חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שירים מההרים - בגליון השבוע

פורת נוב היה ילד מבת עין שהסתובב בהרים עם חבורת המנגנים, שהפכה לדור המייסד של המוסיקה היהודית האלטרנטיבית
05/01/12, 13:49
דבורה קיציס


פורת נוב: אבא שלי תפס אותי יום אחד כשהתחלתי לחפש ולהקשיב לכל מיני סוגים של מוסיקה, שומע את זוהר ארגוב והזדעזע ממני. "בשביל זה חזרתי בתשובה?" הוא נבהל. הוא הושיב אותי אז ואמר לי שאת כל שירי האהבה אפשר לנתב לאהבה שבין הקב"ה לשכינה. וזה מעלה כל טקסט רדוד למדרגה גבוהה

משה לוי: זה דור שיש בו בגרות ועומק. פורת ללא ספק הוא אחת הסנוניות. אני מכנה אותו ואת כל החבורה שהוא היה מסתובב איתה כפי שרבי נחמן תיאר את "כת בעלי התפילה". זה מה שהם היו עושים. שרים ומהללים את ה'. עוברים מהמעיין למדרחוב, ומקבר ר' שמעון במירון למדורה ביבנאל. מתפללים ומנגנים ימים ולילות

פורת נוב: נראה לי שהדור הצעיר שמתפתח עכשיו הוא דור שהיצירה שלו חופשית אפילו יותר ממה שהיה בהתחלה. זה דור משוחרר שמעז להגיד בפה מלא את האמת שלו. גם הרצון שלי הוא לדבוק באותה אמת, לשם אני שואף. אני רוצה לזכור ולהזכיר מה שהנפש נוטה לשכוח. אל מקום של השתוקקות לקב"ה, של תפילה אמיתית
פורת נוב היה ילד מבת עין שהסתובב בהרים עם חבורת המנגנים, שהפכה לדור המייסד של המוסיקה היהודית האלטרנטיבית | שנים ארוכות אחרי, הוא מוציא לאור דיסק בכורה של שיריו, והחברים – סיני תור, שיבי קלר, ביני לנדאו ואחרים – התגייסו לבצע יחד איתו את שירי הכיסופים למקדש, לגאולה ולשכינה | נוב עובד לפרנסתו בינתיים כפועל בניין, אבל חולם להגיע אל "נקודת הנחת" בה יוכל רק לנגן ולשיר לה', יחד עם כל עם ישראל

פורת נוב עשה כמה סיבובים, חנה בכמה מקומות, שוטט בארץ עם חברים, בילה אי אלו לילות תחת כיפת השמים, כשרק בגדיו לגופו וגיטרה היא מטה לחמו, אבל בסוף חזר הביתה לבת עין שבגוש עציון. שם הוא בילה את ילדותו, משם הוא ברח כנער, ומאוחר יותר חזר ובנה שם את ביתו. רק אז יכול היה לצאת אל אוויר העולם אלבום שיריו החדש "אגדלך". מדובר באלבום שראוי להתעכב עליו ליותר מרגע אחד. מעבר לעובדה שהוא עשוי כהלכה, השירים בו מרגשים וחודרים ללב, ולא פחות חשוב, נעימים לאוזן. אבל יותר מכך, האלבום הזה מספר סיפור. זהו סיפורם של בני דור המייסדים של המוסיקה היהודית, כשעוד כונתה "אלטרנטיבית". מוסיקה של חבורה שצמחה בהרים ומושפעת מהצליל האתני, שהביאה עימה משב רוח מרענן. עד שהתגלו לעולם סיני תור, שיבי קלר, משה לוי, מרדכי יצהר בוימל, ביני לנדאו וחבריהם, הכרנו בעיקר את מוסיקת הפופ והדאנס החסידי, עטופה במקהלות ילדים ובכלי נשיפה מופקים עד לתו האחרון. לפתע שמענו משהו כל כך אחר, שאי אפשר היה שלא להסתקרן. גם פורת שם ליבו אליהם. הם היו שכנים שלו, והוא היה נער צעיר שנכרך אחרי החבורה של הגדולים, שחלקה הגדול עבר במסעותיו בבת עין.

התוצאה היא אלבום חדש, שכל חבריו הוותיקים של פורת באו להתארח ולשיר בו את לחניו. "אגדלך" מבשר התפתחות חדשה, אבל יש בו גם איזו התרפקות וחזרה אל המוסיקה של החבורה ההיא.

להתחבא מאחורי החברים

הפגישה עם פורת נערכת בירושלים, במרכז העיר ההומה, רחוק מהשקט שהוא מורגל בו. עושה רושם שלא נוח לו כאן. סך הכל מדובר בבחור נחבא אל הכלים, שבכלל חשב לא לציין את שמו על האלבום. הוא קיווה שרשימת החברים המכובדת שבאה לשיר בפרויקט שלו תהווה את הכסות, ותאפשר לו לברוח מאור הזרקורים. הוא בן  26, נשוי כבר 9 שנים ואב לבת (לא מסובך לעשות  את החשבון באיזה גיל הוא התחתן). חבוש ביום יום במעין מצנפת, עוטה על פניו זקן ג'ינג'י וחיוך ביישני. כדי לחזק את ידיו וכדי להבהיר עוד את התמונה, מצטרף לשיחתנו המוסיקאי משה לוי (47), שעבר בעצמו כמה גלגולים, חזר בתשובה ועושה מוסיקה יהודית. הוא תושב רמת בית שמש, אב לחמישה ילדים. לוי הוציא לאור שלושה אלבומים, השני מביניהם "כל השירים" זכה לחשיפה נאה ולהכרה. משה לוי הוא חלק בלתי נפרד מהפרויקט של פורת, נתן יד מכוונת, כמפיק וכזמר, ובעיקר כחבר.

לפני הכל, מה מהות הקשר שלכם, בכל זאת מפרידות כמה שנים טובות ביניכם?

משה: הקשר שלנו התחיל לפני כ- 12 שנים. אני גרתי אז בבת עין, פורת היה ילד בן  14 ויום אחד הוא ניגש אלי וביקש שאלמד אותו את השיר שלי "שמרני כאישון בת עין".

פורת: השיר הזה הופיע באלבום אוסף של האמנים שחיו אז בישוב, והשיר הזה נכנס לי ללב. באתי אליו כדי שילמד אותי את האקורדים. מהר מאוד הפכנו להיות חברים.

משה: יש לנו יום הולדת סמוך. כשפורת חגג 15 הוא הלך לטבול במעיין שליד בת עין. התבוננתי בו שם והוא היה נראה לי מבוגר יותר ממני, יותר גבוה ובוגר ממני. הוא נשמה מיוחדת. בכלל, פורת שייך לדור שיש בו הרבה ברכה. דור של נשמות גבוהות. החבר'ה האלה ביטלו את מושג הזמן. זה דור שיש בו כמויות של כישרון, שמתגלה מגיל צעיר. זה הולך וגדל. אפשר לראות את זה גם בכוכב נולד. זה דור שיש בו בגרות ועומק. פורת ללא ספק הוא אחת הסנוניות. אני מכנה אותו ואת כל החבורה שהוא היה מסתובב איתה כפי שרבי נחמן תיאר את "כת בעלי התפילה". זה מה שהם היו עושים. שרים ומהללים את ה'. עוברים מהמעיין למדרחוב, ומקבר ר' שמעון במירון למדורה ביבנאל. מתפללים ומנגנים ימים ולילות.

פורת: אני תמיד הסתובבתי עם חבר'ה מבוגרים ממני. זה היה באמת מחזה מוזר, לא תמיד ידעו איך לאכול אותי. אני מנגן על תופים מגיל 8 ותמיד נמשכתי לחברת המוסיקאים. לי זה היה טבעי שהחברים שלי יותר מבוגרים ממני. אפשר להגיד בוודאות שזה עיצב את החיים שלי.

ובכל זאת, יש מסלול שנער עובר. איפה בתוך כל זה נכנס בית הספר לתמונה, מה אומרים ההורים כשרואים שאתה תופס כיוון אחר?

בשלב די מוקדם עזבתי את בית הספר, והפכתי להיות מעין נווד. ההורים לא ממש אהבו את זה, אבל  הם הבינו די מהר שאם הם רוצים שאשאר קשור לבית ולמשפחה, הם צריכים לקבל את זה. הם גם ראו שאני לא פורק עול, ושכל ההוויה היתה בקדושה. היינו בעיקר שרים ומתפללים לקב"ה. היו לנו לילות שלמים בקבר דוד המלך שהיינו רק שרים לה'. מרד הנעורים שלי היה לחיות חיים של חופש, אבל עם קשר  של תפילה ודבקות בבורא. המוסיקה הייתה חלק בלתי נפרד מזה, ובמהלך התקופה הזאת נולדו הרבה שירים שחלקם הגיע בסופו של דבר גם אל האלבום.

יש לבת עין מן דימוי של חבר'ה שמרדו, אם לכיוון של מה שמכונה נוער הגבעות ואם לכיוון של לעזוב את העולם הדתי.

בת עין בגלל הייצוגיות נתפסה אולי כבעייתית. אבל האמת היא שפשוט מדובר  באנשים מחפשים, לא מרובעים.  זה מה שגם קרה לילדים, גם הם מחפשים. זה לא גרם לשבר בעיניי, אלא לפתיחות שסיגלו לעצמם המבוגרים. אמנם זה לקח זמן. אני למעשה ברחתי משם, וכאשר חזרתי כעבור כמה שנים  לא האמנתי למראה עיניי. אנשים שם עברו שינוי. כשהייתי ילד, נחשבתי בין  הגרועים. הסתובבתי, לא למדתי, נהייתי פריק עם כיפה. הדור אחריי כבר הוריד כיפה, אז אני נהייתי בסדר. מה שקרה בבת עין הוא פירוש הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". במקום אחר היו מיישרים את הילדים. בת עין נתנה מקום. אני לא הייתי אף פעם נוער הגבעות. זה לא היה העניין שלי. רק רציתי לנגן ולשיר.

דרך החיים שבחרת לעצמך, היא זו שכיוונה אותך להינשא בגיל כל כך צעיר?

ממש כך. כשהייתי בן  17 כל החברים שלי כבר היו נשואים. כולם  הרי מבוגרים ממני. ומה שהיה גיל אידיאלי לנישואים עבורם הפך להיות גם אצלי. את אשתי הכרתי באותם ימי נדודים, ותוך חודשים ספורים התחתנו. לקח לנו כמה שעות להבין שנתחתן ועוד כמה חודשים לחכות שזה ייצא אל הפועל. בשלב הזה ההורים שלי כבר לגמרי היו איתי ותמכו בכל המהלך.  עברנו לגור אז בצפון, באמירים, וזו הייתה תקופה שלמרות שכבר הייתי נשוי, התעקשתי עדיין לחיות רק ממוסיקה. הייתי מגיע בטרמפים כדי לנגן בלהקת החתונות שלנו. אף אחד לא מאמין לי כשאני מספר שבאותם ימים הייתי חי מ 200 שקל בחודש. חבר קרוב הגדיר אותי אז "נס כלכלי".

 

"רציתי חיים של חופש, אבל עם תפילה ודבקות בבורא". פורת נוב | צילום: אפרת צחור

משפחה יוצרת

את כף ידו של פורת מעטרת צלקת ארוכה. אני שואלת לפשרה והוא מספר שזו תוצאה של מסמר ששרט אותו. איך מגיע מסמר לידיו של מוסיקאי? מסתבר שבחלוף הזמן הבין פורת שלצד ענייני הרוח צריך להביא פרנסה הביתה. הדרך שבחר לעשות זאת היא באמצעות שיפוצים.

"אם הייתה לי האפשרות לחיות ממוסיקה, הייתי בוחר בזה ללא כל ספק. אבל  עד ימות המשיח אני בינתיים משפץ בתים, ואני מוצא בעשייה הזו כוחות של יצירה". הוא מוצא גם קשר רוחני בין העובדה שחיכה שנים ארוכות לפרי בטן לעובדה שבחר בעבודת כפיים. "השכינה, כך אומרים,  מתגלה דרך ילדים. עד אז ה' מתגלה בעצים ואבנים. רק כשהגעתי לבת עין ובניתי את ביתי בחצר ההורים, והתחלתי לעסוק בשיפוצים, נולדה בתי".

צריך להזכיר שהבית שגדלת בו הוא בית של יצירה. אביך – אילן נוב, תסריטאי וסופר ואמך דבורה קשורה לעולם המחול הנשי, לתרפיה באמנות.

פורת: ההורים שלי עודדו את היצירה של הילדים, כל אחד מהאחים מנגן. גם באלבום הייתה למשפחה נוכחות. אבא שלי תרם מקולו וגם שיר שהלחין "על הר גבוה". אחי חושן שכבר הוציא בעבר אלבום ועובד עכשיו על אלבום משלו, הוא בוגר לימודי סאונד ועזר לי מאוד בצד הטכני. אחי כמהיה עיצב את העטיפה, ואמא שלי היא המפרגנת ונותנת העצות. היא אוהבת במיוחד את היצירה הכי אוונגרדית באלבום - "אנעים זמירות" שהוא מעין יצירה ארוכה. היא אומרת שזה השיר הכי מיוחד, הכי משקף אותי, שלא דומה לאף יוצר אחר.

אם להמשיך ולדבר על השפעות, יש באלבום קשר חזק לפיוט המזרחי, אתה אפילו שר בהברה מזרחית בחלקו.

אני לא כותב שירים, אז בחיפושיי אחר טקסטים פתחתי את הדיוואן ומצאתי שם פיוטים נפלאים של ר' שלום שבזי ואחרים. חלקם טקסטים שהיום בשום אופן לא היו יכולים להיכתב. אתה מוצא שם פיוטים שמדברים על אהבת הא-ל כמו שירי אהבה. זה מזכיר לי, אם שאלת קודם על הבית, שאבא שלי תפס אותי יום אחד כשהתחלתי לחפש ולהקשיב לכל מיני סוגים של מוסיקה, שומע את זוהר ארגוב והזדעזע ממני. "בשביל זה חזרתי בתשובה?" הוא נבהל. הוא הושיב אותי אז ואמר לי שאת כל שירי האהבה אפשר לנתב לאהבה שבין הקב"ה לשכינה. וזה מעלה כל טקסט רדוד למדרגה גבוהה. אבל אני בכלל לא אוהב לקרוא למוסיקה הזו מזרחית", חוזר פורת לשאלה "אני בכלל מכנה את השירים שלי שירי נשמה. כל שיר יכול היה  להיות מושר גם בניגון חסידי, זה הטעם שאתה בוחר לצקת לתוכו, למצוא מה יושב עליו יותר נכון".

משה: פורת לא משורר. הוא מלחין. השירים שלו חזקים. כשעבדנו עליהם באולפן, היו פעמים שרק היינו צריכים נגיעות קלות כדי לתת להם נפח. פשוט כדי לא לקלקל. אפשר לומר שהמפיק זה הקב"ה, לנו נשאר רק להיות קשובים ולתת לשיר להפיק את עצמו. בסך הכל פורת ראה לנגד עיניו איך הדיסק צריך להישמע, ומכיוון שהשירים כל כך יפים וקדושים, הם פתרו את עצמם.

מה פתאום החלטת להוציא עכשיו את האלבום? סיכום תקופה?

פורת : אחרי הרבה שנים של בישול זה היה צריך לצאת. ממש כמו שנאמר "אל תמנע טוב מבעליו",  הבנתי שאני חייב לתת להם לצאת החוצה. לצורך זה בניתי אולפן ביתי, והאלבום כולו הוקלט בבית. לאט לאט למדתי את סודות תוכנות העריכה באולפן, לבד ובעזרת האחים והחברים, למדתי לתפעל את האולפן וללמוד את כל הטריקים. יום בשבוע, כשאשתי למדה והייתי בייביסיטר על הילדה, היה מוקדש להקלטות.

משה : לפני שלוש שנים עבדתי על אלבום אוסף של שירי המקדש, וביקשתי מפורת שיתרום לאלבום מהשירים שלו. האלבום ההוא לא יצא בסוף אל הפועל, אבל בזכותו התחלנו להקליט שני שירים שבסופו של דבר הגיעו עכשיו אל המקום הנכון, ושניהם מופיעים באלבום: השיר שובי, ושיר הסיום של האלבום שאסף את כל האמנים שלקחו חלק בהפקה – משיח. השתדלתי להתערב כמה שפחות בהפקה. פורת נתן לי לשיר את שיר הנושא של האלבום 'אגדלך', הוא ידע שזה אחד השירים שהכי אהבתי. היו לאורך ההפקה לא מעט בחירות שהשתנו. הדוגמא הבולטת היא אחד השירים החזקים באלבום. לא מצאנו אף אחד שיוכל להתמודד עם השיר 'קריה יפהפיה'. יש שם מעברים בין גבוהים לנמוכים, וסיני תור היה היחידי שהצליח לשיר את השיר.

 להתאמן בלהסתלבט

"אהבתי את השיר מאוד", אומר לנו סיני תור בשיחה טלפונית. "זה שיר חזק, שיר תפילה לירושלים ואני שמח שנבחרתי לשיר אותו". סיני תור הוא מן הגדולים והוותיקים והיותר מפורסמים בחבורה ההיא של אנשי ההר. "נייטיבז" הוא מכנה את החבורה בחיבה. "אני זוכר את פורת בימים שבהם החבורה נפגשה על בסיס קבוע. הוא היה אז עוד ילד, שבחר להיות איתנו הגדולים. למרות פער הגילים, הוא היה שייך. כולנו היינו אז ילדים, לכן הגיל שלו לא היווה בעיה. פורת, שהתחיל אז לתופף, וביני לנדאו שהיה בין השאר רועה צאן, היו באים איתנו לכל חפלה ולכל התוועדות ולכל חור שהיינו בו".

התכונה הבולטת שהוא זוכר מפורת הייתה טוב הלב, והעובדה שלא חיפש הרפתקאות מיותרות. "הוא אף פעם לא היה הילד המופרע, הייתה בו איזו נייחא, והעומק היה טבוע בו כבר אז", מוסיפה רבקה, אשתו, וסיני ממשיך: "העומק של פורת כל כך ניכר בלחנים הנפלאים שלו, והמתיקות שלו פשוט פורצת החוצה. אני שומע את האלבום הרבה מאוד לאחרונה ואני מאחל לו שיצליח עם האלבום הזה לעורר לבבות. הוא מוסיף כוח לכולנו, ואמר לנו שאסור לשכוח לעסוק במוסיקה, להמשיך את הדרך". סיני  לא זנח את המוסיקה ועובד על  הקלטות חדשות, לצד עבודה עם בני נוער משבט המנשה בקריית ארבע. 

פורת מדגיש לאורך השיחה שהוא לא ויתר על איכות ההקלטות ושהמוצר שיצא תחת ידיו מוקפד ועשוי טוב. "היו ימים שכדי להוציא אלבום היה מספיק להיכנס עם גיטרה לאולפן ופשוט לשיר. היה לזה כוח. זו הייתה בשורה. היא הייתה בראשיתית ומותר היה לתת לה להישמע פשוטה ולא מקושטת. היום יש מקום לשים לב לפרטים. ללטש ולדייק".

איפה אתה ממקם את עצמך - בדור המייסדים או בדור שאחריו?

פורת צוחק: אני איפה שהוא בין התנאים לאמוראים. מצד אחד חלק מהחבורה הראשונה. כולם חברים שלי וכולם באמת התגייסו ובאו להשתתף בפרויקט. מצד שני אני בכל זאת צעיר מהם, והיצירה האישית שלי, שעכשיו רואה אור, היא מעט שונה. נראה לי שהדור הצעיר שמתפתח עכשיו הוא דור שהיצירה שלו חופשית אפילו יותר ממה שהיה בהתחלה. זה דור משוחרר שמעז להגיד בפה מלא את האמת שלו. גם הרצון שלי הוא לדבוק באותה אמת, לשם אני שואף. אני רוצה לזכור ולהזכיר מה שהנפש נוטה לשכוח. כל רצוני לחזור אל אותה נקודת אמת. אל מקום של השתוקקות לקב"ה, של תפילה אמיתית.

איך מיישמים? זה נשמע כמו חלום.

זה אכן החלום שלי. שנוכל פשוטו כמשמעו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בית המקדש יעמוד על כנו, הלווים ישירו ואנחנו לא נצטרך להוציא דיסקים ולחיות במרדף אחרי כבוד, פרסום וכסף. אנחנו נוכל רק לשיר, לנגן ופשוט להיות. הרבה שנים התאמנתי בלהסתלבט. זו עבודה שדורשת מאמץ. צריך ללמוד איך להיות בנקודת הנחת הזאת. בינתיים אני מנסה להזכיר את המוסיקה המשתוקקת. החידוש הוא בלהעז לזכור, החלום הוא  להמשיך לזכור.