בשבע 474: ממשיכים להיסחף

פרק 17

הודיה בונן-אלק , ג' בטבת תשע"ב

בפרקים הקודמים: לאחר שעה ארוכה של המתנה, כולם נרדמים ותמר נשארת לשמור. כשהיא מבחינה בטרקטורון שנוסע על גבעה סמוכה, היא מעירה את כולם ויחד הם מנסים לצעוק לעזרה.

המראה היה מגוחך, אבל לנו לא היה אכפת. עמדנו על הסירה ופשוט ניסינו ללכוד את תשומת ליבו בכל דרך אפשרית.

טלי התמסרה כולה לעניין. "ה-צ-י-ל-ו!" היא צעקה בגרון ניחר. היא קפצה מעלה-מטה והצליחה על הדרך גם לנדנד את הסירה הרעועה ממילא. "ה-צ-י-ל-ו! אנחנו כאן!"

הטרקטורון היה רחוק מאיתנו, אבל גם נדב ואלעד לא ויתרו. שניהם נופפו בכובעים שלהם וצעקו ביחד עם טלי. נעמה טיפסה על דרגש העץ והניעה את ידיה באוויר. אני הצטרפתי מדי פעם לקריאות, אבל בסתר ליבי לא חשבתי שהן יועילו. למה שהנהג יביט אל לב המאגר?

רק כשנדב ראה את שובל האבק שהותיר כלי הרכב הוא השתתק. כולם נדמו בעקבותיו והד הקריאות גווע. ייאוש השתלט על הסירה וכולם התחילו לקטר.

"אולי אם היינו צועקים ביחד, בצורה מסודרת, הוא היה שומע אותנו", מלמל אלעד.

"אני צמאה", טלי אמרה בלי קשר לדבריו, "אין עוד מים?"

"אולי בכל זאת ננסה לחתור עם הידיים?" נעמה שוב העלתה את הרעיון הכושל.

גם אני הייתי חייבת להתלונן. "יש סיכוי שנישאר כאן גם הלילה?" העליתי את הנושא שאף אחד לא רצה לדבר עליו. הזמן הלך ואזל וכבר שעה ארוכה שאיש – חוץ מהטרקטורון הרחוק – לא עבר בסביבה. ברגע שתשקע השמש נישאר כאן לבדנו, בחושך.

"יהיה בסדר", נדב אמר. אבל לדעתי גם הוא לא לגמרי האמין בזה.

***

הזמן חלף וכבר הפסקתי לשאול את אלעד מה השעה. לא היה בזה טעם. נדב מצא חבילת קלפים שהכניס בבוקר לתיק והציע לנו לשחק, כדי להעביר את הזמן. כולם הצטרפו חוץ ממני. אני שוב התנדבתי לשמור ולהביט סביב. מדי פעם שימשתי כשופטת, במיוחד כאשר טלי ניסתה להתעלם קצת מהחוקים ולהגיד ש"בפתח תקווה לא משחקים ככה!"

הם המשיכו לשחק במרץ, ישובים בחוסר נוחות על קרקעית הסירה. מדי פעם מישהו מהם הרים את ראשו ושאל אותי: "נו?"

"כלום", משכתי בכתפיי, "אין חדש".

במשחק העשירי ברציפות, נעמה הסירה את הכובע מעל ראשה. "כבר פחות חם", היא ציינה.

"זה בגלל הרוח. היא התחדשה", אלעד אמר בדאגה. כולנו ידענו שהרוח מזיקה לנו, רק בגללה נסחפנו עד לכאן.

גם אני הרגשתי בזרם האוויר. התזתי קצת מים על הפנים וניסיתי להתרענן. נדב עשה כמוני. הוא התכופף אל מי המאגר והשפריץ על כולנו קצת מים.

"איכס", טלי צחקה, "שלא תתיז עליי איזה דג זהב בטעות".

ניגבתי את ידיי בחצאית שלי. כבר שכחתי שיצאנו כדי לדוג, חשבתי.

"זהירות", נעמה אמרה וניסתה להתגונן מנדב, "אתה מזיז את הסירה, שלא נתהפך". היא צדקה. הסירה התנדנדה ושוב החלה לנוע. כולנו הרגשנו בכך. נדב הביט סביב ופניו התבהרו מעט. "אני לא מזיז את הסירה", הוא אמר באיטיות, "היא זזה לבד. תראו, אנחנו מתחילים שוב להיסחף!"

אני וטלי הבטנו זו בזו. ממה הוא מתרגש? הרי גרוע מהמצב שלנו כבר לא יכול להיות.

נעמה קפצה על רגליה, האהילה בידה על עיניה והביטה לכיוון ההפוך. "אתה צודק", היא אמרה והתרגשות התגנבה לקולה, "נראה לך ש...?"

"ש... שמה?!" טלי שאלה ברוגז, "על מה אתם מדברים?"

נעמה הצביעה על צידו השני של המאגר. "טלי, תראי, הרוח ממשיכה לסחוף אותנו, וזה דווקא טוב, כי אם נמשיך להיסחף ולהיסחף..."

סוף-סוף הבנתי. המאגר הוא מעגל אחד גדול. כלומר...

"אם היא תמשיך לנשוב בעוצמה הזו, פשוט נגיע לצד השני!" השלמתי את המשפט והרשיתי לעצמי סוף-סוף לחייך.

המשך בפרק הבא