חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גויס לכל החיים

משה סבוראי, שהלך לעולמו לפני כחודש, שילם לאורך השנים מחיר יקר על חברותו במחתרת, אך סירב להיכנע
29/12/11, 14:02
חגי הוברמן

הוא התחיל בהגנה, אך עבר מהר לאצ"ל ואחר כך ללח"י * בביתו התארח אברהם שטרן, 'יאיר', ושם גם נרצח בידי הבולשת הבריטית * משה סבוראי, שהלך לעולמו לפני כחודש, שילם לאורך השנים מחיר יקר על חברותו במחתרת, אך סירב להיכנע – גם כשנדחה מיישובים בגולן וביו"ש בגלל גילו וחילוניותו

לפני חודש, בי' בכסלו, הלך לעולמו בגיל 96 משה סבוראי, אחד מלוחמי הלח"י ששילם מחיר יקר על חברותו באירגון, גם אחרי קום המדינה.

זכיתי לראיין את סבוראי לפני 10 שנים, בשנת תשס"א. נסעתי אליו ליישוב הקהילתי שקד בצפון השומרון, בדרך המתפתלת בתוך החורש המוריק של יער ריחן. ניחוחות עשן הטאבונים של ואדי ערה התמזגו בריחות עצי היער, משרים אווירה של רוגע ופסטורליה שהשכיחה לרגע את העובדה שמדובר באזור הנתון במלחמה של ממש. מלחמת אוסלו, הקרויה 'האינתיפאדה השנייה', היתה אז בשנתה הראשונה.

נעים סבר, נעים הליכות, עם חיוך מקסים מתוך זקנו העבות, קשה היה במבט ראשון להבחין כי מדובר באדם שחייו שזורים לכל אורכם במאבק של עם ישראל על חייו ותקומתו בארצו, וזכותו לחיות בה בכל מקום. ובכל זאת, כשהקים את שקד לפני 30 שנה, לא העלה בחלומותיו השחורים ש-1,700 מטרים מביתו יהיה השטח בשליטה פלשתינית מלאה, שטח A.

"היית מאמין", שאלתי אותו אז, "שיובל שנים אחרי קום המדינה שוב יהיה מסוכן לנסוע בכבישים, שכבישי הנגב יהיו נתונים תחת הפגזות של מרגמות, ששכונות בירושלים תהיינה נתונות תחת אש ערבית, ושהדרך לגוש-עציון תהיה בחזקת סכנה? היית מאמין שכביש ואדי-ערה, כאן לידך, ייחסם לתקופה ארוכה בגלל התפרעויות של ערבים?"

סבוראי לא נבוך. "אני מעולם לא חשבתי שמלחמת העצמאות הסתיימה עם קום המדינה", השיב לאט, "וגם עכשיו אני חושב שעדיין לא הגענו לשחרור האמיתי, כפי שאנחנו חולמים ומתפללים. אני שמח שה' מכביד את לב פרעה, ומתפלל שכך זה יימשך. החשש שלי הוא שהיסוד שאיחד אותנו במלחמת השחרור הולך ומתפורר".

בחצר ביתו, עם הפריחה בגנו, קשה היה שלא לחוש בגאוותו הגדולה ביישוב שהקים, באושר שהוא חש על כך שזכה לקחת חלק פעיל במפעל ההתיישבות היהודית בשומרון, ובהתרפקותו בערגה על המאבקים שבהם השתתף בלח"י כמו גם על שחרור חבלי ארץ ישראל במלחמת ששת הימים. מחלון ביתו ניבטו נופי עמק יזרעאל, בירתו עפולה וגבעת המורה המשקיפה עליו. זמן קצר לפני כן, באירוע ממלכתי לציון מלאת 20 שנה להקמת המועצה האזורית שומרון שנערך בהיכל התרבות בתל אביב, קיבלו משה וטובה סבוראי את תואר "יקיר השומרון".

"משה סבוראי היה גם איש רוח אמיתי", ספדה לו השבוע גאולה כהן בשיחה איתי. "הוא אהב שירה, ובמיוחד את שירת אורי צבי גרינברג. הוא היה מגיע יחד עם טובה לשיעורים על אצ"ג, כשכבר לא היה צעיר. הייתי גוערת בו: מה באת משקד לשיעור של שעה על אצ"ג? והוא תמיד ענה: לא הייתי מוכן לוותר על שיעור על אורי צבי גרינברג".

 חבר בשני אירגונים יריבים

הזיכרון הראשון של משה, מגיל חמש, היה פרעות פטליורה ודניקין באוקראינה, שנערכו בשנת 1919. כעבור עשר שנים, והוא כבר בארץ, חווה פרעות אחרות, מקומיות, פרעות תרפ"ט בחיפה. זכרונות ילדות אלו היו מן הסתם הסדן הנפשי עליו התחשלה תשוקתו להילחם למען ארצו ועמו, תשוקה אותה מימש כשבגר. לארץ ישראל הגיע ארבע שנים לפני כן, בתרפ"ה, 1925, מרוסיה הקומוניסטית, והוא בן עשר. המשפחה הגיעה באונייה האחרונה שסטאלין התיר לה לצאת לארץ ישראל. הוריו נחשבו אמידים באופן יחסי, אבל הונם כלה במהירות.

בבגרותו יצא ללמוד בבית המדרש למורים של 'המזרחי' שבבית הכרם בירושלים. בשנת תרצ"ג, 1932, והוא סטודנט בסמינר, הצטרף ל'הגנה' בזכות היותו ספורטאי, ואף שימש כקַשר למפקד ירושלים. אבל במקביל לכך הכיר אדם ששינה את הכיוון האידיאולוגי
טובה סבוראי: "הפקיד אמר לנו לבסוף בצורה הכי גלויה: 'בעלך לא יהיה מורה כי יש לו יותר מדי השפעה על הנוער'. הבנו שזה בגלל העבר בלח"י".
של חייו: אבא אחימאיר. יחד עם חבריו יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג שמע הרצאות מפי אחימאיר. וכך היה משה חבר בשני אירגונים יריבים: 'ההגנה' – ו'ברית הבריונים' שייסדו אבא אחימאיר, יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג.

בג' בסיוון תרצ"ג, 28 במאי 1933, כשהמפלצת הנאצית רק החלה שולחת את זרועות הסרטן שלה באירופה, הורידו משה וחברי תאו בברית את הדגל הנאצי מעל הקונסוליה הגרמנית שבלב ירושלים. חודש אחר כך נאסר משה בחשד להשתייכות לאירגון בלתי חוקי. אז גם זכה להשתתף בחוויה יוצאת דופן: מסדר הזיהוי שבו זיהתה סימה ארלוזורוב, שלובת זרוע עם החוקר הבריטי, את צבי רוזנבלט כרוצח בעלה חיים ארלוזורוב. זאת אחרי שהזיהוי הראשון שלה, את צבי שניידרמן, נפסל כשהתברר שהלה קטוע אצבעות.

משנודע להנהלת הסמינר שסבוראי חבר בברית הבריונים, זימן אותו מנהל הסמינר בן-ציון דינבורג - לימים שר-החינוך בן-ציון דינור - והודיע לו חגיגית כי הוא מושעה מהלימודים. הודעה דומה שמע ממפקדיו בהגנה. משה שילם את מחיר החירות האידיאולוגית, ולא בפעם האחרונה.

בשנת תרצ"ה, 1935, יצא סבוראי לפולין, שם הקים תאים לאומיים להכשרת נוער יהודי לקראת עלייה ארצה. כשחזר אחרי שנה, הכיר בחיפה את דוד רזיאל, היכרות שהובילה אותו להצטרף לאירגונו של רזיאל, האירגון הצבאי הלאומי - אצ"ל. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה פעיל במסגרת האצ"ל בחיפה. "זה היה אירגון חלש, שלא פעל ממש", סיפר לי סבוראי, "אברהם תהומי, שהקים את הגנה ב' שממנה יצא האצ"ל וחזר להגנה, לקח את רוב הנשק". סבוראי עבר קורס בשידורי מורס ותרגילים באקדח, בלי הרבה פעילויות. אבל גם הפעילות הדלה הזו, שעיקרה שבירת ההבלגה, הובילה אותו בשנת תרצ"ט לכלא עכו לחצי שנה.

באותה תקופה נשא לאישה את חברתו טובה, בת גילו. מאותו רגע ועד לפני חודש, הם מעולם לא נפרדו – גם כשנפרדו מכורח המציאות. "77 שנים הייתי עם משה", סיפרה לי טובה השבוע מביתה בשקד, "תמיד היינו יחד, גם כששנינו היינו בבתי הסוהר. לראשונה אני לבד, לבד. אני מקווה שיהיה לי כוח לעמוד בכך".

חיילים אלמונים

נקודת המפנה הבאה היתה הפילוג של שנת 1940 באצ"ל. סבוראי החליט להצטרף ל"חיילים אלמונים בלי מדים" והלך עם אברהם שטרן, הוא 'יאיר', ללוחמי חירות ישראל, לח"י. באותן השנים מנה הלח"י כמה עשרות אנשים בלבד. ההחלטה היתה כרוכה במחיר אישי יקר. סבוראי כבר עבד אז כמורה בבית הספר בקריית מוצקין, שהיה קשור לבית הספר הריאלי בהנהלת ד"ר בירם בחיפה, ופירנס את משפחתו הקטנה בכבוד. לזוג כבר היתה ילדה קטנה - חרות. קשה היה למשה להיפרד מעבודת ההוראה שסיפקה לא רק משענת כלכלית למשפחתו, כי אם גם צורך נפשי לו עצמו, מקור של שמחה וסיפוק לאיש שראה במקצוע גם שליחות וייעוד. הוא התמסר לתלמידיו ללא שיור ונודע כמורה מסור התובע מעצמו ומתלמידיו שקידה והעמקה. וכעת, נדרש להזניח את עיסוקיו האחרים ולהתמסר כליל לעבודת המחתרת. "התלבטנו", מספרת טובה בספרם המשותף של בני הזוג 'מאצ"ל ללח"י', "גרנו אז בקרית-מוצקין. משה עבד כמורה. המשפחה כללה את משה, אותי ואת חרות – ילדתנו בת השנה. ועכשיו לעזוב כל זאת ולרדת למחתרת?"

"...ידעתי מה משה מרגיש וחושב. אני אמרתי לו בפשטות ובבהירות כי אעמוד לצדו ואלך עמו בכל דרך שיבחר, והעובדה שנשא אותי לאישה והוא כבר אב לבת המרנינה את חיינו – לא תעמוד לו למכשול". משה אכן נטש את ההוראה והתמסר לעבודת המחתרת.

בכ"ה באייר תש"א, 22 במאי 1941, הוא נעצר ונשלח למחנה המעצר במזרע. אך כעבור חצי שנה בלבד, הצליח לברוח מהליווי המשטרתי בעת העברה ממקום למקום וחזר לפעילות המחתרת כמפקד מחוז תל אביב. בחודשים אלו הגיע המצוד אחרי אנשי הלח"י לשיאו ופרסים גדולים הוצעו למי שיסייע בתפיסת מפקדי הארגון. במהלך חודש ינואר 1942 עבר מפקד הארגון, אברהם שטרן, לדירתם של משה וטובה סבוראי ברחוב מזרחי ב', ומשם ניהל את פעילות המחתרת.

בט' בשבט תש"ב, 27 בינואר 1942, שהה סבוראי בדירה ברחוב דיזנגוף 30 שבה נורו ארבעה מחברי הלח"י על ידי אנשי הבולשת הבריטית בראשות הקצין ג'פרי מורטון. שניים מהם, אברהם אמפר וזליג ז'ק, מתו מפצעיהם. ואילו יעקב אליאב וסבוראי שנפצעו גם הם נתפסו והועמדו למשפט. לוחמי הלח"י החלו לממש בגופם את המנון אירגונם, "משורה ישחרר רק המוות".

 קרע בצל הרצח של 'יאיר'

כעבור שבועיים, בכ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, התרחש האירוע הקשה מכל. הבולשת הבריטית פרצה לבית של סבוראי, שבו הסתתר מפקד הלח"י אברהם שטרן. טובה, אשתו של משה, שהתה בבית ושמעה את דבריו האחרונים של יאיר, ואת קול נפץ היריות של מורטון הרוצח, ששמו קץ לחייו של יאיר. גופתו הובאה לחדר המתים של בית החולים הממשלתי שבו שכבו סבוראי ולבשטיין והם נקראו לזהות את הגופה.

לימים גרר האירוע הטראומטי הזה התדיינות משפטית ממושכת בין סבוראי לבין חברו מהלח"י אנשל שפילמן, שטען כאילו סבוראי, בחוסר זהירותו, כתב לטובה אשתו מכתב שממנו ניתן היה להבין שיאיר מסתתר בביתם. גם פליטת פה של סבוראי לאמו של ישקה אליאב, כך נטען כלפיו, סייעה להסגרה. סבוראי הגיש תביעת דיבה נגד שפילמן, וזכה. "המכתב מעולם לא הגיע אלי", סיפרה השבוע טובה סבוראי, "רק כשהוא ברח מהכלא ב-1948 שמעתי בכלל על המכתב. כשמשה אמר לאמא של ישקה איפה אני גרה, יאיר כבר לא היה בחיים".

"הוא היה מיוסר מסיפור אברהם שטרן", סיפרה לי השבוע גאולה כהן, השדרנית של המחתרת, מלוחמות הלח"י היותר מפורסמות. "גם הוא וגם טובה. והייסורים שלהם גברו בעיקר בגלל שהם היו בטוחים שההאשמות לא נכונות. על החברים האחרים זה לא השפיע. מותו של מפקד לח"י, שניבא בשיריו את גורלו, היה כל כך טבעי, כך שזה לא הפך להיות האשמה".

כעבור חודשיים נשפט משה למאסר עולם על החזקת נשק, פסק דין שהומר לעשר שנים. סבוראי בילה כשלוש שנים בכלא ירושלים, ובשנת תש"ה, 1945, הועבר לכלא עכו. "אילו לא היה נפצע ונאסר", העריכה השבוע גאולה כהן, "לא יהושע כהן היה ממשיך את
עם הפילוג באצ"ל החליט סבוראי להצטרף לאברהם שטרן, הוא 'יאיר', ללוחמי חירות ישראל, לח"י. באותן השנים מנה הלח"י כמה עשרות אנשים בלבד. ההחלטה היתה כרוכה במחיר אישי יקר
פעילות הלח"י אחרי רצח יאיר, אלא דווקא הוא".

טובה, אשתו, בילתה את התקופה בכלא הנשים בבית לחם. בתם הקטנה היתה אצל אמה, סבתא לאה, שחלק ניכר מזמנה הקדישה באותה עת לסבבי בתי כלא: טובה בבית לחם, בניה בלטרון ומשה בירושלים ובעכו.

"הרבה יותר קשה לאסירה שהילדה שלה לא נמצאת איתה", סיפרה לי השבוע טובה סבוראי, "אבל הנסיבות גרמו לנו להיות חזקות. ידענו שאנו 'יושבות' לא בגלל שגנבנו או שדדנו, אלא כחלק מהמאבק על ארץ ישראל. כל אחת החזיקה את עצמה. ערכנו מסיבות, חגים. ניסינו להמשיך לחיות חיים טובים, וקראנו ספרים והתעניינו במה שקורה בחוץ. למדנו לחיות בצורה מכובדת. סבלתי עם חיוך על השפתיים. כשאמא שלי באה לבקר אותי, אחרי שביקרה את משה בכלא עם הילדה, סיפרתי לה סיפורים מצחיקים, כדי שתעזוב עם מצב רוח טוב".

בפברואר 1948 ברח משה מכלא ירושלים דרך מנהרה, יחד עם שאר הלוחמים, וחזר לפעילות בחוץ.

סכנה: מורה מהלח"י

כשקמה המדינה, משאת חייו, נלכד משה במציאות הקשה, כתוצאה ממדיניותו של בן-גוריון שאסר על בוגרי האצ"ל והלח"י לעסוק בהוראה ובחינוך. בן גוריון חשש שאנשי אצ"ל ולח"י ישפיעו לרעה על הנוער. נושא זה עלה לכותרות כאשר התערב בן-גוריון אישית, תוך ניצול היותו שר הביטחון בנוסף לראש ממשלה, כדי למנוע מד"ר ישראל אלדד, חבר מרכז הלח"י לשעבר, להמשיך לעבוד כמורה. ד"ר אלדד הביא את העניין לבג"ץ וזה הכריע לטובתו.

"אחרי קום המדינה, כשהוא רצה להיות מורה, אמרו לנו 'אין עבודה'", מספרת טובה, "המציאו כל מיני תירוצים: 'זה רחוק', 'אין מקום'. הריצו אותנו הלוך ושוב. לבסוף קיבלתי תשובה: אין מה לעשות – הוא לא יתקבל כמורה. מהחלונות הגבוהים ביותר החליטו שהוא לא יהיה מורה. שאלתי: 'למה? יש לו שם טוב כמורה'. הלכתי למשרדים של אירגון 'לאסירנו' ברחוב הרצל בחיפה. הפקיד שישב שם אמר לנו לבסוף בצורה הכי גלויה: 'הוא לא יהיה מורה כי יש לו יותר מדי השפעה על הנוער'. הבנו שזה בגלל העבר בלח"י".

סבוראי החל לחפש עבודה. תחילה עבד בבניין, אחר כך ניסה לעבוד במשרד וגילה שזה לא בשבילו. בלית ברירה, בעזרת אחיו, הצטרף לקואופרטיב 'שחר' בחיפה, שהיה לימים גרעין 'אגד'. משה הפך לאחד ממנהלי האגודה, מזכיר הצפון באירגון. כמו כן החליט שאם לא הוראה - ילמד עריכת דין. הוא למד משפטים במקביל לנהיגה על האוטובוס. בשנת 1957 הוסמך כעורך דין ופתח משרד בחיפה.

מלחמת ששת הימים ושחרור חבלי יש"ע היו המפנה שהוביל אותו לפרק ב' של חייו. "תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו לי סיפוק עמוק", סיפר לי משה סבוראי לפני עשור. "ראיתי בכך תיקון מעוות רב-ימים וסילוק גורם ממאיר. ניתנה לי הזדמנות להשתתף בחפירות הכותל, לנגוע ברצפות שכיסו את רחובות ירושלים של הקנאים, להתעפר בעפר ירושלים בחיפוש אחר מטבעות מימי החורבן. ליבי רחב כאשר מיששתי את אחת מאבני הפינה של הר-הבית, שעליה חרותות המילים 'לבית התקיעה' - אבן שנשמטה ונפלה לארץ בעת החורבן בפינה הדרומית של הכותל". הקשר הנפשי הזה לירושלים עורר את משה ודבורה לנסות להתיישב ברובע היהודי, אבל זה יועד למתיישבים דתיים, ומשה, מגיל צעיר, הסיר מעל ראשו את הכיפה.

זה גם היה המכשול שמונה שנים לאחר מכן, כשהלכו לחפש התיישבות חדשה, ברמת מגשימים בגולן. בקיבוץ אחר בגולן, עין-זיוון, היה להם הגיל למכשול. הקיבוץ הצעיר חשש להתמודד עם מתיישבים חדשים בני למעלה משישים. אחר כך ניסו בשומרון, ובדקו אפשרות להתיישב בשבי שומרון ובקרני שומרון, ושוב הגיל והדת היו להם לרועץ. מישהו אחר היה מרים ידיים, אבל לא לוחמים כמשה וטובה סבוראי. המסקנה שלהם היתה פשוטה: אם שום יישוב לא מוכן לקלוט אותנו - נקים יישוב חדש.

"לא מקימים יישוב בחודשיים"

סבוראי החל מגבש סביבו גרעין מתיישבים. לשם כך פירסם מודעות בטכניון, ברפא"ל, וב'מעריב'. זה היה בשנת תשל"ח, 1978. מנחם בגין כבר היה בשלטון, והשומרון החל נזרע ביישובים יהודיים. לאט לאט החלו מתאספים אנשים: ישראל ואורית צור, הוא מהנדס ברפא"ל והיא רופאה. עמיקם כתריאל, פרופ' דב ראם מ-IBM ועוד.

הקמת היישוב, כמו תמיד, נתקלה בקשיים ביורוקרטיים. משה פנה לכל מי שהכיר: למפקדו בלח"י יצחק שמיר שהיה אז יו"ר הכנסת, לח"כ יוסף רום ז"ל אותו הכיר מהטכניון, לח"כ והסופר משה שמיר כשהלה עוד היה בליכוד לפני שפרש ל'התחיה' ולעוד רבים. שלוש שנים נמשכו הריצות, בלי הרבה תוצאות. מי שעזר להם בסופו של דבר היה עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות דאז, תא"ל אורי בר-און ז"ל. בר-און הגיע לאסיפות הגרעין, השפיע עליהם לגלות את אורך הרוח הדרוש, ושידך אותם עם תנועה מיישבת: מושבי חירות-בית"ר.

בר-און גם סייע למצוא אתר ליישוב המתוכנן. "ב-1981 יצאנו ביחד לשטח", מספר משה, "ואורי הראה לנו את תל א-סרוג', לא הרחק משקד. השטח נפסל מיד. הגישה למקום לא היתה קלה. התחלנו נוסעים בחזרה לחיננית, שכבר היתה אז בבנייה, כשהבחנתי בגבעה נישאה מעל חיננית". סבוראי פנה לבר-און: "הגבעה הזאת, מעל חיננית, מוצאת חן בעיני. הכביש כבר נמצא. למה לא נקים פה יישוב?" בר-און חשב - והתלהב. הנושא הגיע לוועדת שרים לענייני התיישבות, והאישור ניתן.

הימים היו ערב בחירות, והחשש מ'מהפך' היה רב. משה וישראל צור נסעו לשר האוצר יגאל הורוביץ ז"ל ושאלו אותו: "מה אתה יכול לעשות למען ארץ ישראל השלמה?" הורוביץ ביקש מעוזרו שיורה לקרן הקיימת לישראל להתחיל מיד בעבודות הכשרת הקרקע. כעבור מספר חודשים, במרס 1981, החלו העבודות בשטח. כעבור חודשיים, בתחילת חודש מאי, פגש סבוראי את ראש מועצת שומרון דאז בני קצובר. סבוראי היה איש בשורה: "אורי בר-און הבטיח לנו שתוך חודשיים נעלה על הקרקע". קצובר נתן בו מבט מזלזל: "לא מקימים יישוב בתוך חודשיים. אין סיכוי".

הוא טעה בגדול. בכ"ו בסיוון תשמ"א, 28 ביוני 1981, הוצבו 10 האשקוביות הראשונות של שקד על הקרקע. כעבור יומיים, בכ"ח בסיוון, 30 ביוני, התקיימו הבחירות לכנסת. הימין, למרבה הרווחה, נשאר בשלטון. מנחם בגין ז"ל נשאר ראש ממשלה.

ליד עצי האורן הגבוהים במרכז היישוב התקיים טקס העלייה לקרקע. בלי קו חשמל - חוץ מאשר גנרטור שהובא מאיזה יישוב - עם מים ממיכליות שהביא הצבא. בלי קו ביוב. התחלה מוכרת של כל יישוב ביש"ע. באותם ימי טרום-אינתיפאדה גם שררו יחסים טובים עם השכנים הערבים, שהתקלקלו באינתיפאדה ואחר כך בהסכם אוסלו על גלגוליו.

על מנחם בגין ז"ל, שבימי ממשלתו קמה שקד, לא היו לו הרבה מילים טובות. "תמכתי בו עד לרגע שבו חתם על הסכם קמפ-דייוויד", סיפר משה. "האסון של אוסלו התחיל עם בגין שהכיר בלגיטימיות של העם הפלשתיני. הוא חשב שאם יוותר על סיני יציל את יהודה ושומרון, ובכך טעה".

לא קשה לנחש מה חשב על אריק שרון, שהחריב את גוש קטיף ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון, לא רחוק מביתו. "הדברים כאבו לו. החלטנו לא לדבר על כך כי הוא כבר לא היה בקו הבריאות", מספרת טובה, "זו כבר היתה תקופה קשה עבורו. הוא כבר התקשה בקריאה ולא עקב אחרי ההתרחשויות. גם בטלוויזיה הוא כבר לא צפה. בשנים האחרונות הוא גם הפסיק לעלות להר הבית, כמנהגו משך שנים ארוכות".

משה סבוראי ז"ל נטמן בחלקת לוחמי המחתרות בבית הקברות הישן בחיפה. המונים הגיעו להלווייתו. מחווה אחרונה עשו לו חברי תנועת הנוער בית"ר ביישוב שקד, כשהופיעו להלוויה במדי בית"ר. "זה היה כל כך מרגש", מספרת טובה, "חבל שאת זה משה לא זכה לראות".