גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

יי"ש זה כאן

היקב של דוד ונטורה מעפרה רק בן חמש וכבר זכה לפרסים בתחרויות בינלאומיות
22/12/11, 17:32
עפרה לקס


"לפני שלושה שבועות קרובת משפחה שלי עמדה בתחנת אוטובוס בצרפת ודיברה באייפון. שלושה ערבים הגיעו, לקחו לה את הטלפון והרביצו לה עד זוב דם. אם רוצים לגנוב, שיגנבו, אבל הם מרביצים - זאת אנטישמיות"

ונטורה קורא ליינות על שם ילדיו. "יש לי ארבעה בנים, כמו ארבע כוסות", הוא אומר ומונה אותם: ראובן, אהרן, נחמן ומירון. בקבוק ה'נחמנס' הוא היקר ביותר: לא פחות מ-500 שקלים. הבקבוק, כיאה למעמדו, עטוף בנייר זהב

"80 אחוזים מהיין פה בארץ זה 'עולם חדש'. עושים יין כמו בארצות הברית, אוסטרליה, צ'ילה וארגנטינה, כי הרבה ייננים ישראלים למדו שם. אבל אני אוהב דברים ישנים, עתיקים, כמו בצרפת. שם זו תעשיית יין ותיקה"
היקב של דוד ונטורה מעפרה רק בן חמש וכבר זכה לפרסים בתחרויות בינלאומיות * ונטורה התזזיתי, צרפתי במקור שחזר בתשובה ועלה ארצה בגלל התגברות האנטישמיות, מתעורר באמצע הלילה כדי לבדוק את מצב התסיסה במיכלים * הישראלים למדו להעריך יין טוב, הוא אומר ומאמין שהאדמה והאוויר המיוחדים של בנימין אידאליים לעשיית יין, "ויש גם ברכה מיוחדת"

לפני חצי שנה זכה יין הקברנה סוביניון של דוד ונטורה מעפרה במדליית כסף בתחרות בינלאומית בפריז, עיר הולדתו. את מדליית הזהב באותה קטגוריה קטף יקב שכן מהיישוב 'פסגות'. זה לא שהשופטים התגברו על העובדה שמדובר בהתנחלויות. הם פשוט לא ידעו. "זו היתה טעימה עיוורת. די ברור שאם הם היו יודעים במה מדובר, לא היתה זכייה", אומר ונטורה שנתקל לא אחת בקושי לשווק את התוצרת שלו. מצד שני, הוא משוכנע שהאווירה, האוויר וההרים הם אלה שעושים את היין שלו למיוחד כל כך, ושהעשייה שלו דווקא ביו"ש היא הגורמת לו לקפיצת הדרך בכל מעשיו. המפגש איתו גילה לנו עוד כמה דברים בדרך למתכון מנצח.

 קיבוץ גלויות מנצח

ונטורה מוביל אותנו ברכבו משער היישוב עפרה פנימה, אל היקב. כעבור זמן קצר אנחנו מגיעים, הוא עוצר את רכבו ויוצא כרוח סערה כדי לדבר עם העובדים. הוא מסתובב לכאן ולשם, מוודא שהכל בסדר, בודק פה, מוציא יין משם, מוריד הוראות ואז מתפנה לארח. התזזיתיות של האיש היא ללא ספק אחד הגורמים להצלחה שלו ולעובדה שתוך חמש שנים מרגע הקמת היקב הוא כבר מייצר 60 אלף בקבוקים בשנה, קוטף פרסים ומדליות, וכל זה כשהוא משווק את עצמו לבד. מצד שני, הוא לא לגמרי לבד. לימינו צועד שמעון סוהלו שמשמש יד ימינו מתחילת הדרך ועד לכאן. סוהלו, הצד הרגוע של הסיפור, עלה מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע משה, ואחרי שנתיים במבשרת ציון הגיע לעפרה. ונטורה חולם ורץ קדימה, סוהלו הוא הספקן, אבל גם זה שנשאר שעות ארוכות ביקב והופך את ההוראות לעובדות בשטח. אז אולי ההצלחה טמונה בשילוב המנצח ואולי בקיבוץ הגלויות הדמיוני הזה?

ונטורה עורך לנו סיור ביקב. הוא מסביר על מיכלי האלומניום הגדולים שבהם תוססים הענבים, מצביע על המשאבות ועורך סיור בין חביות עץ האלון הצרפתי, חדרון ה'מעבדה' הקטן, החבית הגדולה של יין ה'פטיט ורדו' הסגול שהוא "הרופא של היין" - מתקן הטעם והצבע, ופותח את השער האחורי של היקב, לשם הוא מתכנן להתרחב. "הייתי רוצה לעשות כאן מרתף, אבל בשביל זה צריכים המון אישורים וזה ייקח הרבה זמן".

בסופו של סיור ביקב הלא גדול שלו, אנחנו מתיישבים במרכז מבקרים קטנטן, בו מגישים רק משקאות ("סליחה, אבל זה בגלל פסח"). תחת רגלינו רצפה עתיקה שהוא הביא ושיפץ מבית צפפא, מאחורינו מדפים עם בקבוקי יין, כשביניהם כפיסי עץ ישנים. "אני אוהב את העולם הישן", הוא מסביר. "80 אחוזים מהיין פה בארץ זה 'עולם חדש'. עושים יין כמו בארצות הברית, אוסטרליה, צ'ילה וארגנטינה, כי הרבה ייננים ישראלים למדו שם. אבל אני אוהב דברים ישנים, עתיקים, כמו בצרפת. שם זו תעשיית יין ותיקה". חביות עץ האלון של ונטורה הן מצרפת וכך גם השיטה שלו בהפקת יין. גם השאיפות שלו הן להגיע להישגים דומים לאלה שבארץ הולדתו. ברוח זו עיצב גם את סמל היקב שלו, שנקרא 'דומיין ונטורה' - כלומר אחוזת ונטורה. הסמל כולל את האלמנט של האריה, שרומז לאזור ולשבט יהודה, ויש בו גם מבצרים ומגיני דוד. לצד אלה, על הבקבוקים מופיע ציור של אחוזה שלפניה כרמים, וזה אכן החלום שלו לטווח רחוק, "אני רוצה לבנות פה ביהודה ושומרון ובארץ ישראל לא רק עסק".

ונטורה קורא ליינות על שם ילדיו. "יש לי ארבעה בנים, כמו ארבע כוסות", הוא אומר ומונה אותם: ראובן (ה'רובנס' הוא זה שזכה לאחרונה במדליית הכסף), אהרן, נחמן ומירון. בקבוק ה'נחמנס' הוא היקר ביותר. הוא הוציא מהדורה מוגבלת של 350 בקבוקים, כל אחד מהם ממוספר ועולה לא פחות מ-500 שקלים. הבקבוק, כיאה למעמדו, עטוף בנייר זהב. נחמן הוא לא רק שמו של הבן, כי אם גם שמו רבי נחמן מברסלב, שונטורה מחשיב עצמו כחסיד שלו. "הכל בזכותו", הוא אומר. לקריאת היינות על שם ילדיו יש לו הסבר מעניין, "ככה אני גם נותן להם אחריות על העסק. אני לא בונה את כל זה כדי לעבוד כאן עד גיל 60 ואחרי זה לפרוש לפנסיה. אני רוצה להמשיך את זה, שיהיה יין ונטורה ברמה טובה עוד הרבה שנים". הילדים בהחלט מעורבים בעבודות הכרמים והיין. ראובן הבכור כבר יודע לפרק את המשאבה ולתפעל דברים נוספים. ונטורה מראה תמונות של אהרן ונחמן בוצרים ונוטעים את הכרם מול הבית ומעל כל אלה הם יודעים לסובב כוס יין ולרחרח אותה, אם כי לשפוט את טיבו הם עוד לא למדו. אבל עובדים על זה. "הם צריכים לקבל את האהבה ליין ממני, כמו שאני קיבלתי אותה מאבא שלי".

 "פריז הפכה ל'אל-בריז'

בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, ונטורה דווקא לא גדל באחוזת כרמים פסטורלית בבורדו, אלא בפריז ההומה, בבית שהיו בו עסקים וציונות אבל לא הקפדה על מצוות. הוא נולד בתשל"ה ומגיל צעיר עשתה המשפחה את כל הקייצים שלה בישראל. "גדלנו מאוד ציונים. לאבי יש משפחה גדולה בארץ, והחלום שלנו היה לבוא פה". ונטורה מספר על נעורים שבהם לארץ ישראל יש מקום דומיננטי. "היית נכנסת לחדר שלי, היית רואה תמונה גדולה של חברון. רציתי רק שם, הייתי חולה על יהודה ושומרון". בין השאר הוא התנדב לתקופה קצרה בצבא, היה חבר ב'בני עקיבא' וב'בית"ר' ונדמה שלא פסח על אף אפשרות לעשייה ציונית. במשך שנות ילדותו ונערותו הפיקו אביו וסבו יין ביתי. "חבית או שתיים, לא משהו ענק. אבל למדתי מאבא שלי מה הם אוכל טוב ויין טוב. היה לאבי מרתף מתחת לבנייין בפריז, 1,500 בקבוקים, עם כל השאטו הגדולים. כמובן לא כשרים".

בבגרותו צעד ונטורה בעקבות החלום שלו והחל ללמוד באחד מבתי הספר הנחשבים לקולנוע. הוא שיחק בשלושה סרטים, ואף זכה לפרסום. אבל עם נישואיו וחזרה בתשובה - שהגיעה בעקבות עניין בריאותי משפחתי שהוא לא מעוניין לחשוף - הוא נטש את הכיוון הזה. השלב הבא היה כניסה לעסקי הלבשה לגברים עם אביו. החלום לעלות עדיין היה קיים ברקע, אבל הנוחות היומיומית, ההכנסה הקבועה והגבוהה והקירבה לכל מה שמוכר, גרמו לדחיית הגשמתו מיום ליום.

מה שנתן את הדחיפה הסופית לעלייה היה המקרה העצוב והטראגי של אילן חלימי, יהודי צעיר שנחטף בידי כנופייה של מוסלמים בפריז והוחזק בשבי, תוך עינויים, כשחוטפיו דורשים כופר מהוריו. לבסוף, בתום 24 יום, נמצאה גופתו הכפותה כשעליה סימני אלימות קשים. בתחילה הכחישה המשטרה שלמעשה הנפשע היה מניע אנטישמי, אבל לבסוף נאלצה להודות בכך. ונטורה מזכיר את המקרה ורץ להביא גיליון של עיתון צרפתי שבו דווח עליו בהרחבה. בכתבה, המלווה בתמונות, מצולם גם ונטורה בין מורידי הארון אל האדמה. "הוא עבד בחנות של בן דוד שלי. הכרתי אותו רק בפנים, לא אישית. אבל אחרי המקרה ובלוויה הרגשתי שהוא כמו אח שלי. הרגשתי שזה הדם שלי".

אחרי הרצח ונטורה החליט שהגיע הזמן להתקפל. "שנה לפני כן החלטתי שאני צריך לעלות לארץ, אבל עוד לא עשיתי את זה. כשראיתי את המקרה של חלימי אמרתי: יש לי ילדים. אני לא נשאר פה". ונטורה ממשיך ומספר על האנטישמיות הגואה בארץ מוצאו גם היום. "לפני שלושה שבועות קרובת משפחה שלי עמדה בתחנת אוטובוס ודיברה באייפון. שלושה ערבים הגיעו, לקחו לה את הטלפון והרביצו לה עד זוב דם. אם רוצים לגנוב, שיגנבו, אבל הם מרביצים - זאת אנטישמיות". לדבריו, האנטישמיות בצרפת מתגברת, ויהודי פריז חוששים ללכת בגלוי עם כיפה ומתגוררים כולם ברובע אחד, אמיד אמנם, אבל ונטורה מכנה אותו "גטו לוקסוס". "הבעיה היא, שבהתחלה אנשים היו חמים על מה שקרה עם חלימי ועלו בגלל זה לארץ, אבל עכשיו זה נשכח".

את המצב הקשה הוא מייחס לכמות ההולכת וגדלה של המוסלמים במדינה. "זה לא פריז, זה 'אל-בריז' עכשיו", הוא אומר. "בכל מקום אתה רואה ערבים. הם יכולים להיות נחמדים אליך, אבל הם לא אוהבים אותך".

באחד הביקורים שלו עם משפחתו בישראל ורגע לפני העלייה, שלחה אותו אמו לביקור אצל בן הדוד שלו בעפרה. עשינו שם 'על האש', ראיתי את המנטליות של היישוב ואמרתי לאשתי: אנחנו עוברים לפה. היא אמרה 'מה, אתה דפוק? לעזוב את פריז?' עזבנו את הכל ובאנו".

ההצלחה, על אף שלא איחרה לבוא, לא הגיעה בלי חיפוש עצמי ויגיעה. בהתחלה עבד ונטורה בחברת ניקיון ואחר כך ניסה למכור בוטנים מסוכרים. לבסוף הגיע הרגע לגעת בחלום. "כשהגעתי לפה הרגשתי שהחלום שלי זה לעשות יין". ושוב אשתו, שהיא כנראה טיפוס סובלני במיוחד, לא ממש הבינה איך הוא יפתח יקב כשאין לו ממש שפה או הבנה במה שמתרחש בארץ, והאקדמיה ליין שהוא סיים היתה ממוקמת בגבולות המטבח, מקסימום המרתף המשפחתי. "התחלתי מההתחלה: איפה קונים בקבוק, איפה מוצאים פקק, חבית. מה שאדם עושה בשלוש שנים, אני עושה בחודש. אני לומד מהר, זה כנראה כישרון מהשמיים. בלי גאווה אני אומר את זה". ולפי התזזיתיות, אפשר להאמין.

היום, אגב, גם ההורים שלו מתגוררים בישראל ואף חזרו בתשובה, ואביו מעורב מאוד בהפקת היין ומייעץ לבנו בכל מה שקשור לטעמים השונים.

עצים מבית המקדש

כשונטורה חיפש מקום להקמת היקב, הוא מצא מחסן עצים, שנמצא קרוב יחסית לביתו. העצים, שהובאו לשם בתיווכו של יהודה עציון, נלקחו שנים קודם לכן מהגג של מסגד אל אקצא, מתוך השערה שמדובר בעצים של בית המקדש הראשון. ונטורה משוכנע שכאן טמון סוד נוסף של הצלחת היין שלו, הקדושה שספג המקום בעקבות העצים, שיוצאת עכשיו קמעא קמעא אל האוויר שביקב. ונטורה ניסה לשכנע את עציון, שפינה את העצים, להשאיר לו כמה מהם למזכרת. אך הלה סירב, וונטורה נשאר עם מסמרים גדולים חלודים ועקומים שהוא שומר, וייתכן מאוד שיציג אותם בקרוב לצד היינות והמדליות.

כשהגיעו ונטורה וסוהלו למחסן העצים הוא היה במצב נורא, נזכר סוהלו, "לקח לנו שלושה חודשים להוציא את כל הג'יפה שהיתה פה". לשאלתו האם האמין שהיקב ייראה בסוף כפי שהוא היום, הוא לא מהסס ומשיב ב"לא" פסקני.

וכך, עם המון אמונה פנימית ומעט מאוד אמון מהסובבים, יצא ונטורה לדרך. היום, לא הרבה שנים אחרי שהחל, הוא מייצר 60 אלף בקבוקים בשנה, והספיק לזכות בפרסים בתחרויות יוקרתיות באיטליה, בארצות הברית, בארגנטינה ובספרד. הזכייה בצרפת היא זו שהביאה לו את הסיפוק הרב ביותר משום שהוא הרי מבקש להגיע לרמה של היין הצרפתי.

"ארץ ישראל היא ארץ הניסים ונפלאות. זכיתי בתחרויות וזה מלמעלה. לפעמים היין לא יוצא טוב, כך קרה לי לפני שנתיים. אז בדקתי ותיקנתי ויצא מעולה, וגם זה מלמעלה". ונטורה תולה את כל זה בעשייה שלו דווקא בבנימין, חבל ארץ שננטש ונגאל. "אני עושה יין רק מ-2006 ומרגיש שאני עושה את זה כבר 50 שנה. לא למדתי את זה ואנחנו רואים הרבה ניסים. יש רבנים שאמרו לי שהיין נמצא אצלי בנשמה כבר הרבה שנים".

ונטורה עובד עם כרמים קבועים. יש לו כרם גדול בעמונה ובשילה, קצת בירושלים וגם בכרם בן זימרה. "אני עובד רק עם ענבים ברמה טובה, שהם בגובה גבוה מעל פני הים. הגפן צריך לקבל הרבה קור. בקיץ אין כאן לחות. יש הרבה אוויר, ובערב זה כמו מזגן". לדבריו, גם הקרקע, המכילה לא רק אדמה אלא מעורבת עם מים ואבן, גורמת לענבים להיות טובים יותר ולהפקת יין משובח.

ונטורה משווק את התוצרת שלו בעצמו. לא תמצאו את הבקבוקים שלו בסופר, אבל כן במסעדות יוקרה, ויש לו אסטרטגיה מיוחדת לשיווק התוצרת שלו מול אנשים שאינם חובבי התנחלויות. "אתמול נפגשתי עם מישהי שיש לה מסעדה לא כשרה בתל אביב. היא שאלה איפה היקב ואני אמרתי באזור ירושלים. כשהיא שאלה שוב עניתי מטה בנימין שזה קצת מעורפל ודומה למטה יהודה". ונטורה בהחלט מתמודד עם כאלה שמביטים בבקבוק, מבינים היכן הוא מיוצר ומסיטים אותו הצידה. "זה ממש מרגיז אותי כי לא חשבתי שיש יהודים שמתנהגים ככה בארץ". מצד שני, יש כאלה שאמנם לא אוהבים את המעשה המתנחלי אבל מוכנים למחול עבור יין טוב. ויש גם קבוצה שלישית: זאת שמחפשת יין דווקא מתוצרת ההתיישבות ואז קונה, ובגדול.

על התסיסה

אבל למרות שסרוגי הכיפה הולכים ונכנסים לתעשיית היין והגורמה, הכתיבה על היין והאוכל הטוב עדיין לא מאוד מפותחת במגזר. וכך יוצא שכתבי יין שונים מסרבים לחצות את הקו ולהגיע לעפרה, כמו למשל כתב היין המנוח של 'הארץ', דניאל רוגוב, שמעולם לא הסכים להגיע.

טוב, אתה יודע שזה לא שטח שכולם מסכימים עליו.

"אבל בשבילי זה ארץ ישראל".

את החרם הבינלאומי על תוצרת יהודה ושומרון ונטורה לא ממש מרגיש, וזה בגלל שהרוב המוחץ של לקוחותיו בחו"ל הם יהודים שומרי מצוות. אבל הוא היה רוצה לפתוח את השוק שלו. "אני רוצה למכור לגויים יין ישראלי - לא שהתווית שלו תהיה 'כשרה', אלא יין טוב".

ונטורה לא גדל בישראל ואולי זו הסיבה שאיננו יודע להעריך נכונה את המהפך שחל בתדמית שמייצר היום השומרון (בימים של חול ולא של מהומות ואבנים). מ"דובון עוזי וזקן" הפכו היישובים למקור של לייף סטייל: יקבים, תוצרת אורגנית וגבינות גורמה. ולמרות שהוא לא מכיר את העבר, הוא מנסה להסביר את ההווה. "זה המקום שבו התחיל היין בעולם, כאן התחילו וייצרו יין לבית המקדש. וזה אחד המקום הכי טובים ליין, במזג האוויר, באדמה וגם יש כאן ברכה מיוחדת. לאט לאט התחילו יקבים קטנים, ובארץ זה הולך מהר. אתה מתחיל למכור לבד כוסות קפה ברחוב, וכעבור חודשיים כולם ימכרו קפה. כשיש יותר, לומדים יותר וכולם רוצים להיות טובים יותר, זה מעולה. יין צריך להיות כל שנה באותה רמה או לעלות, להתקדם, לחדש ולהתחדש".

אנחנו בכלל יודעים לשתות יין?

"כן, מאוד, לא כמו פעם. לפני 20 שנה היו שותים רק יין מתוק. אבל הישראלים למדו. אני חושב שהם לומדים הכי מהר מכולם".

מצד אחד החסידים של הרבי ידעו לשתות, מצד שני יש משהו ביהדות שאומר לא להיסחף עם יין ולייף סטייל.

"אתה לא שותה שלושה בקבוקים ומשתגע. בפורים אולי. אבל אנשים קונים לכבוד שבת, חגים וראש חודש. זה הזמן שבו אנשים משתמשים ביין טוב, פותחים בקבוק משובח כדי לכבד את היום המיוחד".

ונטורה קם מדי בוקר מוקדם ומתפלל היטב "כי היין צריך הרבה תפילות". אחר כך הוא הולך ליקב ונמצא שם שעתיים-שלוש, ומשם נוסע לפגישות שיווק. אבל גם אם הוא חוזר בשעת לילה, היין לא נותן לו מנוחה. "אתמול חזרתי באחת עשרה וחצי ישר ליקב ומצאתי שני דברים לא טובים, על הבוקר תיקנו אותם". בתקופות לחוצות יותר הוא קם באמצע הלילה והולך לראות מה שלום החבר'ה התוססים והמיושנים שלו. "העבודה שלי זה ההובי שלי. אם הייתי יכול לא לצאת מפה, רק לייצר ולטעום ולעשות ביקב הייתי עושה את זה".

ofralax@gmail.com