גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 473ראשיהפצה

שאלה: - שאלת השבוע

האם גינוי של הפגנות אלימות למען ההתיישבות על ידי אישי ציבור ומחנכים עשוי להביא לצמצום התופעה?
22/12/11, 17:32
עורך: ירעם נתניהו

נדחקו לפינה | איתי זר, מייסד חוות גלעד

קודם כל נבין מה קורה פה, ואז נחשוב איך לפתור את הבעיה ומה צריכה להיות תגובתה של ההנהגה כלפי פנים וכלפי חוץ.

ראשית, הכל מסכימים שהציבור שלנו תורם ואיכותי, ובראשו הנוער המצוין. גם ראשי המדינה יודעים זאת.

שנית, כולנו רואים שמתפתח מאבק שהולך ומחריף נגד מי שרוצה להחריב את ביתנו. כרגע זה לא משנה אם אנחנו מסכימים עם החרפת המאבק. מה שחשוב הוא איך מתמודדים. גינויים היו תמיד, ועובדה שהם לא עוזרים. לכן מה שאני מציע הוא שננסה להבין מה קרה לנוער הזה, שמחליט לשבור את הכלים.

כבר עשור שהערבים רוצחים, יורים ופוגעים והמדינה לא מצליחה לעצור אותם. ומצד שני, את הציבור שנשחט וממשיך להחזיק בגבורה בחבלי ארץ, כוחות הביטחון מפנים, מכים, חוקרים, מתייגים, מגנים ומכפישים. הנוער מתוסכל, המעשים שהוא עושה לפעמים הם מעשים קשים מאוד, אבל שמישהו שבמהותו הוא טוב ודורש שלום נדחק לפינה ועושה מעשים לא מקובלים – הדבר האחרון שיפתור את הבעיה הוא שההנהגה שלו תגנה אותו לצד התוקף. הרי בדיוק כך ההנהגה רק דוחקת אותו יותר, וסביר להניח שהוא יחריף את זעקתו על העוולות.

לכן כדאי שכלפי פנים תנסה ההנהגה להעמיק את ההבנה לנוער המצוין שלה, ובד בבד תסביר שיש פה ציבור ונוער שאינו מוכן עוד שמצד אחד ירצחו אותו ומצד שני יחריבו את ביתו. בע"ה שעם ישראל המאוחד יילחם באויביו ולא באוהביו.

 

לא לשחק לידי התקשורת | הרב אהרון טרופ, ראש ישיבת 'בני צבי' בבית אל

כדי שלא איחשד בתמיכה באלימות, אבהיר מראש שאני מתנגד לפגיעה בחיילים או בשוטרים. אחרי הקדמה זו ברצוני להאיר כמה הארות.

א. נא לא להיכנס לפאניקה ולהיסטריה כל אימת שההסתה התקשורתית והשמאלנית חוגגת. לא פעם נדמה שיש רבנים ומחנכים שחרדים מהעליהום הזה ומגיבים בהיסטריה, ורצים לגנות מבלי לחשוב האם העובדה שהם מגנים מועילה או שמא מזיקה. בדרך כלל, דווקא ההתגוננות מתפרשת כהודאה באשמה ושופכת שמן למדורת ההסתה.

ב. עובדתית, אף חייל או שוטר לא נפצע. בבילעין ובנבי צלאח וכדומה נזרקות בכל יום שישי אבנים גם על ידי יהודים שמאלנים ולא פעם חיילים נפצעים. שם מעולם לא נתקלנו בהתלהמות כזו של פוליטיקאים ואנשי תקשורת. אולי גם מפני ששם מנהיגי השמאל לא שיחקו לידי התקשורת בריצתם להתנצל ולגנות מתחת לכל עץ רענן.

ג. במציאות שבה רבבות בתים ערביים בלתי חוקיים נבנים הן ביו"ש והן בגליל ובנגב, במציאות שבה המדינה מוותרת לבדואים ומסדירה את מאחזיהם הבלתי חוקיים בנגב - מקוממת וזועקת לשמיים האפליה ורמיסת זכויות המתיישבים. אם מישהו מרגיש צורך עז לגנות, אז נא לנצל את המיקרופון לגינוי מי שפועלים ברשעות ובאפליה ודוחפים בני נוער לעשות מעשים בעייתיים.

ד. כדי להשפיע ולמתן את התנהגות בני הנוער, צריך קודם כל להבין אותם. כשהורסים בתים וגורמים נזקים של מיליוני שקלים שלא כדין, כששוטרים פועלים ברשעות ובאכזריות ושלא כחוק (ע"ע עמונה), כששוטרים כאלו ממשיכים לשרת ומח"ש מטייחת את החקירות ובית המשפט משתף פעולה עם פשעים אלו - במציאות כזו אין באמת מקום להזדעזע מפינצ'ור צמיגים או זריקת נורות צבע על שמשות של ניידות. רק אחרי שפועלים בישרות ובאמת, רק אחרי שמבינים את הכעס והתסכול, אז ורק אז ניתן לשוחח עם בני הנוער, והם מוכנים להקשיב.

ה. אין לי ספק שלו רבני הציבור ומנהיגיו היו מטיחים בתקשורת ובפוליטיקאים את צביעותם, או אז הם היו זוכים לאוזן קשובה הרבה יותר אצל בני הנוער, וגם אצל מבוגרים לא מעטים.

 

להפנים את לקחי חורבן הבית | פנחס ולרשטיין, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר

אני יודע שהתבטאויות של אישי ציבור, מחנכים או רבנים לא ישפיעו על מי שפוגעים בחיילי צה"ל ועל מי שמבצעים 'תג מחיר' במי שאינו מעורב בעניין שלשמו יצאו למחות. אבל זה אינו מוריד מאחריות המנהיגים לומר את עמדתם. עמדתם חשובה לרוב מניין הציבור, הזקוקים להכוונה לעת הזו.

אנו צריכים לחיות בתחושה שהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה אינו דבר המובן מאליו, וקיומה מותנה בהתנהגותנו. יש ללמוד מחורבן הבית מה המשמעות של "ולא מיחו בידם" - האם אין ללמוד מזה לימינו, שחכמים שהיו שותפים לסעודה וראו את השפלתו של בר קמצא בידי בעל הסעודה ולא מיחו על העלבון סייעו בזאת למצב שהביא לחורבן הבית? ומה היה משתנה בתהליך ההיסטורי אם ההנהגה היתה מונעת את שריפת האסמים ונאבקת נגדם? האם מבחן יחסנו למדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו" מותנה ביחסו של שר הביטחון ליישובינו ומאחזינו, או שעמדתנו זו היא בלא תנאי?

בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה ואומרים הלל לקב"ה על קיום מדינה יהודית "יתר על מאתיים שנה"; כלומר אנו אומרים היום הלל ומודים לקב"ה גם על תקופות שלטון בית חשמונאי, שבו היו מלחמות אחים וגם על תקופת ינאי ששחט כמעט את כל רבני תקופתו. האם במצבנו היום של שיבת ציון, גם אנו נצטרף להורסי הבית או שבאחריותנו לחזק אותו?

אם ההנהגה לא תאמר את דברה, האם תוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אני משוכנע שעל אף כל המכשולים, המאבק על ריבונותנו חייב להכיל את כל החברה, וההכרעה תהיה במדינה יהודית ודמוקרטית. ואני מאמין שבכוחנו להוביל למהלך מחייב זה.

 

תשובות הגולשים

מחנכים, קחו אחריות

בתור נער גבעות בעבר ובהווה חש אני כי אין כל תועלת בגינוי, אלא החרפת השנאה והקרע בין אנשי החינוך לנוער. כי האמירות "זה לא ציבור שלנו", "אלה גידולי פרא", "זה עשבים שוטים" רק מחריפות את השנאה והתסכול וכאילו שואלות את השאלה המתבקשת, באמת כן? האם איננו ציבור שלכם? האם כאשר אנו באים לעזור בהפגנה לגיטימית אינכם מתגאים בנו?

ושנית, סליחה מכבוד אנשי החינוך ובראש מוטה אשאל: האם זו הדרך הנכונה לחנך? האם זו הדרך שבה נהגו אבותינו - לזרוק את האחריות מעליהם? האם אינכם מחנכים את ילדיכם לקבל אחריות על מעשיהם?

ישראל, גבעת עדי עד

 

גינוי הכרחי

על המחנכים המופקדים על חינוך והצמחת הדור הבא לגנות בריש גלי ובכל תוקף כל צורה של אלימות, מילולית ופיזית כאחד, ועל אנשי הציבור להוקיע מתוכם בפומבי את הפועלים באלימות פיזית.

עלינו להבין שהאלימות לא תקדם אותנו לשום מקום. רק תחמיר את המצב הביטחוני, המדיני והכלכלי שלנו, ובמיוחד, וחמור מכל - גורמת לחילול שם שמיים, ומרחיקה מאיתנו כציבור את לבבות ישראל.

אלימות היא פשע, היא עבירה על חוקי התורה והמדינה, היא מעכירה את שלום העם היהודי וגורמת לפירוד כוחנו כאומה.

בואו נפעל מתוך אהבת שלום ורדיפת שלום!

דינה מור, בני ברק

 

להוסיף אור

בימי החנוכה נראה את האור הגדול שאנו זוכים לו בבני הנוער הנפלאים שהתברכנו בהם בציבורנו. מלאי אידאלים ורצונות טובים, עשייה והתנדבות, לימוד וקדושה, ערכים וחזון. נוער זה קשור ברובו למחנכיו ולרבותיו באולפנה או בישיבה, בסמינר או בבית המדרש. 

את האור יש לחזק, להתמקד בחיוב, לטפוח על השכם ולהצדיע, לתת מוטיבציה להמשך עשייה ולימוד. אור כזה ילך וידחק את כל המנסים להחשיך את דרכנו הישרה והבוטחת, גם אם מעקשים נמצאים בשוליה.

אנו, ציבור המחנכים והר"מים, נדרשים לפעול בדרכי נועם, גם עם מי שחרג מתוך דאגה לשלמות הארץ.

משה (מוסא) כהן, בית אל