גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

ההדרה והעדר - שופטים ושוטרים

שופטת שמתקוממת נגד הדרת נשים שללה דמי אבטלה מאישה חרדית שביקשה מקום עבודה בהפרדה מגדרית
22/12/11, 17:32
יאיר שפירא

לאחר שהמפכ"ל דנינו הצטרף לקמפיין 'הדרת הנשים', אולי בנות החינוך הדתי בבית שמש יזכו סוף סוף להגנה משטרתית * שופטת שמתקוממת נגד הדרת נשים שללה דמי אבטלה מאישה חרדית שביקשה מקום עבודה בהפרדה מגדרית * קשיי האכיפה במגזר הערבי צפויים לשבש את הניסיון להפוך את הדרת הנשים לעבירה פלילית * השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה חושפת את קירבתה האידיאולוגית והנפשית לאנשי הקרן החדשה לישראל

במוקד של קופת חולים מאוחדת אמרו שתור לרופאה שביקשתי יהיה זמין בתקופה הקרובה רק בקריה החרדית בבית שמש. המרפאה לא היתה שונה בהרבה ממרפאות קטנות אחרות של הקופה, אך החוויה שציפתה לי בחדר ההמתנה היתה חדשה ומפתיעה.

היה זה חדר בגודל חמישים מ"ר בערך ובו פינת מזכירות קטנה, ספסלי המתנה ודלתות לחדרי הרופאים. מעל הספסלים נקבעו שלטים קטנים שהכריזו כי הישיבה לנשים בלבד. בפינת החדר עמדה מחיצת עץ עשויה שתי וערב, כמין מחיצה ניידת המשמשת בבתי כנסת מאולתרים או באולמות שמחה. היא תחמה משלוש רוחות שטח קטן של חמישה-שישה מטרים רבועים, ועליה נקבע שלט גדול 'המתנת גברים'. איתי בתור לרופאה המתינו עוד ארבע נשים. הן ישבו בסמוך לדלתה של הרופאה. בדד בתוך עזרת הגברים שלי, לא הפסקתי להשגיח מבין החרכים שמא מישהי מהן מנצלת את מצבי המגוחך ומקדימה אותי בתור שלא כדין. הסיטואציה לא היתה משפילה, גם לא צנועה בצורה יוצאת דופן. היא פשוט היתה מטורפת. מעין סאטירה פרועה במיוחד על מצבה ההולך ומידרדר של בית שמש. חזרתי הביתה בקו 11 ועשיתי את הטעות הקבועה: השילוב של נטייה לפיזור נפש עם חיבה לספסלים האחוריים באוטובוס שוב אילץ אותי למלמל התנצלות אל מול המבטים הננעצים ולעבור אל חציו הקדמי והריק של האוטובוס. לפני דקות אחדות הכלוב בקופת חולים היה נראה לי הזוי לחלוטין, לקו 11 התרגלתי כבר מזמן.

קופת חולים כללית הפרידה מרפאות בבית שמש כבר לפני יותר מחמש שנים. מדרכה נפרדת הופיעה בעיר לראשונה באותה תקופה בערך. שעות פתיחה נפרדות ברשת הצרכניות של גור הן עניין של שנים ארוכות. לפני שלוש שנים הצטוו הנשים באחת השכונות שלא להסתובב ברחוב בשעות שבהן הגברים חוזרים מבית הכנסת בלילות שבת. בכל פעם שהם נאלצים לנקוב בשמה של אישה, מסתפקים חלק מהעיתונים החרדים באות הראשונה של שמה הפרטי. שמה של הכלה עדיין מופיע על הזמנות לחתונות, אך שם החותנות לא. והשכן שלי מלמעלה תלה במעלית מודעה המודיעה לשכנים על הולדת בנו. מי ילד את הבן - זאת לא נדע.

את כל זה כתבתי רק כדי להדגיש כי מה שייכתב להלן, ייכתב למרות הידיעה הבהירה שציבור רחב הולך ויורד מהפסים.

אפס סובלנות

השבוע, בלחץ הקמפיין התקשורתי, נראה כי ענייני צניעות הפסיקו להיות עניין לטעם אישי או לוויכוח ציבורי. הם הפכו להיות עניין משפטי ואפילו פלילי. אחרי הצבא, שהחליט כי סירוב לשמוע שירת נשים הוא עבירה על המשמעת הצבאית, הודיע השבוע המפכ"ל יוחנן דנינו שהוא הנחה את מפקדי המשטרה לטפל בכל מקרה של הדרת נשים. כמו בהבטחות אחרות של דנינו, גם כאן הוא הבטיח 'אפס סובלנות'. למרות זאת, השכן שלי מלמעלה יכול להיות רגוע, שכן המפכ"ל דנינו ציין בפירוש כי המשטרה תטפל רק בהדרת נשים העלולה להגיע לכדי עבירה פלילית או הפרת הסדר הציבורי. אשר על כן לא צפוי השכן להיעצר לעת עתה על השמטת שמה של רעייתו מההודעה על הולדת הבן. לעומת זאת, אולי סוף סוף יעזו שוטריו של דנינו, אחרי שנים של התנכלויות, לעצור למשל את הקנאים מבית שמש שהכו נערות מבני עקיבא שעברו בשכונתם בליל שבת, או כאלו שמתנכלים לילדות בנות שבע הלומדות בבית ספר ממלכתי דתי סמוך. שמות העבריינים ידועים כבר שנים למפקד התחנה המקומי, שמסרב להתעמת עם בריוני השכונות החרדיות. עילת המעצר, אגב, לא חייבת להיות 'הדרת נשים'. אפשר יהיה להסתפק בעבירות חדשניות פחות, אך כאלה שכתובות בספר החוקים - 'תקיפה בנסיבות מחמירות' למשל.

פסק דין מכותרות העיתונים

לא רק המפכ"ל שמח להשתלב בטרנדים תקשורתיים. גם שופטת בית הדין לעבודה, אריאלה גילצר-כץ, רואה טלוויזיה וקוראת עיתונים.

בפני השופטת הגיעה תביעתה של אישה חרדית מבני ברק ששירות התעסוקה שלל ממנה את זכאותה לדמי אבטלה. האישה שפקדה את לשכת העבודה נשלחה לארבעה מקומות עבודה שונים, שלושה בבני ברק ואחד בתל אביב - מערכת העיתון מקור ראשון. בבירור טלפוני שעשתה האישה בטרם התייצבה במקומות העבודה המיועדים, התברר כי אף אחד מהם אינו מתנהל בהפרדה בין גברים לנשים. במצב עניינים שכזה סירבה האישה לכל אחד מארבעת מקומות העבודה, ולשכת העבודה סירבה להמשיך להעניק לה את דמי האבטלה.

פסק הדין של השופטת גילצר-כץ היה מנומק כדבעי. היא קבעה כי על האישה היה להתייצב במקום העבודה כדי לבדוק את התאמתה למקום, ולא להסתפק בבירור טלפוני. היא ציינה כי לשון החוק מאפשרת למובטל לסרב לקבל עבודה רק בשל אי התאמה מקצועית או פיזית. היא כתבה כי אדם המבקש לעצמו קצבה סוציאלית לא יכול להיות בררן יתר על המידה. אך את רוב פסק הדין הקדישה השופטת לניסיון מאולץ לקשור את המקרה שלפניה עם המושג האופנתי של 'הדרת נשים'. "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת היא זו אשר עלולה להביא להפליה ולהדרה - הפלייתן של נשים", כתבה גילצר-כץ בניסיון לקשר בין הקמפיין התקשורתי ובין התיק שלפניה. "בתקופה האחרונה עדים אנו למקרים רבים בהם נדחקות נשים אל מחוץ למרחב הציבורי. תמונות נשים מוסרות מפרסומים שונים במרחב הציבורי, נשים מוסתרות מאחורי וילונות ופרגודים, נדחקות לספסלים האחוריים בתחבורה הציבורית ונאסר עליהן להשמיע את קולן בציבור", הפגינה השופטת שליטה בכותרות העיתונים וקבעה כי תפקידה כשופטת להציל את האישה החרדית מידי עצמה ומהנורמות המקובלות בחברה שהיא חיה בה. "אכן, המערערת היא זו שמבקשת את ההפרדה בטענה כי מדובר במצווה החלה עליה והמקובלת על הציבור החרדי", כתבה גילצר-כץ, "יחד עם זאת העובדה כי זו הנורמה הדתית בקבוצה אליה משתייכת המערערת אין משמעה כי אין מדובר בנורמה מפלה, אף אם היא מקובלת על המערערת".

חמש שנות מאסר

אם שופטים ושוטרים מנסים לעלות על גל 'הדרת הנשים', מחוקקים על אחת כמה וכמה. לפני שבועיים הודיע ח"כ יצחק הרצוג כי הוא מניח על שולחן הכנסת הצעת חוק הקובעת עונש מאסר של לא פחות מחמש שנים ושלוש מאות אלף שקל קנס על 'הדרת נשים'. על פי הפרסום הנרחב בתקשורת, הצעת החוק שולחת אל בית הסוהר מי שלמשל יורה על איסור של שירת נשים בפרהסיה, או על הדרתן ממערך השיפוט בדיני משפחה. אי אפשר לראות זאת אחרת - הרצוג ביקש להוציא את האורתודוקסיה היהודית מחוץ לחוק.

חיפוש נואש אחרי הצעת החוק, שזכתה לחשיפה התקשורתית המצופה, מגלה שאחת כזו לא נמצאת על שולחנה של הכנסת. אחרי הכול, להוציא הודעה לתקשורת הוא עניין אחד, וללכת ולשלם את מלוא המחיר הפוליטי על הצעה כזו הוא עניין אחר לחלוטין. מכל מקום, הרשיתי לעצמי להשתעשע במחשבה שהצעה מעודנת יותר מזו של הרצוג עשויה להיות מונחת על שולחן הכנסת ואולי אף להתקבל. איך יתמודדו הדתיים והחרדים במקרה שכזה עם המערכת המשפטית - זו שאלה מעניינת. איך תתמודד במצב כזה המערכת המשפטית עם הציבור הערבי - זו שאלה מעניינת לא פחות.

הניסיון מלמד כי המערכת המשפטית נבוכה כאשר דורשים ממנה להנחיל במגזר הערבי סטנדרטים שהיא מנסה לכפות במגזר היהודי. תנועת 'רגבים' עשתה קריירה מהדרישה לכפות גם על המגזר הערבי את הקפדנות בנושאי תכנון ובנייה שמשרד המשפטים ובג"ץ דורשים מההתיישבות היהודית ביו"ש. בבג"ץ יודעים כי אם יהיה דין אחד למגרון ולג'בל מוכאבר - לא תהיה ג'בל מוכאבר. לא שמישהו חושב לאכוף את חוקי הבנייה באופן שווה, אך ההצקות של 'רגבים' אודות הבנייה הערבית שאינה חוקית הגבילו את היכולת של המערכת המשפטית לפעול נגד בנייה דומה בהתיישבות היהודית. אפשר להניח גם כי שופטי בג"ץ מתהלכים במתינות עם הפארסה של 'חוק טל' משום שפסק דין שיורה לאלץ את החרדים לצאת לשירות צבאי או אזרחי עלול להביא גם הוא לבעיה של שוויון בפני החוק. לפני ארבע עשרה שנה עתרו מספר אנשי שמאל בדרישה להורות למדינה לבטל את הסדר 'תורתו אומנותו' ולגייס את צעירי החרדים לצבא. בתוך שנה פסק הרכב בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כי ההסדר אינו שוויוני ולכן אינו חוקי, והורה למדינה להסדיר את העניין. באותה שנה הביך עו"ד ד"ר שמואל סעדיה את בג"ץ בעתירה מקבילה שדרשה לגייס גם את הצעירים הערבים. שמונה שנים נדרשו למדינה ולשופטים כדי לטפל בעתירתו של סעדיה. ואז, באמצע שנות האלפיים המדממות, הם ביקשו מסעדיה למשוך את העתירה, שאפשר יהיה לחזור ולדון בה כשיהיה שלום.

שלום עדיין אין, אבל אפשרות לשירות לאומי-אזרחי דווקא כן. ובבית המשפט העליון יודעים שביום שבו ייפסק כי חרדים חייבים לשרת בו, הוא ייאלץ להידרש גם לשירות של הציבור הערבי. באופן דומה אפשר להניח כי כל ניסיון חקיקתי או משפטי שינסה להתערב בנורמות הצניעות בקהילות הדתיות השונות במגזר היהודי, ייאלץ לקחת בחשבון את הצורך הלא נעים בכלל לכפות את אותן נורמות גם במגזר הערבי. המפכ"ל דנינו מוזמן, אגב, לנסות כבר עכשיו לטפל באפס סובלנות בכל מקרה של הדרת נשים באום אל פחם.

ידידים ותיקים

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, נהג להשיב למבקריו ולומר כי אין איש יודע מה הם השקפותיהם הפוליטיות של שופטי בית המשפט העליון. אנחנו דווקא חשבנו שאפשר לנחש די בקלות, אבל כמובן כל ראיותינו היו נסיבתיות. אלא שבינתיים הולכת ומשתרשת מסורת שבה פורשי בית המשפט העליון, שלא שובצו עם פרישתם בתפקיד ממלכתי, לא מפסיקים לדבר. בהנחה שהשקפת עולמם לא עברה מהפך בשבועיים שבין מסיבת הפרישה שלהם ובין ההזדמנות הראשונה שבה הם נתקלו במיקרופון, אזי ראיותינו מתחזקות ואנו מקבלים את הודאת בעל הדין עצמו.

השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, שפרשה זה מכבר מבית המשפט העליון, הגיעה בשבוע שעבר לנאום בטקס הענקת פרס מגיני זכויות האדם של הקרן החדשה לישראל. הפרס ניתן השנה לעו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח ולעו"ד חסן ג'אברין, ממייסדי ארגון 'עדאללה'.

עצם הבחירה של פרוקצ'יה להגיע לטקס אכן מלמד כי השקפתה הפוליטית היא שמאלה מישראל ביתנו. התקווה שהביעה כי "מנגנוני הריסון הפנימיים של הדמוקרטיה הישראלית" לא יתירו לכנסת להגביל את המימון הזר של ארגוני השמאל, גם היא עשויה ללמד משהו על מי שכיהנה בבית המשפט העליון בעשור האחרון. אך סיום נאומה של פרוקצ'יה היה מאלף ממש, ונתן תמונה בהירה מאין כמוה על היחס שמקבלים בבית המשפט העליון איש שמאל קיצוני כיקיר, או לאומן ערבי כג'אברין.

"הרשו לי לסיים בנימה אישית", אמרה פרוקצ'יה "אין היכרות אישית קרובה בין חסן ג'בארין ודן יקיר לביני, ולצערי מעולם לא הזדמן לי אף לשוחח עם מי מהם שיחה אישית. מפגשינו הדי תכופים התרחשו תמיד באולם הגדול של בית המשפט העליון, כאשר מרחק ניכר מפריד בין מקום מושבם של שופטי ההרכב לבין שולחן עורכי הדין. ובכל זאת, בדרך מוזרה אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים, דרך ההתמודדות המשותפת, כל אחד מכיוונו, בסוגיות חוקתיות, לאומיות ואנושיות סבוכות ונוקבות, ודרך החוט הסמוי הקושר בין בני אדם, העובר מהמוח אל הלב, ומחבר ביניהם סביב ערכים משותפים ותקוות דומות".