את המטבח לפסח. המטבח שלנו באותם ימים לא היה כשר. במזון שצרכנו כבר שמרנו על הפרדה בין בשר וחלב ולא אכלנו דברים לא כשרים, אבל המטבח לא היה מופרד והכלים לא היו טבולים.

בפעם הראשונה שבעלי הציע להכשיר את המטבח, צנח ליבי בקרבי. זה נראה לי 'תיק' כבד מדי. אבל חוץ מהעבודה הקשה, ההוצאה הכלכלית בחידוש הכלים וזריקת כל הכלים שאני אוהבת שלא נוכל להכשיר - כאב לי גם על סבתא שלי, שידעתי שהמהלך הזה יגרום לה פחד וצער. סבתא היא אישה טובה ואכפתית והיא עוזרת לי המון. אבל ממרום שמונים שנותיה, קשה לה לשנות אמונות ישנות. היא בוחרת לראות דווקא את הקשיים שאורח חיינו החדש מביא ליחסים בינינו, שומרי המצוות, לבינה - חילונית אדוקה. והיא גם מפחדת שעם השנים נתרחק ונרחיק ממנה את הנינים שאהובים עליה ביותר.

אבל נחזור למטבח, שעל אף כל הצרות שהוא עשה לי בפסח הזה, מאז ועד היום הוא נשאר כשר.

שנתיים אחר כך הגיחה לאוויר העולם נעמי כחולת העיניים. היצור המתוק והנעים הזה הביא הרבה אור הביתה, וכנראה בזכות העובדה שנולדה ביום שבת, הביאה איתה חודשיים אחרי לידתה את שמירת השבת כהלכתה.

כבר כמה שנים שבערב שבת היינו עושים סעודה וקידוש בשולחן מהודר ושופע, אבל על הנסיעה בשבת היה קשה לי לוותר. בבוקר שבת לקפוץ לחברים, לאכול חמין ולחזור למיטה שלי לישון צהריים, זה היה כמו לרקוד על שתי חתונות. מצד אחד קדושה, שירי שבת ודברי תורה, ומצד שני - הנוחות של הבית ושל ההתנהלות.

לילה אחד, בעודי נוהגת, פתחתי את הרדיו על אחת התחנות התורניות. הרב שדיבר, שלא ידעתי את שמו, אמר דברים כדרבנות: "מי שאינו שומר שבת - אין הוא יהודי אמיתי"... המילים חלחלו עמוק. ידעתי שהן קיצוניות, אבל הן איששו את מה שכבר הרגשתי זה זמן רב. באותו רגע ידעתי שאין לנו ברירה ואי אפשר לדחות עוד את הקץ. אנחנו הולכים לשמור שבת.

ניצלתי את ההזדמנות עוד באותו שבוע. התארחנו בשבת חתן של חבר קרוב שהזמין אותנו ללון אצל משפחתו. ארזנו מזוודה ושמנו פעמינו ל"לוד סיטי". אחרי הסעודה בליל שבת שאל אותי בעלי: "נו, נוסעים הביתה?" זה היה רגע מכונן שבו הייתי צריכה לעמוד בניסיון לא פשוט. בכל ליבי רציתי לומר לו "כן", אבל בלעתי את הרוק ואמרתי "נשארים".

מאותה שבת ועד היום, זה שלוש וחצי שנים, אנחנו שומרים שבת. לא אסבר לכם את האוזן ואומר שזה קל. זה עדיין קשה ומבלבל לפעמים. אבל מפעם לפעם אנחנו לומדים ליהנות מהבועה הזאת, להתעשר ולהתענג ממנה. מה שכן, אין ספק שלילדים זו ממש חגיגה גדולה. במיוחד כשהולכים לישון בבתים של אחרים, אוכלים ממתקים כל היום ומשחקים עם אמא ואבא (אין ברירה, כי אין בסביבה מסכים שאפשר לבהות בהם).

***

בנקודה הזאת הכל התחיל להתחבר. הילדה ואמא שלה, שכבר נהייתה לסבתא בינתיים, מצאו שוב זו את זו. הסבתא היתה מלאת שמחה שהיא קיבלה את בתה בחזרה. ויש לה הרבה נחת רוח כשהיא יושבת עם נכדיה ומדברת איתם על ביאת המשיח, או מספרת מתוך פרשת השבוע על שולחן השבת בחווה. כי בינתיים, בין כל הסיבובים והחיפושים אחר המקום האמיתי שלה, התחתנה האמא (שהיא כבר סבתא) עם 'השריף של חברון', ועברה לגור באחד המקומות המעניינים והמיוחדים בארץ - בחוות דריבן. ומשהו בה סופסוף התאזן ונרגע כשהיא נחתה במקום שהשם הועיד לה.

***

הגיע הזמן לשלוח את הילדה לגן, ובחרנו פעוטון נחשב ויוקרתי ליד הבית. הכל היה שם מאוד מושקע, החל מהיצירות והאוכל וכלה בטיולים משותפים של כל ילדי הגן לספארי. אבל בסוף השנה הרגשנו שמשהו חסר. העטיפה היתה יפה ונוצצת, אבל כשפתחת את הנייר המרשרש האריזה היתה ריקה.

כיתתי רגליי ביישובים סמוכים, כי ביישוב שלנו לא היתה האפשרות לחינוך תורני. גני חב"ד היו הראשונים שהסכימו לצרף אותנו ל"מועדון" שלהם בלי חיטוט בקרביים שלנו. נפגשתי עם המנהלת, שליחת חב"ד צעירה, שהרשימה אותי מאוד בחוכמתה, בשמחת החיים שלה ובהתייחסותה לילדים ולחינוך. ביקרתי בגנים, שנראו לי דלים ומכוערים לעומת הגנים היוקרתיים ביישובנו. החצר קטנה עם מעט מתקנים, החדרים קטנים וחשוכים, הצעצועים ישנים ומערכת הסאונד צווחת בטונים גבוהים ולא נעימים. התבוננתי בגננת. ראיתי איך בכל מילה וסיפור היא מלמדת את הילדים על אהבת ישראל, פרגון, קבלה וויתור. התרגשתי מהדרך שבה היא התייחסה לילדים, ואפילו הצלחתי לראות על הילדים את התוצאות של החינוך שלה. באותו רגע החלטתי, בהחלטה לא פשוטה שדרשה ממני אומץ רב, לרשום את בתי לאותו גן לשנה הבאה.

מאז, כבר שלוש שנים, אני לא מפסיקה להתפעל מהתוצאות שהחינוך הזה מביא לביתי. אני לומדת המון חידושים מהבנות על פרשת השבוע ועל חגים ומועדים, אבל בעיקר מרגישה את ההשפעה של החינוך לעבודת המידות, שמחזקת אותי ועוזרת לי מאוד. אין לי מילים להודות לגננות ולמנהלי הגן על השירות שהם עושים לנו במסירות נפש בחינוך ילדינו, יום יום, שעה שעה.

***

כשאתה חוזר בתשובה, אתה פתאום מוצף בכמות אימתנית ובלתי נגמרת של חומר שאתה רוצה ללמוד ולדעת. אתה מגלה שכל מה שקראת לו פעם תורה הוא במקרה הטוב הבל הבלים ובמקרה הרע פשוט שקרים. אתה מתחיל ללמוד, כמו פעוט, את הכל מהתחלה. אבל הרבה פעמים אין סדר לימוד, ומאוד קשה לך לבחור רב או קהילה שאתה רוצה ויכול להשתייך אליה. אני מודה שעדיין לא מצאנו את המקום שאליו אנחנו שייכים.

לפני כמה שנים גרר חבר יקר את בעלי לאומן בראש השנה. מאז, כל שנה, נוסע בעלי בחג אל הצדיק יחד עם המוני ישראל. בהתחלה לא ממש פרגנתי, אבל אחרי שחזיתי בתוצאות של המסע הזה, אני היא זו שמתעקשת, קונה לו את הכרטיס ומעודדת אותו לצאת להרפתקה הזאת. מעבר לפן הרוחני ולזכות שיש בביקור אצל הצדיק, אני אוהבת לראות את בעלי חוזר מואר ושמח, עם כוחות מחודשים והערכה ואהבה לבית, לי ולילדים. וכך כל שנה מתגבר החיבור של בעלי לצדיק, רבי נחמן מברסלב, ותורתו ומשנתו שגורה בפיו, מחזקת ומרפאה מכאובים ובעיות.

אמנם אני לקראת החלק האחרון של הסיפור, אבל אני מקדימה ואומרת שאין זה סוף פסוק. אני עדיין בדרך, צועדת לאיטי. כל יום מביא איתו התמודדויות והחלטות חדשות. עדיין איני יודעת לאן אני שייכת. עוד אין לי בית, אזור מגורים או קהילה שבחרתי לחיות בה. עוד אין לי כיוון ברור לגבי השליחות שלי בעולם, ואני מנסה, במסגרת ההגדרות החדשות, לתת ביטוי למתנות ולכשרונות שהשם בירך אותי בהם. אני מופיעה לפני בנות אולפנות, שרה את שיריי ושירים מן המקורות, ושוזרת את ההופעה בסיפור התשובה שלי, כשאני מנסה 'על הדרך' לפוצץ את בועת עולם הזוהר ולחזק את הבנות בדרך האמת. אני כותבת מאמר שבועי באינטרנט באתר של 'ברסלב ישראל' ובעיתונים תורניים אחרים, ונמצאת במגעים ליצירת תוכן יהודי לילדים בערוץ טלוויזיה באינטרנט. וכמובן, בל נשכח את העבודה האמיתית, הכי קשה אבל הכי מתגמלת - אמא במשרה מלאה. אני מתפללת שהשם יזכה אותי ברוב כוחות להביא לעולם עוד ועוד מהקטנים והמתוקים האלו שממלאים את כל עולמי.

אז אם כבר באלו עסקינן, נספר על הרכש החדש במשפחה, שנולד לפני שמונה חודשים: מיכאל הצדיק, שנקרא על שם חמי - שהרי הוא סבו. הוא נולד אחרי צער רב באיבוד שני עוברים לפניו, ולידתו, שהיתה בגדר נס, הביאה הרבה שמחה והודיה לכל המשפחה. זכינו בברית הראשונה שלנו, שהיתה בקדושה ובהתכוונות מלאה. וכמו שכל ילד לפניו הביא עימו התחזקות במצווה, הביא עימו מיכאל התחזקות בטהרת המשפחה, כשהחלטנו אחרי לידתו להקפיד עליה במלוא הרצינות הראויה.

 

***

היה היתה פעם ילדה קטנה, שתמיד רצתה להיות נאמנה לעצמה, כי היא ידעה והרגישה בתוכה שיש אמת מוחלטת, על אף שאחרים לימדו אותה שהאמת היא אישית וניתנת לפרשנות. אבל הילדה לא ויתרה, ובשקט וצניעות, בתוך מהלכי חייה, המשיכה לחפש עד שידעה שהיא מצאה. וכשהיא מצאה, היא לא הפכה בבת אחת את עולמה. לאט לאט, בלי להפחיד את עצמה ואת קרוביה, היא צעדה בצעדים קטנים ומדודים בשבילי הדרך שבה היא בחרה ללכת.

והיא שמחה מאוד, ביודעה שילדיה האהובים עליה מאוד יזכו לצעוד בדרך האמת מינקות, ואולי תוכל לשמור עליהם ולחסוך מהם בלבולים וצער של הבלי העולם שבו היא גדלה. כי היום, בתור אמא, קשה לה להבין איך אפשר לחיות בלי האמונה שאתה לא לבד בעולם, שיש לך אבא בשמיים ששומר עליך ואוהב אותך, שיש את הקדוש ברוך הוא.

והכי חשוב שהיא יודעת - כמו שתמיד האמינה בפנים, אבל לא העזה להגיד בקול רם כי פחדה שילעגו לה - יודעת שיש תקווה לעולם מתוקן, עולם שכולו טוב. עולם שיש בו בית מקדש, ומשיח צדקנו מנהיג את העולם, שאנחנו בו אור לגויים, ושהאמת בו גלויה לכולם. וככה היא מלמדת את ילדיה ומנחילה בהם את התקווה הזאת. והם בולעים בצמא את דבריה, וזו להם אמת מוחלטת, ללא ספקות ויצר הרע.

בשבוע שעבר נסענו במכונית בתל אביב ליד תיאטרון הבימה החדש והנוצץ. "אמא, זה בית המקדש?" שאלה אותי ילדתי בתהייה. ואני מיהרתי לתקן אותה עם חיוך גדול על הפנים. חיוך של נחת. כי בזכות תמימותה, יכולתי לרגע אחד לדמיין מציאות אחרת בזמן הזה. מציאות שבזכות השתדלות וערבות הדדית תתאפשר כבר עוד רגע אחד.