גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

תרגיל בתקשורת עוינת לחילונים - רביבים

הפרחת העלילות על המתנחלים חמורה יותר מאלימות הנערים | התקשורת לא משקפת את המציאות אלא מעצימה ומנפחת אירועים שוליים
22/12/11, 17:32
הרב אליעזר מלמד


כאשר מופצת עלילה על הציבור שלנו, הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לדחות אותה על הסף. ואם מישהו חושב שממש עכשיו חובה לחנך את הנוער דרך התקשורת, לפחות יעשה זאת דרך כלי התקשורת שזוכים לאמינות אצל אותם הנערים, ולא אצל אלה שמלבים את מדורת העלילות
הפרחת העלילות על המתנחלים חמורה יותר מאלימות הנערים * נס גדול: אף חייל לא נפצע ב"פוגרום", ואפילו הסמח"ט שחטף בלוק בראש יצא ללא פגע * התקשורת לא משקפת את המציאות אלא מעצימה ומנפחת אירועים שוליים * אילו היתה התקשורת נשלטת בידי חרדים, כיצד היתה מסקרת תופעות כמו תרבות השכרות בפאבים והתפוררות המשפחה במגזר החילוני * כתב מיוחד היה מוקיע בגידות של ידוענים ואישי ציבור בנשותיהם ודורש חשבון נפש * למנהג הספרדים, האם רשאים בני הבית להדליק לעצמם בנוסף להדלקת האב

 

על אמינות התקשורת והדוברים

שאלה: קראתי בעיון רב את דבריך בשבוע שעבר על אמינות התקשורת ודוברי צה"ל. כעיקרון אני מסכים עם רוב הדברים, אבל האם זה מה שהיה לרב לומר לאחר האלימות הקשה? האם כך ראוי לרב בישראל לנהוג? להעלים עין מפשעים חמורים כאלה, ובדיוק בשבוע הזה לעסוק בבעיות האמינות של התקשורת ודוברי צה"ל?

תשובה: אכן כך, לדעתי מעשיהם של הקצינים הבכירים ואנשי התקשורת, שהפריחו שקרים והעלילו על המתנחלים עלילות קשות, חמורים לאין ערוך מהתפרעותם של הנערים. ההגזמה שנועדה להשחיר את פני המתנחלים חמורה כמו שקר. אחרי כל התיאור המנופח של "הפוגרום", של "האלימות הנוראה של המתנחלים כלפי החיילים", והדיבורים על המח"ט והסמח"ט ש"כמעט נרצחו על ידי בלוקים שנזרקו על ראשם", התברר שאירע לחיילים נס גדול שאף אחד מהם לא נפצע, ואפילו הסמח"ט שחטף בלוק בראש יצא ללא פגע.

בנוסף לכך שעצם הפצת העלילה הוא דבר חמור יותר, מתעצמת חומרתו בכך שעושים אותו אנשים מבוגרים ואחראים, כאלוף הפיקוד, דוברים מטעם צה"ל ושדרנים בקול ישראל, שמקבלים את שכרם מכספי המיסים שלנו, ונתבעים למלא את תפקידם ביושר. והנערים הללו, שרובם כלל אינם 'נערי גבעות' אלא צעירים נורמטיביים מבני היישובים בסביבה, הם מהטובים שבטובים. הם עוד יהיו חיילים מצטיינים ויקימו משפחות למופת.

במצב כזה, כאשר מופצת עלילה, הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לדחות אותה על הסף. ואם מישהו חושב שממש עכשיו חובה לחנך את הנוער דרך התקשורת, לפחות יעשה זאת דרך כלי התקשורת שזוכים לאמינות אצל אותם הנערים כמו ערוץ 7, בשבע, עלוני השבת, ולא אצל אלה שמלבים את מדורת העלילות.

על הקשר בין התקשורת והמציאות

שאלה: בטור הקודם ביקרת את התקשורת. אכן יש בה הטיות, אבל ככלל היא מתארת את המציאות, ועלינו להיות קשובים לביקורת שהיא מעלה.

תשובה: מי שסבור שהתקשורת מתארת את המציאות, נפל שבי בכבליה. המציאות מורכבת ורבת גוונים, ההחלטה מה חשוב ומה לא היא שקובעת את המצג שהתקשורת מראה, והיא רחוקה מאוד מלתאר את המציאות כפי שהיא.

אילו היתה התקשורת בידי חרדים

נניח למשל שמערכת התקשורת היתה מנוהלת על ידי אנשים חרדים, והפנס התקשורתי היה מופנה אל עלילות השיכורים הצעירים בפאבים של תל אביב והסביבה. הרי בסיום כל לילה ישנן קטטות שיכורים. לעיתים הם מכים זה את זה בידיים ולעיתים במקלות או שרשראות ברזל, לעיתים שוברים בקבוקים זה על זה ולפעמים גם דוקרים בסכין. וכשמגיעה המשטרה - לא פעם הולכים מכות עם השוטרים. בכל שנה ישנם מספר הרוגים בקטטות שיכורים, ומספר ההרוגים בתאונות כתוצאה משכרות גדול הרבה יותר.

לכל אחד מכלי התקשורת היה כתב מיוחד לזה, כמו שיש היום כתב לענייני השטחים, והכתבים היו כמובן מתחרים ביניהם מי יצליח להביא סיפור אלימות יותר עסיסי לקוראיו, שומעיו או צופיו. לפעמים היה אחד השיכורים בנו של ח"כ או שר או מנכ"ל או פרופסור או משורר, ואז היו כלי התקשורת רומזים על כך, ולאט לאט השם היה מתפרסם, והלהבות היו עולות השמימה, וכל התקשורת היתה פורצת במחול צדקני פרוע. ותמיד היו מבקשים מהחילונים להגיב ולהתנצל על כל העשבים השוטים שגדלים בערוגתם, שבעצם כבר הפכו ליערות עד, והשדרנים החרדים היו נוזפים בכל מרואיין חילוני שאינו מוכן להודות שישנם כשלים משמעותיים בחינוך החילוני.

כתב לענייני התפוררות המשפחה החילונית

כל מערכת היתה מחזיקה גם כתב לענייני משפחה, שעליו היה מוטל לסקר את כל הבגידות והגירושין של כל המפורסמים והמפורסמות, חברי הכנסת והמנהלים הבכירים, הפרופסורים והדוקטורים, המשוררים והסופרים. מתפקידו היה לראיין את הנשים הנבגדות ואת הבעלים הזנוחים, לשמוע את טענותיהם ולהיאנח על התוצאות המרות של החינוך החילוני. הוא היה עוקב בדאגה עמוקה אחר הסבל שעוברים הילדים שהוריהם התגרשו, כיצד הם מחלקים את זמנם בין אבא לאמא, ואיך הם מסתדרים עם החברה החדשה של האבא שמבחינת גילה היא כמעט יכולה להיות חברה שלהם. אישי מוסר חילוניים היו מתלוננים על התקשורת וטוענים שהיא פוגעת בזכות הפרט, אך הכתבים החרדים היו אומרים שזכות הציבור לדעת גוברת, כי מאוד חשוב לבחון את הכשלים של החינוך החילוני, ואין ברירה - כאשר עומדים למנות אדם מסוים לתפקיד בכיר, מוכרחים לדעת את רמת מוסריותו. עם הזמן היה קם פורום 'תקנה' חילוני שעוסק בחשבון נפש פנימי, ומשתדל להסיר מהדרך אישים שהיו עלולים להמיט על כלל הציבור החילוני קלון תקשורתי בשל בעיות בתחום המשפחתי.

וכמובן שכל הכתבים והשדרנים היו עורכים השוואות בין הדיבורים הגבוהים של האישים החילוניים על כבוד האישה ובין המעשים שלהם בפועל. למשל, אם נשיא המדינה היה מדבר על 'הדרת נשים', היו כולם עוסקים במערכת היחסים הרעועה שלו עם אשתו, עד כדי כך שלא הסכימה להתגורר עימו בבית הנשיא. ואם אחד השרים או ראש הממשלה היה נוזף בציבור החרדי על הזלזול שלו בנשים, היו בודקים את מידת נאמנותם לנשותיהם, והתוצאות היו מחפירות למדי. והיו קמים צדקנים וטוענים שיש בכך לשון הרע, ואסור לבזות את ראשי המדינה, ואנשי התקשורת החרדים היו עונים להם שזכות הציבור לדעת מי הם מנהיגיו.

כתבי הבריאות היו מסקרים בהתלהבות ובהרחבה את המקרים המצערים של בנות שש עשרה שמבצעות הפלות - והפעם בלי להזכיר את השמות, מפני שמדובר בצעירים מאוד, אבל בגלל התחרות הפרועה בין כלי התקשורת - שמות ההורים היו דולפים מפעם לפעם.

ואישים חילוניים היו מתלוננים על התקשורת, מדוע לא תדווחו על כל הדברים היפים שבני הציבור החילוני נוטלים בהם חלק מרכזי, כמו למשל ההישגים המדעיים, התעשייה המפותחת, התזמורת הפילהרמונית, היצירה התרבותית. ולא היה איש שומע להם. להיפך, השדרנים והשדרניות היו ממשיכים להטיף להם, ובכל הזדמנות היו מוצאים בנים חוזרים בתשובה של אישים חילוניים שבעבור חופן פרסום מפוקפק היו עולים לשידור להוקיע בפומבי את כל התופעות המכוערות שבחינוך החילוני.

גל של חוזרים בתשובה למרות התקשורת

ואתם יודעים מה? דווקא הרבה חרדים היו נעשים אז חילוניים, כי אם כל כך מבקרים את תחלואי החילוניות הרעה ולמרות זאת היא שורדת - סימן שיש בה משהו.

אז עכשיו המצב הפוך: אנשי התקשורת הם שמאלנים חילוניים, ולכן הם מדווחים על התפרעויות של מתנחלים, על קטטות של חרדים ועל 'הדרת נשים'. ועם זאת גל עצום של חוזרים בתשובה ומתחזקים מציף את כל הארץ, וההתיישבות ביש"ע ממשיכה להתפתח, ורוב הציבור רוחש לה אהדה.

לכן אינני מתפעל מההתלהמות התקשורתית, ואינני מחשיב אותה כמשקפת את דעת הקהל האמיתית. לכל היותר הם מצליחים ליצור שקף קצף תודעתי מסוים.

השפעת התקשורת

אמנם יש לתקשורת השפעה לטווח קצר, וצריך ללמוד כיצד למעט את נזקיה ולעיתים אף ניתן להיעזר בה. אבל אפשר לעשות זאת רק לאחר שמכירים את רמתה ואת מגמותיה השליליות כלפי המתנחלים והחרדים, ולדעת שכאשר עוסקים בעלילות עלינו - הדבר היחיד שצריך לעשות הוא להדוף את העלילה בהתקפה נגדית. וכיוון שלא מעט מדוברי יש"ע אינם מבינים זאת, במקום להוקיע את העלילות הם מנסים להצטדק, להתוודות ברבים, ובכל פעם שהם עולים לשידור מתרחש פיגוע תקשורתי.

משפחה שמתארחת בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת היכן תדליק נרות

משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם - מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים להתעכב ולחזור מאוחר, בשעה שכבר לא יילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר - רשאים הם להחליט היכן רצונם לקיים את המצווה. כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

האם לפי מנהג ספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

שאלה: מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ולעיתים הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה, והשאלה האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג ספרדים והאם יוכלו לברך על ההדלקה.

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום נפרד, כדי שיהיה ברור כמה נרות מדליקים בכל יום. לפי רוב הפוסקים הספרדיים, המנהג הרווח שלא יברכו הבנים על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם. אולם מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל הורה שמותר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, ואין בזה ברכה שאינה צריכה הואיל וכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).