בשבע 474: רבי ישראל

הרבי מהוסיאטין היה ידוע כרבי שותק, שבשעת עריכת שולחנו לא נהג לומר דברי תורה. הוא זכה לאריכות ימים ונפטר בכ"ט בכסלו תש"ט

עודד מזרחי , ג' בטבת תשע"ב


לר' דב, שהיה שייך לתנועת 'המזרחי', לא היה פנקס אדום, והוא ומשפחתו הגיעו לפת לחם ממש. לאשתו היו אחיות באמריקה, והן שלחו לה כרטיסים והציעו שתהגר לשם עם משפחתה. דב התלבט מאוד: מחד לא היתה לו עבודה, אולם מאידך איך אפשר לעזוב את ארץ ישראל?!
רבי ישראל מהוסיאטין, בנו של רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין, צעיר בניו של רבי ישראל מרוז'ין, נודע בזיקתו העזה לארץ ישראל. בקבלות הפנים שנערכו עבורו ברחבי פולין לפני שעלה ארצה, אמר: "למי שיש שכל, שיברח כעת, אפילו בנעלי בית!" לחסידיו שבאו לקבל את פניו בתחנת הרכבת בלבוב-לעמברג הוסיף ואמר: "מי שיכול למכור שימכור. ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו". כמה מגדולי ישראל ובהם הגאון מטשבין נמנו על חסידיו.

בשנת תרצ"ז, כשהיה בן למעלה משמונים, עלה ארצה והתגורר בתל אביב, לפני שהנאצים ימ"ש כבשו את וינה. כאשר המצביא הנאצי רומל התקרב לארץ ישראל, עלה הרבי מהוסיאטין לקברו של 'אור החיים' הקדוש בהר הזיתים בירושלים. לאחר שקרא בציון את כל ספר תהילים, הכריז שרומל יפסיד, והסביר כי אמר זאת מפני שראה את אותיות שם הוי"ה מתנוצצות על הציון.

הרבי מהוסיאטין היה ידוע כרבי שותק, שבשעת עריכת שולחנו לא נהג לומר דברי תורה. הוא זכה לאריכות ימים ונפטר בכ"ט בכסלו תש"ט. בצוואתו ביקש להיקבר בהר הזיתים, ואם לא יתאפשר הדבר - בצפת או בטבריה. בגלל שהר הזיתים היה בידי הירדנים לא היתה אפשרות לקוברו שם, ובגלל שנפטר ביום שישי, אי אפשר היה לקוברו בצפת, ומנוחתו בחלקת החסידים בטבריה.

אחד מחסידיו של הרבי מהוסיאטין היה ר' דב טננבוים. כשהיה בגיל שלוש עדיין לא הלך. אביו המודאג, ר' שלום שכנא, שלח אותו בעגלה עם חסידים לחג השבועות, כדי שיתברך מרבי ישראל מהוסיאטין. הוא הוכנס לרבי, וזה הורה לעשות לו אמבטיות של מי מלח. לאחר שבוע הילד החל לצעוד.

אחרי נישואיו פתח ר' דב עסק עם גוי. לאחר זמן מה התברר לו שהגוי גוזלו. הוא תבע אותו למשפט והשופט האנטישמי פסק למען הגוי. בעקבות המקרה החל להרהר בעלייה לארץ ישראל. בשנת תרצ"ד נכנס לרבי ישראל מהוסיאטין, וזה הורה לו לעלות ארצה. ר' דב עלה ובנה את ביתו בהרצליה, וכך ניצל מהשואה.

באותו זמן היו בארץ בעיות כלכליות קשות. לר' דב, שהיה שייך לתנועת 'המזרחי', לא היה פנקס אדום, והיה לו כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה. הוא ומשפחתו הגיעו לפת לחם ממש. לאשתו היו אחיות באמריקה, והן שלחו לה כרטיסים והציעו שתהגר לשם עם משפחתה, והן ידאגו להם לפרנסה.

דב התלבט מאוד: מחד לא היתה לו עבודה, אולם מאידך איך אפשר לעזוב את ארץ ישראל?! כיוון שלא ידע מה לעשות, החליט לפנות לרבי ישראל מהוסיאטין. לפני הכניסה ליחידות, צם שלושה ימים, ואחר כך כתב פתקת קויטל. לא היה לו כסף לעגלה או למונית והוא הלך ברגל מהרצלייה לתל אביב, לרחוב ביאליק, שם התגורר הרבי.

בדרך גברו הרהוריו. מאוד לא רצה להגיע שוב לאיזו גולה מרוחקת, אבל מה לעשות, הרי המצב הכלכלי מחייב?! מחשבותיו נשאוהו לנופיה המרוחקים של פולין, והוא הרהר בכך שרק בזכות הרבי שהוא צועד אליו כעת זכה להגיע לארץ הקודש. מה יאמר לו הרבי עכשיו? רגליו כבדו מההליכה, ואז נזכר שבזכות ברכת הרבי כשהיה בגיל שלוש הצליח ללכת...

בדחילו ורחימו נכנס ר' דב לרבי והגיש לו את הקויטל עם שאלתו. כאשר הרבי ראה את הפתקה ענה: "עליך להישאר בארץ וישועת ה' תגיע כהרף עין!"

כדרכו בקודש קיבל ר' דב את דברי הרבי בלב שלם, ופנה ללכת ברגל חזרה להרצליה. בדרך חלף על פניו ג'יפ של חיילים בריטיים שיכורים. הם קראו לעברו: 'בְּלַאדִי ג'וּ' (יהודי ארור), והשליכו עליו קופסת נעליים עשויה מפח. ר' דב חשב לעצמו: נו, אקח את הקופסה, ואולי אמצא בה איזה שימוש מועיל.

כאשר פתח את הקופסה גילה לתדהמתו שיש בתוכה סכום כסף נכבד. הסתבר שזה היה ה'פַּרְטִי דֵי' (יום חג), היום שבו החיילים מקבלים את משכורתם, והם שתו לשוכרה וזרקו עליו בטעות את כספם.

למחרת פגש אותו מכר וביקש ממנו לפתוח ביחד חברת בנייה. מכוח ברכת הרבי ר' דב הסכים לכך מיד. מהכסף של החיילים הבריטיים התפרנס במשך שנה תמימה, ומחברת הבנייה התפרנס בכבוד עד יומו האחרון.

כאשר סיפר את סיפורו לילדיו, לא התפעל במיוחד מהפרנסה שהגיעה מברכת הרבי, אלא דווקא מההצלה הרוחנית. "מי יודע אם הייתי יורד לאמריקה, מה היה חלילה מצבנו הרוחני?!", אמר בטרם הלך לעולמו, "בגלל ששמעתי בקולו זכיתי לכך שכל יוצאי חלציי הולכים בדרך התורה והמצוות".