בשבע 474: מערכת המשפט מבזה את עצמה

אם גורם אחר היה מתנהג כמו שנהגה הנהלת בתי המשפט כלפי בית הדין הארצי לעבודה ופסקיו, מסתבר שהוא היה מורשע בביזיון בית המשפט

יאיר שפירא , ג' בטבת תשע"ב

אם גורם אחר היה מתנהג כמו שנהגה הנהלת בתי המשפט כלפי בית הדין הארצי לעבודה ופסקיו, מסתבר שהוא היה מורשע בביזיון בית המשפט * שניים דיברו מול מצלמות הטלוויזיה בשבחו של ברוך גולדשטיין, בן-ישי הורשע ובן-חורין זוכה * המינהל האזרחי יחדל מלהשאיר מכתבים לחקלאים יהודים ביו"ש בשדות שלהם

מה ייעשה בגוף שאינו שומר על החוק, אינו מציית לפסקי בית המשפט ומתנהג בזלזול אל שופטיו? לא, לא מדובר במזכירות גבעת יצהר ג'. גם לא בוועדת הצניעות בנשיאות האדמו"ר מרחוב נהר הירדן 6. לא דיברנו אלא בהנהלת בתי המשפט בכבודה ובעצמה.
במשך שנה המתינו עורכי הדין הצעירים שהתשלום עבור השעות הנוספות יגיע אל חשבון הבנק שלהם. אחד מהם פנה אל בית הדין הארצי לעבודה והגיש נגד הנהלת בתי המשפט בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט

תנאי העסקתם של מתמחים בעריכת דין הם נושא רגיש בעולם המשפט. בלא מעט משרדי עורכי דין מנוצלים המתמחים שהופקדו אצלם לאימון מקצועי כעובדי מזכירות וכשליחים. הם בדרך כלל צעירים, לרוב אינטליגנטים, והצירוף של שכרם הנמוך ותלותם במשרד המאמן לצורך הסמכתם כעורכי דין הופך אותם לכוח עבודה יעיל, צייתן וזול. עד כאן חטאם של חלק ממשרדי עורכי הדין לעיקרון הקולגיאליות ולחובתם המקצועית כלפי המתמחים. אלא שלא פעם חוטאים ראשי המשרדים גם לחוקי העבודה, ומעסיקים את המתמחים שעות נוספות רבות וללא תמורה. במשרדי עורכי הדין מקובל בדרך כלל לשלם שכר גלובלי, כיאה לתפקיד משמעותי רב אחריות הדורש התמסרות של ממש ומתגמל בשכר נדיב. אלא ששכר המתמחים אינו נדיב כלל, ומתמחים רבים מוצאים עצמם מחויבים לשעות עבודה של הבוס תמורת משכורת הנמוכה מזו של פקידת הקבלה.

כמובן שבראש משרדים רבים אחרים ניצבים עורכי דין הגונים המקפידים להתרחק מן העושק, ומשלמים גם למתמחיהם שכר הוגן - לכל הפחות על פי המינימום הקבוע בחוק. ראשי הנהלת בתי המשפט, כך הסתבר, לא נמנו עם אלו.

הנהלת בתי המשפט היא המעסיק הגדול של משפטנים בישראל. המערכת מעסיקה יותר משש מאות שופטים בערכאות השונות, מעט פחות מזה עוזרים משפטיים, וכמאה ושבעים מתמחים. השופטים נאלצים לעבוד שעות רבות, אך נהנים משכר גלובלי מכובד: מ-21 אלף שקלים ברוטו לשופט שלום שמונה זה עתה, ועד ליותר מ-30 אלף שקלים לשופט ותיק בבית המשפט המחוזי. העוזרים המשפטיים של השופטים נהנים משכר הוגן למשפטנים צעירים, כעשרת אלפים שקלים בחודש, אך מועסקים בחוזים אישיים המחייבים את פיטוריהם לאחר שש שנים. ואילו המתמחים מרוויחים שכר מינימום, פחות מארבעת אלפים שקלים, אך השופטים עמוסי העבודה מצפים מהם לליווי צמוד במשך שעות העבודה הארוכות שלהם. אלא שבהנהלת בתי המשפט הקציבו בחוזי העבודה של המתמחים לא יותר מעשרים וחמש שעות נוספות בחודש, כשעה אחת ליום, וגם על שעות אלו היא ביקשה שלא לשלם שכר. בסידור מתחכם ובלתי חוקי איפשרה הנהלת בתי המשפט למתמחים ליטול לעצמם שעת חופשה כנגד כל שעה נוספת שעבדו. הסידור הזה נמצא נוח במיוחד לקופת המדינה, שכן על שעות נוספות צריך המעביד לשלם תוספות הנעות בין 25 ל-50 אחוזים. יתרה מזו, רוב המתמחים נאלצו לחרוג בהרבה מעשרים וחמש השעות הנוספות בלי שיקבלו על כך גמול כלשהו. הם יכלו כמובן לאכזב את השופטים הממונים עליהם ולא לסייע להם מעבר לשעות הנוספות המוקצבות. אבל במקרה כזה סביר שהם היו מתקשים לצאת לשוק הפרטי עם המלצה טובה, או לקבל מינוי לעוזר משפטי בתום שנת ההתמחות.

מכל מקום, לפני למעלה משמונה שנים החליטה קבוצה של מתמחים לא לשתוק, ולאחר שסיימו את שנת ההתמחות תבעו את מעסיקתם, הנהלת בתי המשפט, בבית הדין האזורי לעבודה. התיק התגלגל אל בית הדין הארצי לעבודה, שם נפסק לפני כשנה וחצי כי המדינה לא תחויב בשעות הנוספות מעבר לעשרים וחמש השעות החודשיות שנקבעו בחוזה ההעסקה, אך על השעות שאושרו היא תיאלץ לשלם למתמחים לשעבר תוספת שבין 25 ל-50 אחוזים כחוק. שופטי בית הדין לעבודה נזפו במדינה על הפרת החוק וחייבו אותה בהוצאות משפט של 30 אלף שקלים.

במשך שנה המתינו עורכי הדין הצעירים שהתשלום עבור השעות הנוספות יגיע אל חשבון הבנק שלהם. אחד מהם פנה אל בית הדין הארצי לעבודה והגיש נגד הנהלת בתי המשפט בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בין השאר תבע שיוטלו על המדינה "הוצאות לדוגמא אשר יעלו בקנה אחד הן עם עצם מעשה בזיון בית המשפט והן עם זהות המשיבה והאחריות הכבדה המוטלת על כתפיה לפעול להגנת מוסד בתי המשפט וכבודו".

אך הנהלת בית המשפט, שיוצגה בידי פרקליטות מחוז ירושלים, לא נראתה כמתאמצת למחוק את הרושם שהיא אינה מתרגשת מהחלטות בית המשפט. אחד משופטי ההרכב, השופט עמירם רבינוביץ', ביקש מהמדינה בקיץ האחרון להגיב בתוך עשרה ימים לטענות המתמחה לשעבר, אולם מהמדינה לא התקבלה כל תגובה. אשר על כן האריך אפו השופט רבינוביץ', ומזכירות בית הדין לעבודה שלחה התראה להנהלת בתי המשפט בה ניתן לה עוד שבוע כדי להגיש תגובה, אך גם הפעם אין קול ואין עונה. לאחר דומייה של חודש שלח השופט למדינה זימון לבית הדין, וביקש שלקראת הישיבה תשלח בתוך שבוע את התגובה המבוקשת. הפעם התקשרו ממזכירות בית הדין אל פרקליטות מחוז ירושלים ווידאו כי החלטתו של השופט התקבלה שם, אך גם הפעם לא הגיעה כל תגובה. כמעט חודשיים חלפו מאז ביקש בית הדין את תגובת המדינה, עת הגיע מועד הישיבה בבית הדין. לישיבה הגיעו התובע והשופט, אך בא כוח הנהלת בתי המשפט לא טרח לעשות כן. בבית הדין סיפר התובע כי פרקליט ממחוז ירושלים יצר איתו קשר בטלפון לקראת אותה ישיבה, ולכן הופתע כשזה לא הופיע. עשרה ימים נוספים נדרשו למדינה כדי לשלוח הודעה קצרה לבית הדין בה נטען כי לא קיבלה את הזימון לישיבה. לא הוסבר שם מדוע לא ענתה לבית הדין לבקשות התגובה שקדמו לזימון. עוד חודש נדרש כדי שהנהלת בתי המשפט תעביר הסבר מדוע מתעכב ביצוע פסק הדין במשך יותר משנה, ועוד שלושה שבועות נדרשו לה כדי להעביר את יתרת השעות הנוספות לחשבונו של המתמחה לשעבר.

אלא שהוא לא הסתפק בזאת וביקש להמשיך ולפעול נגד הנהלת בתי המשפט על פי פקודת ביזיון בית המשפט, ולתת בעניין הכרעה עקרונית. השופטים סירבו, אך נענו לבקשתו לדון בקבלת הוצאות משפט מוגדלות. המדינה לא טרחה להתגונן, והודיעה כי היא משאירה את העניין לשיקולו של בית המשפט. אחרי הכל, הפיצויים המוגדלים לא ינוקו ממשכורתו של איש בהנהלת בתי המשפט או בפרקליטות מחוז ירושלים. השופטים קבעו הוצאות של 30 אלף שקלים וכתבו בהחלטתם כי "אנו מביעים את מורת רוחנו מהתנהגות זו של המדינה, ויש בכך רק מעט ממה שיש בליבנו על התנהגות זו של המדינה". בשל התנהגות המדינה בהליך הם הורו כי מזכירות בית המשפט תעביר עותק מהחלטתם לידי פרקליט המדינה ולידי מנהל בתי המשפט. חזקה על מזכירות בית הדין כי עשתה זאת. אך האם התקבלה ההודעה במשרד המשפטים? כדאי לשופט רבינוביץ' לברר זאת בעצמו.

 שבח לאלימות דינו כקריאה לאלימות

אין ספק כי שופט בית המשפט העליון ניל הנדל התמנה לאחד התפקידים המכובדים במדינה. השבוע הוא עשה מאמץ ניכר לשמור על מכובדותו של התפקיד כאשר מנע מעצמו, מנשיאת בית המשפט העליון ומהמשנה לה להשתתף בקרקס שעמד על פתחם. מצד אחד עמדו בפניהם שניים מהפיות הגדולים של הימין הקיצוני - מיכאל בן חורין ושמואל בן ישי. מהצד השני הופיע בפני השופטים בכבודו ובעצמו שי ניצן - המשנה לפרקליט המדינה השוקד זה שנים על האדרתם של טיפוסים מסוגם של בן חורין ובן ישי.

הכל התחיל בפורים לפני תשע שנים. במבצע עיתונאי נועז הצליחו אנשי ערוץ 10 להוציא מהשניים דברים בשבח הרצח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. זה לא היה קשה. את בן חורין תפסו המצלמות בקרבת האנדרטה שנבנתה לזכרו של גולדשטיין כשהוא שתוי, כמצוות היום. בן ישי לא זקוק בדרך כלל לאלכוהול כדי לספק פרובוקציות לתקשורת, והוא דיבר בשבחו של גולדשטיין כשהוא יושב בסלון ביתו.

שלוש שנים לקח למחלקה בראשותו של ניצן וליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להכריע כי השניים עברו עבירה פלילית של הסתה לאלימות, ולפני שש שנים עמדו שניהם לדין על דבריהם באותה כתבה של ערוץ 10. מזלו של בן ישי לא שיחק לו, הוא הורשע בבית משפט השלום בירושלים וערעורו בבית המשפט המחוזי בעיר נדחה. אלא שדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי ביקשה לזכות את בן ישי כשהיא מסתמכת על פסקי הדין בעניינו של בן חורין, שגורלו שפר עליו. בן חורין זוכה בבית משפט השלום, וערעור המדינה על זיכויו נדחה בבית המשפט המחוזי.

החוק נגד הסתה לאלימות קובע כי המסית לאלימות או משבח אותה עשוי למצוא את עצמו מורשע בפלילים אם יש אפשרות ממשית שדבריו יביאו אחרים לנקוט באלימות. בית המשפט המחוזי קבע בעניינו של בן חורין כי ככל שדברי ההסתה חמורים פחות, כך צריך לחשוש פחות לסבירות שמעשה אלימות אכן יגיע בעקבות הדברים. ומכיוון שבן חורין לא קרא לאלימות אלא רק שיבח אותה, יש לבחון ביתר סלחנות את הסבירות שדבריו יביאו אחרים לעשות מעשה. בית המשפט קבע שלא הובאו ראיות כי השפעתו הציבורית של בן חורין רבה, במיוחד לא כאשר הוא מצולם כשהוא לוגם מכוסית בידו האחת ומחזיק בקבוק בידו האחרת. הוא זוכה אפוא, אך שי ניצן לא ויתר. גם בן ישי המורשע לא ויתר, ושניהם ביקשו רשות ערעור לבית המשפט העליון.

"בכל הנוגע לשאלה הדיונית, שוררת הסכמה מסוימת בין בן ישי, שהורשע, לבין המדינה, ולפיה נכון ינהג בית משפט זה אם יעניק רשות ערעור בשני התיקים שלפנינו", כתב משועשע השופט הנדל. "זאת כנגד דעתו של בן חורין, שזוכה, לפיה אין זה המקרה המתאים להענקת רשות ערעור". השופט הנדל נאלץ להכריע בין שני פסקי דין סותרים של בית המשפט המחוזי בירושלים, אך לא רצה לפתוח מחדש את שני התיקים המפוארים שהניח בפניו שי ניצן. הפתרון נמצא בדמות מתן רשות ערעור למדינה ולבן ישי על העקרונות שקבעו בתי המשפט בשני התיקים, ודחיית רשות הערעור על ההכרעות השונות שנתנו בשניהם. השופט הנדל קבע כי ההתנהלות והבוטות של בן ישי לא מזכים אותו בזכות לערעור נוסף. לגבי בן חורין קבע השופט כי המערכת לא נוהגת לדון בהרשעתו של אדם אם זוכה כבר בשתי ערכאות קודמות.

לגופה של עבירה קבע השופט הנדל בהסכמתם של הנשיאה ביניש והמשנה ריבלין, כי אין לחלק בין דברי שבח לאלימות ובין קריאה ישירה לאלימות. בשני המקרים יש לבחון האם קיימת סבירות ממשית כי ההסתה תביא לאלימות. סבירות ממשית, הטעים השופט, גם אם לא ודאות קרובה. ניצן פורש בשבועות הקרובים מהמחלקה הפוליטית בפרקליטות, וההלכה המכריעה של בית המשפט העליון תקל, כך נראה, על מחליפו להעמיד לדין על עבירת הסתה לאלימות.

 לחקלאי היהודי יש כתובת

מאז הסכם אוסלו הולך והופך המינהל האזרחי ביהודה ושומרון לגוף המרכז לא מעט עוינות, המתורגמת לעיתים להתעמרות של ממש בהתיישבות היהודית ביש"ע. אשר על כן היענותו המהירה של ראש המינהל האזרחי, תא"ל מוטי אלמוז, לדרישת ארגון 'רגבים' יכולה להיחשב לחדשות של ממש.

עו"ד בצלאל סמוטריץ' מ'רגבים' פנה לפני פחות משלושה חודשים לאלמוז ודרש להפסיק את הנוהג הנפסד של השארת צווים והתראות של המינהל האזרחי לחקלאים יהודים ביו"ש בשטח החקלאי עצמו. אנשיו של אלמוז מרבים בשנים האחרונות בניסיונות לפנות חקלאים יהודים מאדמות באזור. את הצווים המורים על הפינוי, אשר עליהם יכולים החקלאים לערער, הם השאירו בשטח הפתוח אפילו בימים גשומים. הצווים הושחתו כמובן, ואיתם ההזדמנות של החקלאי להגן משפטית על אחזקתו באדמה. במכתבו ציין סמוטריץ' כי אין כל קושי לאתר את החקלאים היהודים ביישוביהם ולמסור להם את הצווים בצורה מסודרת. לאחרונה שלח המינהל את תשובתו המבשרת על החלטתו של אלמוז למסור את הצווים גם למזכירות היישוב שבו מתגורר החקלאי.