בשבע 474: כדור שלג תקשורתי

מאורעות הקיץ האחרון היו דוגמה מוחשית לסדר יום תקשורתי שנוצר כתוצאה מצירופי מקרים, שיעמום כללי ואג'נדה

הלל גרשוני , ג' בטבת תשע"ב

כדור שלג תקשורתי

אם מישהו ביקש דוגמה מוחשית לסדר יום תקשורתי שנוצר כתוצאה מצירופי מקרים, שיעמום כללי ואג'נדה - מאורעות הקיץ האחרון היו יכולים לספק את מבוקשו. ובעצם עוד לא מעט 'שערוריות' שתודלקו בידי מוכרי העיתונים, אבל גם אירועי 'הדרת נשים תשע"ב' יכולים להילמד בבתי ספר לתקשורת.

סיפור שולי וזנוח על כמה חיילים שיצאו בעת שירת נשים, הצטרף לסיפור שולי אחר על אישה שישבה בקו מהדרין מקדימה ונוסע אחד עיכב את האוטובוס בגללה, יחד עם שערורייה על היענות של הטכניון לבקשת דתיים ופתיחת שעתיים בשבוע לגברים שמעוניינים להתאמן ללא נשים על ידן, וסיקריק שירק על ילדה בבית שמש - כל אלה חברו אל עמק השדים והפכו את המדינה לסדום ועמורה.

והרי אין כאן כל חדש: קווי המהדרין קיימים כבר כמה שנים, והם עברו תחת ועדות ציבוריות, ערכאות שיפוטיות ומה לא. גם גברים שצועקים על נשים היו מאז ומתמיד. העזתה של הנהלת הטכניון לפתוח שעות בודדות נפרדות לגברים לא נבעה מהיותה שונאת נשים. גם הקהילה הקנאית ברמת בית שמש היתה קנאית כבר זמן רב, והחיכוכים בינה לבין הציבור הדתי-לאומי במקום אינם דבר חדש. שלא לדבר על כך שאיסור 'קול באישה ערווה', ברכת 'שלא עשני אישה' והפרדה בין גברים לנשים בבתי כנסת היו מאז ומתמיד.

מה אם כן נשתנה? שום דבר מהותי, רק אפקט כדור השלג: סיפור אחד מוביל לחיפוש סיפורים אחרים, דבר קטן מועצם לדבר גדול, וכל זה כי אין משהו אחר מרגש לספר עליו. השיעמום מביא לידי חטא, והפרופורציות משתבשות לגמרי. ידיעות 'אמיתיות' נדחקות הצידה, ועמודי החדשות מלאים בסיפורי הדרה למיניהם. או כהגדרת אחי יהונתן: "ירק על אישה - עמוד ראשון; ירה על אישה - עמוד 3".

הלל גרשוני

 

"אסור לתקוף את התקשורת"

בין ארגון הפגנה אחת לרעותה, הספיקו שדרנינו הבכירים לדבר גם על כמה חדשות לא חשובות כמו הטבח בסוריה, כמה טילים מעזה, וכרגיל שכחו לספר או שסיפרו בווליום נמוך על דברים פחות חשובים כמו שלט "מוות ליהודים" בערבית שתלוי בכביש 40 בנגב, ומחבלים משוחררים שקיבלו אות כבוד מחבר מועצת יפו. בשאר זמן האוויר הממלכתי דאגו שדרנינו לדווח על "אירועי הדרת נשים" ולארגן את הפגנת הענק בבית שמש, בה השתתפו אלפים.

ההשפעה של האווירה שיוצרת התקשורת ניכרת בכל הציבוריות הישראלית. לעיתים דברים שנאמרים ונכתבים כ"משיח לפי תומו" מלמדים יותר מכל על חלחול מסרים שהועברו בתקשורת, באופן מאוד לא תמים. זה מדאיג במיוחד כשחומרים אלו הגיעו ממערכת שאמונה על הצדק: מערכת המשפט. עורך הדין הפליליסט הבכיר, אביגדור פלדמן, התייחס השבוע בכנס לקליינט הבכיר שלו, משה קצב. הטעות של קצב, אמר פלדמן, היתה שהוא תקף את התקשורת. אסור לתקוף אותה, והקליינט סירב לשמוע בקולו ובקול יועציו. את זאת אמר אותו עורך דין שנלחם על זכויותיהם של מחבלים מכל ארגוני הטרור, המזוהה עם השמאל, עם המגזר המזהה את עצמו כלוחם על חופש הביטוי, דמוקרטיה וחופש המחאה. מותר על פי השקפתם לנסות לרצוח חיילים ומתנחלים כדי להיאבק ב'כיבוש', אך אסור בתכלית האיסור למתוח ביקורת על גוף חזק ואימתני במדינה הזו - התקשורת.

פסיקה נוספת, מעניינת, יצאה מבית המשפט העליון בעניין הסתה - יש לקחת בחשבון בין השאר את ה"אווירה השוררת בציבור". אך מי יוצר אווירה ציבורית? האם זו מהות עצמית שהתקשורת רק מדווחת עליה? והרי יצרני החדשות בתקשורת הם שמציתים אש, מלבים אותה, ואחר כך זועקים ש"אין עשן בלי אש". מדאיג מאוד לדעת שמערכת המשפט מתייחסת לאותו מסך עשן מלאכותי כאל תופעת טבע, ומושפעת מאוד מהאווירה בתקשורת. 'שלטון החוק' אין כאן, אלא שלטון התקשורת. שלטון רחוק מאוד משלטון שנבחר על ידי הרוב, זה המכונה 'דמוקרטיה'.

חני לוז

 

'וידיאוקרטיה' ישראלית

וכה אמר בשבוע שעבר שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, לאחר שנפגש עם בכירים של ערוץ 10 ונציגי העובדים בו. "אני רואה במאבקכם מאבק על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל... דמוקרטיה נשענת על שתי כנפיים - פעולת הממשלה והפעולה הביקורתית של עיתונות חופשית. לא ניתן להפריד בין השתיים ועדיין להישאר דמוקרטים. ציפור אינה יכולה לעוף עם כנף אחת". האמנם כך המצב בישראל? סכנה לדמוקרטיה? או אולי הסכנה באה דווקא מהתקשורת? סרטו של אריק גנדיני משנת 2009 על תעשיית התקשורת של ברלוסקוני באיטליה העניק לנו את המונח 'וידיאוקרטיה', והאקדמיה אימצה אותו כביטוי לתופעה של עוצמת התמונה המשתלטת על החברה, כך שמי שיודע טוב יותר להשתמש ולנצל את הכלים הוא שיגבר. בישראל, מי שיכנה את המציאות התקשורתית כ"וידיאודיקטטורה" לא יטעה בהרבה. אם באיטליה הדרך לשלטון של בעל האימפריה הטלוויזיונית עברה בעיקר במסלול של תוכניות בידור, בישראל המתקפה התקשורתית מתנהלת בעיקר במישור הפוליטי. ובמאבק זה, הדמוקרטיה מפסידה. כי הרי עם כל החטאים והחסרונות של הפוליטיקאים, לפחות יש לנו האזרחים את הזכות לא לבחור בהם. לעומת זאת, איזו השפעה אמיתית יש לנו על התקשורת? האם אנו בוחרים בעורך, בטכנאי, בכתב, או בפרשן? בתקשורת פועלים כאילו בשמנו, כשבאמת, הקול שלהם, וגם הידיים שלהם.

* ואי אפשר בלי משהו לחנוכה. ובכן, ביום ראשון בערב שודר בערוץ הראשון משחק הכדורגל בין מכבי ת"א ומועדון הספורט הפועל אשדוד. במחצית ניהל בוני גינזבורג, מנחה השידור, שיחת פרשנות עם חברי הצוות. ברקע נשמע היטב אדם אשר בירך דרך מערכת הכריזה על הדלקת נרות חנוכה באצטדיון. ויש לשאול מדוע לא ראה המנחה לנכון לעצור את שטף הדיבור לדקה וחצי, על מנת שטקס ההדלקה יועבר ללא הפרעה. בכך הוא גילה חוסר רגישות לסעיף 3 של חוק רשות השידור הקובע שהשידורים יחזקו "את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה". דבר כזה לא צריך לקרות, ובוודאי שלא בזמן החג המסמל את המאבק בין תרבות יוון, אשר הצטיינה במשחקי הספורט שלה, לבין המורשת היהודית.

ישראל מידד

 

ביקורת הנקרא

"כל אישה חרדית פשוטה נהנית לשבת מאחור בחברת נשים ולדבר בענייני נשים... מטבח, דירה וגידול ילדים" (יו"ר משמרת הצניעות בראיון ל-nrg מעריב)

וכאן הבת שואלת: מאיפה כבודו יודע על מה נשים מדברות?

 

"החשמל באגף קרס. המים חלחלו לנקודות החשמל ולשקעים, ופרס נאלץ לשבת בחושך" ('ידיעות אחרונות')

אהם, לבד בחושך... מזל שמדובר בנשיא מדינת ישראל ולא בנשיא פולין

 

"הממשלה חייבת לגבש מדיניות נחרצת וחד משמעית... לטפל על פי חוק במתפרעים ובמנהיגים הרוחניים המדרבנים ומשלהבים אותם" ('הארץ', מאמר מערכת על 'הדרת נשים')

צודקים. עכשיו צריך רק לתרגם את המאמר הזה גם לערבית

 

חדשות בחדשות

  • שלושה ימים לפני סוף המועד, אף גוף שידור לא הגיש בקשה לקבל רישיון לשידור בטלוויזיה המסחרית. המעבר משיטת הזיכיונות לרישיונות, שהובל על ידי שר התקשורת משה כחלון, היה אמור לעודד תחרות בשוק. כך דיווח דה-מרקר.
  • ערוץ 7 דיווח כי כנס חירום בנושא "תקשורת תחת אש" יתקיים בכנסת בשבוע הבא, ביוזמתו של ח"כ נחמן שי (קדימה) ובשיתוף אגודת העיתונאים בתל אביב. זאת בגלל הסכנה הנשקפת לתקשורת בישראל, לטענת המארגנים.
  • 'הארץ' דיווח כי רשות השידור תקים ועדה לאיתור מנהל לערוץ 1, לאחר ששני מכרזים הסתיימו ללא מינוי. שמו של העיתונאי גדי סוקניק הועלה כמועמד לתפקיד מנהל הטלוויזיה.