גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

בלב המאגר - סיפור לילדים

פרק 16
22/12/11, 17:32
הודיה בונן-אלק

בפרקים הקודמים: החבורה מחליטה לאכול את ארוחת הבוקר על הסירה, אך מבלי לשים לב היא נסחפת עד ללב מאגר המים...

 

הרוח הובילה אותנו אל מרכז המאגר, אל מקום שבו בקושי רואים את החוף. החפצים שלנו נותרו אי שם מאחור. האנשים שטיילו שם קודם כבר עזבו מזמן, ואותנו הקיפו רק מים ומים.

נדב הביט לצדדים. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו לחוץ.

"עזוב, אין פה אף אחד", נעמה אמרה. נימת ייאוש התגנבה לקולה. הייתי בטוחה שהם ימצאו פתרון מקורי או ירגיעו אותנו, אבל היה נראה שהם מודאגים לא פחות.

"יש למישהו פלאפון?" טלי שאלה בהיגיון. "בתיק", נעמה אמרה בקול קודר. "גם שלי", אלעד אמר. אני וטלי הבטנו זו בזו. אפילו לא הבאנו את שלנו.

"חייב לעבור פה מישהו מתישהו, לא?" ניסיתי להפיח רוח תקווה, "אין סיכוי שניתקע כאן לנצח". נדב משך בכתפו. "אין כאן כל כך הרבה אנשים במהלך היום. חם עכשיו. אולי לקראת הערב..."

"ומה השעה עכשיו?" שאלתי והרמתי את ראשי לכיוון השמש.

"בקושי שתים-עשרה", הוא מלמל, "זה אומר שיש לנו כאן עוד איזה שש-שבע שעות לפחות. במקרה הטוב". התיישבתי על דרגש העץ ולא אמרתי כלום. יכול להיות שפשוט ניתקע כאן?

"אפשר לשחות?" טלי שאלה. הסתובבתי לכיוונה. על מה היא מדברת? היא עדיין לא הלכה לקורס שחייה ואף פעם לא נכנסה למים העמוקים בלי מצופים.

"בעיקרון אסור לילדים, הגענו למים עמוקים מאוד", אלעד אמר בקול שקול, "וזה גם לא רעיון כל כך טוב".

"יש לקראת שפת המאגר בוץ טובעני, שזה די מסוכן", נעמה הוסיפה, "ואנחנו גם רחוקים, צריך להיות שחיין מעולה כדי להצליח להגיע לשם".

טלי האהילה בידה על עיניה. "אולי הרוח תסחף אותנו בחזרה?"

אלעד נראה מסופק. "אולי, אבל כרגע היא נחלשה ואנחנו די... עומדים במקום". זה היה נכון. המים סביבנו היו שקטים, כמעט ללא תנועה. השמש עמדה באמצע השמיים וכולנו התלוננו על החום הכבד.

נדב הוציא את בקבוק המים הנוסף שהבאנו איתנו. "הכי טוב שכל אחד ישתה עכשיו", הוא העביר בינינו את הבקבוק, "שלא נתייבש". כל אחד שתה קצת בשתיקה. נעמה חשבה קצת ושאלה: "יש איזו דרך שבה נוכל לחתור?"

"אין לנו משוטים", נדב ענה בכובד ראש.

"אז עם הידיים", נעמה אמרה. ההצעה שלה נותרה תלויה באוויר. ידענו שזו לא הצעה הגיונית כל כך, לא סביר שנצליח להניע את הסירה הכבדה רק באמצעות הידיים.

לרגע ריחפה אווירת נכאים בסירה, עד שטלי התחילה... לצחוק. הבטתי בה משתוממת ואז – מבלי משים – כולם הצטרפו אליה.

"תחשבו על זה", טלי ניגבה דמעת צחוק מעיניה, "בפעם הראשונה שמרשים לי ולתמר להישאר ללא השגחת מבוגר זה קורה!"

נדב חייך. "נראה לי שהתחלנו להסתבך עוד קודם. מאז שהגעתן נעשה מעניין..."

"אבל הפעם ברקס לא יכול להציל אותנו", אמרתי בתחושת אשמה. בבוקר התייעצנו אם לקחת אותו איתנו או לא, ובגלל שאני עדיין פוחדת ממנו, נדב החליט להשאיר אותו בבית, קשור לעץ בגינה.

אלעד הקשיב לנו בחיוך. חלק מהסיפורים הוא כבר הכיר, במושב נפוצה השמועה על הילדים של ירמי שהבריחו גנבים מהמשק.

בילינו כך, בשיחות ובשתיקות, עוד שעה ארוכה. לאט לאט סיימנו את כל האוכל שהבאנו איתנו. נותרו מעט מים, אבל נדב החליט לשמור אותם למקרה חירום. החום הכבד עייף אותנו וכולנו התחלנו לנמנם.

נדב משך את הכובע על פניו. "זה לא טוב", הוא מלמל כשעיניו נעצמות, "מישהו צריך להישאר לשמור. אם יעבור כאן מישהו צריך לצעוק לעזרה".

"נעשה תורנות", אלעד הציע, "כל פעם מישהו אחר יישאר ער".

"אני אהיה ראשונה", התנדבתי. אמנם הייתי עייפה, אבל איך אפשר להירדם כשכולנו תקועים על סירה ישנה?

הזמן חלף באיטיות. התכופפתי לעבר המים ושטפתי פנים כדי להתרענן. פיהקתי והבטתי כל הזמן סביב. שום דבר לא השתנה; מים, אדמה ושמיים. אף אחד לא עבר בסביבה.

עד שהבחנתי בטרקטורון שנסע על גבעה סמוכה. הוא היה רחוק מאיתנו. הערתי את כולם במהירות.

"מהר, צריך לנופף לו!"

נדב זינק על רגליו והסיר את הכובע שלו. עשינו כמוהו. עמדנו שם, קופצים ורוקעים ברגליים, מנופפים בכובעים וצועקים ללא הרף: "ה-צ-י-ל-ו!"

המשך בפרק הבא