בשבע 475: מרימים ידיים

בשולחנות מסביב מפוזרים עמודי החדשות של העיתונים הגדולים. המילה "דוסים" נשמעת כמעט בכל משפט שני.

אבי סגל , י' בטבת תשע"ב

בית קפה תל אביבי, יום א' האחרון. פגישת עבודה – טוב, סוג של – עם עמית למקצוע. שני. לרגע אני תוהה אם הכיפות על ראשינו יגרמו להן לדבר יותר בשקט או להחליף נושא. הן לא.

קשישה אחת היושבת מאחוריי מושיטה לעברנו את אחד מעמודי השער, עם תמונתו הפרובוקטיבית של הילד החרדי עם הטלאי הצהוב והידיים המורמות. מי אמר הדרת חרדים – כבר שנים לא היה כאן ילד עם פאות כה חמודות בעמודים הראשיים. "מה אתם חושבים על זה?" היא שואלת וגם עונה: "זה נורא, הם עברו את הגבול". אחר כך היא חוזרת לסיים את הקפה שלה. או את המילקשייק פירות שלה. נו, היא יושבת מאחוריי, אני יודע מה היא שותה? סתם בא לי לדמיין קפה.

ארבע הרכלניות ממשיכות לפטפט. פתאום אחת מהן אומרת: "הייתי יורה בכולם, שיידעו מה זה שואה". לרגע נדמה לי שלא שמעתי טוב, אבל ידידי מאשר שהדברים אכן נאמרו. אז אני מגיע למסקנה המתבקשת ששנינו לא שמענו טוב. מאוחר יותר אני מגיע הביתה, יושב מול טוקבקים, סטטוסים והקלטה מתוכניתם של שי ודרור, ומבין שבעצם השמיעה שלי מצוינת. יופי, ברכות לתקשורת הישראלית שיכולה לסמן וי על עוד קמפיין.

בית קפה תל אביבי, יום א' האחרון. הייתי מוסיף גם שזה היום הראשון של 2012, אבל לא אעשה את זה. אחרי הכול – אנחנו יהודים.

בשורה הקדמית

תגידו מה שתגידו על ח"כ ציפי חוטובלי, אומץ יש לה. לא פשוט להתייצב מול חבורה של גברים שוביניסטים, להתעקש לשבת איתם בשורה הקדמית ולדעת שהם היו מעדיפים להשליך אותה לאחור. יכולנו לראות אותה יושבת שם, מול הצלמים החילוניים, נתונה למבטים עוינים אך לא מהססת לשאול שאלות ולהביע את דעותיה הלא פופולאריות. לפי עדותה, התגובות של הגברים מסביב הפכו עוינות אפילו יותר אחרי שהמצלמות כבו. ועדיין, חוטובלי לא הרכינה ראש בפני אף אחד, המשיכה לנהוג ביושר ובחוכמה, ועל כך היא ראויה להערכה.

למי שתהה: אני מדבר על 'מועצת החכמים' בערוץ 10, תוכנית שבה השתתפה לצד טומי לפיד ז"ל, אמנון דנקנר ואחרים. אלה היו הימים שבהם ניצחה חוטובלי את הדרת הנשים והדתיים הטלוויזיונית – שמשום מה לא כיכבה בכותרות הראשיות של העיתונים – הרגיזה את שותפיה לתוכנית, והפכה לקול נדיר ושפוי של ציבור רחב. קווי המהדרין? לא, הביקור שלה שם היה סתם גימיק מאכזב ומעורר פליאה. טוב, אולי גם קצת אמיץ, אבל זהו.

                               

 

חינוך מיוחד

לא צפיתי בקביעות, אך הצצתי מאחורי גבם של בני משפחתי בחלקים מעונתה הראשונה של 'בית הספר למוסיקה' בערוץ 2. האמת, תוכנית ריאליטי נעימה ולא ממש מזיקה, במגבלות הז'אנר והערוץ המסחרי. ילדי הפלא מוכשרים וחמודים להפליא, אבל סיפור ההצלחה האמיתי בתוכנית הם ארבעת ה'מורים'. למרות שכמעט לא שמעתי מהם תובנות מקצועיות רציניות, טוב הלב וחוש ההומור שלהם חיפו על הכול. העקיצות הקבועות של יהורם גאון כלפי קרן פלס מלאת החן (אני יודע שברגע זה הדרתי את עצמי לנצח מחבורת העיתונאים המג-ניבים), הנשמה הטובה של משה פרץ והאישיות המיוחדת של מתי כספי, עשו את העבודה לא פחות טוב מהדמעות של הורי הזמירים הצעירים. 

מעניין אם רביעיית השופטים-המורים היו מסכימים לעשות לכולנו טובה ולהחליף את כל צוות השיפוט בגרסת המבוגרים של התוכנית, 'כוכב נולד'. יש להניח שלא. ב'כוכב נולד' השופטים לא אמורים לנפק מחמאות מכאן ועד ברודווי, אלא בין היתר ללעוג לנבחני אודישנים ולקטול את משתתפי הנבחרת. בעבודה הקצת-מרושעת הזאת כנראה אין מקום לאנשים המביאים צחוק ושמחה.

בקטנה

א. "בשבוע שבו עבר חוק לשון הרע בקריאה ראשונה מוסף הארץ הקדיש את כל הגיליון לקווי דמיון בין ישראל לגרמניה הנאצית. זה היה פחות מיצגי, אבל דווקא בעייתי יותר - משום שהיה לבוש בכסות אינטלקטואלית. צקצוקי הח"כים מקדימה, שמדברים על משטרים אפלים כמעט בכל נאום בשנה האחרונה, הם לא פחות מצביעות בוטה".

(חברי לפייסבוק עפר מעוז, שהוא במקרה גם דוברה של ח"כ ציפי חוטובלי, בסטטוס קולע. אולי זה לא מאזן את האייטם על הבוסית, ובכל זאת).

ב. חידה לשבת: מדוע אראל מרגלית, איש העסקים והמועמד לשעבר לראשות העבודה, מנהל דווקא כעת קמפיין פרסומי נרחב נגד בנימין נתניהו? התשובה: כי הוא יכול.

ויש גם חידות המשך: מדוע איש מוכשר ואכפתי, המתנגד לבנימין נתניהו, מפזר ברחבי הארץ שלט חוצות כה אנמי ומשעמם? מדוע הוא משתמש ברקע שחור מעורר אנטגוניזם ובפרפרזה אישית שחוקה ונטולת חן כמו "בואי שרהל'ה, סוגרים", שרק דוחפים את מאוכזבי נתניהו חזרה לזרועותיו? לכך עדיין לא מצאתי תשובה.

ג. השימפנזה 'צ'יטה', שידועה בעיקר מהופעותיה בסרטי 'טרזן', הלכה לעולמה בגיל המופלג 80. עוד מקרה של שחקן קולנוע שזכה להצלחה של תפקיד אחד, ולא הצליח לאחר מכן לצאת מהטייפ-קאסטינג של הקוף. עצוב. יהי זכרה ברוך.

יודע את מקומי

ליבם של אנשי המגזר, גם אלה שלא מעריצים רבנים כאלה ואחרים, בוודאי רחב השבוע נוכח הידיעה המרעישה: אחרי 30 שנות נתק, הגיע הרב מצגר לניחום אבלים בבית הרב לאו, שיושב שבעה על פטירת אחיו. אולי אני מקדים את המאוחר, אבל יש לקוות שהמחווה האנושית הזאת תסמל עידן חדש, שבו נוכל לראות את השניים אשכרה משוחחים זה עם זה, או לפחות מביטים זה לכיוונו של זה. אמנם יהיה קצת חבל לבזבז את חוש התזמון שפיתחו השניים במהלך השנים, כאשר אחד מהם תמיד ידע לעזוב אירוע דקה לפני שהאחר הגיע. אבל מילא, אי אפשר לקבל הכול.

זאת לא הפעם הראשונה שפטירת אדם משמשת פלטפורמה לשבירת קרח. בדרך זו הסתיים לא מכבר ברוגז קצר יותר בין שני מאמני כדורגל, דרור קשטן ויוסי אבוקסיס, כשהראשון הגיע במפתיע לנחם את השני על פטירת אמו. המוות פועל על סכסוכים בכל מיני דרכים: הוא מרכך את ליבם של הצדדים, מאפשר להם לקבל פרופורציות על החיים, מזרז אותם לסגור מעגלים כל עוד אפשר, ואולי החשוב מכל – מעניק להם טריגר מצוין. ככל שזה יישמע טיפשי, קשה לאנשים להתפייס סתם כך בלי שום עילה הולמת. אם זה היה קל, הם לא היו מסתכסכים מלכתחילה.

אין לי מושג מה גרם לסכסוך בין הרבנים לאו ומצגר, ולא בטוח שלהם יש. לא מתפקידי לשפוט את הדרך שבה הדירו את עצמם זה מזה, סליחה על הביטוי. אבקש רק לציין, כי מאז שהחל סנטרי לצמח זיפים של טרוריסט, לא התעלמתי משום אדם שפנה אליי ולא הכרזתי על סכסוך עם אף אחד, כולל הגרועים והמכעיסים שבמכריי. ולא שחסרו לי סיבות, או אפילו הזדמנויות, אבל את מי בדיוק אני מעניש בכך? רק את עצמי. צ'ילבה זה תחביב של ילדים, או של אנשי ספורט שרבים בימים הזוגיים ועורכים סולחות באי-זוגיים.

אבל למי שבכל זאת לא יכול להתאפק: חבל להמתין עם סיום המריבה עד פטירתו של קרוב משפחה, או במקרים אחרים – עד מחלתו הקשה של אחד היריבים. סליחה על הקלישאה, אבל החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על ניתוק יחסים, כשאפשר במקום זה לבזבז אותם על 'האח הגדול'. תהיו בוגרים, תריבו בסטייל, זכרו להתפייס בזמן, ובכל מקרה אל תתנו ליחסיכם העכורים להפריע לאנשים אחרים. ועוד דבר אחד: 30 שנה זה המון זמן. המון-המון זמן.