בשבע 474: תקשורת אישית

בתחילת ינואר תקפת דתיים ובעיקר רבנים בגלל סירוב משפחתו של כדורגלן העבר אבי כהן ז"ל לתרום את איבריו

אבי סגל , ג' בטבת תשע"ב

לתקשורת הישראלית שלום.

מצטער להפריע לך ביום כזה, כשאת עסוקה עד מעל לראש בסיכומי שנה ובתחזיות מופרכות לשנה הבאה. בעיתון שלנו, כידוע, לא מרבים לעסוק במעברי השנים הגרגוריאניות, למרות שאין להכחיש כי השם גרגוריוס כשלעצמו מעורר איזשהו דגדוג חביב בגרון. ולמרות זאת, נוכח התנהלותך בחודש-חודשיים האחרונים, אני חש צורך לערוך סיכום קצר של פועלך בשנת 2011, לצורך הפקת לקחים לעתיד.

ובכן, אלו מקצת הכותרות שהופיעו בך השנה: בתחילת ינואר תקפת דתיים ובעיקר רבנים בגלל סירוב משפחתו של כדורגלן העבר אבי כהן ז"ל לתרום את איבריו.

בפברואר תקפת את בנימין נתניהו ואהוד ברק על הכישלון במינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל.

באותו חודש, וגם בזה שלאחריו, קיטרת על חובשי הכיפה הרבים בסביבת ראש הממשלה. בין היתר תקפת את מינויו של יעקב עמידרור לתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי, בטענה המאתגרת שהוא פובליציסט פחות מוצלח מאורי אורבך. כך כתבת, באמת. חפשי בארכיון ותיזכרי.

באפריל נדמה היה שהמשטר בסוריה עומד להתמוטט. בתגובה תקפת את ראש הממשלה נתניהו על שלא מיהר להביא שלום עם אסד ולמכור את המדינה כשעדיין היה אפשר.

במאי, כלומר ביום העצמאות, הפריעו יואל שליט וחברתו לטקס הדלקת המשואות בדרישה לשחרר את האח גלעד. כמו תמיד, ניצלת את ההזדמנות כדי לקדם את המחאה נגד נתניהו, וכבונוס אף תקפת את ההחלטה לא לצלם את ההתפרצות לטלוויזיה, מתוך הנחה שמשרד ההסברה עובד אצלך.

יעד תקשורתי מספר 3 אחרי הדוסים והמתנחלים | נתניהו ומאבטחיו | צילום: פלאש 90'

 

ביוני התעורר הדיון האינפנטילי על נוסח ה'יזכור' בצה"ל, ואפשר לך פעם נוספת לתקוף את הדתיים.

יולי היה חודש פורה במיוחד: שלוש מטרות בכרטיס אחד. תחילה התנגחת בדתיים בפרשת מעצרו של הרב דב ליאור, לאחר מכן הקדשת עמודים שלמים לשלילת הלגיטימיות של חוק החרם ושל ממשלת נתניהו שהעבירה אותו, ולקינוח קיצי במיוחד – מאבק ישיר בראש הממשלה עצמו במסגרת מחאת האוהלים החדשה והמיוחצנת.

באוגוסט יצאת נגד אנשים שהביעו תמיכה בישראל ובמתנחלים. השדר האמריקני גלן בק הפך אצלך לקיצוני הזוי, ואילו את שלי יחימוביץ' מחקת במחי ראיון אחד, שבו התעקשה לטעון שהכיבוש לא אשם בכל.

בספטמבר חזרת לתקוף את הדתיים, בעקבות פרשת הצוערים שסירבו לשמוע שירת נשים. עדיין לא היה לך מושג מה זה הדרת נשים – הביטוי המופלא הזה עוד לא כבש אצלך כל חלקה טובה ורעה.

באוקטובר התרגשת מהחתימה על עיסקת שליט, ומרוב התרגשות תקפת את ראש הממשלה על שנדחף לתמונות ביום השחרור. ובאמת, מה נתניהו קשור בכלל.

בנובמבר שוב הגיע תורה של ממשלת נתניהו, עם חוקי הימין לתיקון מערכת המשפט ונגד לשון הרע, ועם המחלוקת בוועדה למינוי שופטים על המינויים לעליון. בנוסף לכך, חשדות לפעולות 'תג מחיר' קודמו לכותרות ראשיות, והדתיים חטפו ממך על הראש פעם נוספת.

בדצמבר לא הפסקת להפתיע: נגד חרדים, נגד דתיים, נגד מתנחלים, נגד הממשלה, נגד נתניהו. לרגע לא שמנו לב שזהו חודש לועזי נפרד.

את מבינה, תקשורת, כל האירועים שהזכרתי עד עתה הופיעו גם אצלי במדור בשנת 2011. לכל אייטם שלך הקדשתי לפחות התייחסות אחת, לרוב ביקורת מבודחת על חשבונך, מצטער. אבל בחודשיים האחרונים את מתחילה לדשדש: הדרת נשים פה, הדרת נשים שם, תג מחיר, ארגון טרור, סכנה למדינה, סכנה לדמוקרטיה – הביטויים משתנים, אבל הקמפיינים ממוחזרים.

אפשר להבין אותך: לא הצליח לך עם מחאת הדיור והפגנת המיליונים, אז למה לא למחזר את שנאת הדתיים הישנה והטובה? הבעיה היא, תקשורת יקרה, שיהודי צריך להתפרנס. כמה זמן אני יכול ללעוג לקמפיין הנגד של הדרת הנשים, או תקיפת החיילים, או החוקים האנטי דמוקרטיים? אני מבקש ממך, למען עתידו של מדור זה, למצוא לעצמך ב-2012 קמפיינים חדשים. משהו שאוכל להתייחס אליו בתובנה מקורית שתהיה הפוכה מהתובנות שלך. לכי על נושא שלא היה לנו עד היום. למשל, איזושהי ביקורת על דתיים. או נגד נתניהו.

ספורט אקסטרים

"המבנה הלבן, שנראה כמו פריקסט ענק או האנגר בנמל, הוא אולם הכדורסל ביישוב עלי. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר, זה בגלל שיש לכם חיבה יתרה לנסיעה במקומות מסוכנים, או שאתם מאמינים בארץ ישראל השלמה, גרים בבית אל ובסביבה, או שפשוט הייתם פה במילואים. שגרת החיים באזור היא שגרה של מחסומים, זריקת אבנים, פיגועים וחיכוך מתמיד עם השכנים. ויש פה גם קבוצת כדורסל".

(עוד מבט אנתרופולוגי על בעל החיים הקרוי מתנחל, מתוך כתבה של אביב צור בערוץ הספורט. מילא, העיקר שראינו מתנחלים משחקים כדורסל בטלוויזיה, לא?)

הדרת חיות

בשבוע שעבר, לראשונה מאז גיל שש, הייתי בקרקס. ליתר דיוק נסעתי עם ילדיי ל'קרקס חובש כיפה', מופע של קרקס מדראנו שיועד ספציפית לציבור הדתי, כלומר בלי פריצקעס ועם טראנס חסידי משונה ברקע. בסך הכל היה נחמד, מבדר, צנוע וכשר. הילדים התלהבו, ואיש מהפעלולנים גם לא נפצע, בניגוד למה שקרה כעבור ימים אחדים באותו מופע ממש.

ובכל זאת: בלי נשים, ובעיקר בלי בעלי חיים, זה יכול להיות אירוע מהנה לילדים, אבל בינינו, זה לא באמת קרקס. מצטער, אין חיה כזאת.

יודע את מקומי

בימי לימודיי בישיבת ההסדר, בעוד חבריי לשיעור עסקו בגבאות, בעריכת עלונים או בסידור שמירות, זכה עבדכם לקבל את אחד התפקידים החשובים והנחשקים ביותר: אחראי ההשכמה. בישיבה שלי נהגו, ואולי עדיין נוהגים, להעיר את התלמידים מדי בוקר ואחר צהריים באמצעות נעימות או שירים חסידיים ברמקולים של הפנימיות. תפקידי היה לצעוד מדי יום אל חדר המזכירות, לגשת אל מכשיר הטייפ הענתיקה שעמד מבויש בפינה, ולהחליף את הקלטת המרוטה של אברהם פריד בקלטת מרוטה אחרת של ג'יימס גאלווי, או ריצ'רד קליידרמן באוסף חתונות 3, מה שהתאים לי באותו יום.

אלא מה? מכיוון שאני לוקח את עבודותיי ברצינות, לא הסתפקתי בקלטות שקיבלתי בירושה ממש"ק המוזיקה הקודם, אלא חידשתי את הרפרטואר בקלטות מהבית: מוזיקה קלאסית, פסקולים של סרטים, עיבודים כליים לשירים ידועים, וגם אפקטים קוליים משונים ומעצבנים לתשעת הימים. שירים חוץ-מגזריים עם מילים נאסרו עלי במפורש, ומובן שגם לא השמעתי נעימות יצריות מדי, אבל למעט המגבלות האלו – הרשיתי לעצמי לנצל כל לקונה בחוקי הישיבה כדי להעשיר את תרבותם המוזיקלית של חבריי המנומנמים.

הרפורמה המוזיקלית התקבלה בדרך כלל באהדה, או לפחות בהסכמה שבשתיקה. רק פעמיים פנה אליי אחד ממשגיחי הישיבה וניסה לרמוז לי, בחיוך ובעדינות אופייניים, לא לעבור את הגבול. פעם אחת היה זה בתחילת חודש אדר, כשהתחלתי להשמיע מערכונים של הגשש במקום מוזיקה. לא ננזפתי או משהו, אבל המשגיח התלבט בקול אם זהו רעיון טוב, ועד שסיים להתלבט כבר עבר חג הפורים.

בהזדמנות האחרת שאל אותי המשגיח אם זה נכון שאני משמיע את נעימת הפתיחה של הסדרה הלא מאוד תורנית 'דאלאס'. למרבה האירוניה, הפתיח אכן הופיע בהשכמת הבוקר, אבל כקטע מתוך מוזיקת חתונות חסידית שקיבלתי בירושה מקודמי בתפקיד. אחד התלמידים זיהה כנראה את המנגינה, ומכל הטענות שהיה יכול להעלות נגדי, הוא בחר להתלונן דווקא על קלטת מהזן הכשר למהדרין.

אבל למעט שני החריגים האלה, התקופה שלי כשעון המעורר הרשמי של תלמידי הישיבה עברה בנעימות, כלומר בנעימים, ובלי צנזורת יתר. ובעצם, מדוע לא? אם ראש הישיבה שלי מעביר לתלמידיו שיעור בשירתו של ויליאם שייקספיר, אך טבעי הוא שנתעורר כולנו לצלילי הפסקול של 'הנרי החמישי', לא?