חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מצות על תנורי המשרפות

מכון 'שם עולם' שהקים הרב קריגר בכפר הרא"ה, מושך אלפי תלמידים בשנה מכל המגזרים
05/01/12, 13:49
עפרה לקס


השואה היא סיפור היסטורי בונה ומכונן כמו סיפור יציאת מצרים, שאותו אנחנו מזכירים בכל יום. פעם בשנה, בליל הסדר, אנחנו מזכירים את הסבל שהיה שם, אבל במשך כל השנה זה בונה את הערכים שלנו: היחס לגר, היחס לקב"ה והאמונה

מה רבה הייתה ההפתעה כשנתגלה מתוך חלקי הכתבים שאנשי הזונדרקומנדו ארגנו תפילות, אמרו 'קדיש' בכל יום, למדו משניות ואפילו אפו מצות על התנור שבו נשרפו הגופות. "הגילוי הזה חידד לי את ההבנה שאין מקום שהוא פנוי מזה, וברגע הכי טראגי ודרמטי, הרוח לא נעדרת"

אנחנו מציעים נרטיב שלא היה לו מקום, כי הוא מערער על התפיסה שיש שני מצבים: או שאני מסכן או שיש לי צבא חזק ביד. אנחנו מדברים על כך שהעניין האמיתי הוא החוסן הפנימי שלך, ואז ההשלכות אחרות לחלוטין: צריך לדעת איך בונים חוסן כזה, הוא צריך להישען על ערכים, מוסריות, אולי על דת
לאחר שחש כי הנרטיב הישראלי לסיפור השואה זר לו, יצא הרב אברהם קריגר למסע בעקבות הרוח היהודית שנישבה בין צריפי המחנות ובדרך לתאי הגזים, עד שגילה אוצר ארכיוני | מאות מסמכי ועד הרבנים של גטו לודז' חשפו עולם יהודי תוסס ונחוש מתחת למגפי הצורר, והפתיעו גם את חוקרי השואה הוותיקים בישראל | מכון 'שם עולם' שהקים הרב קריגר בכפר הרא"ה, מושך אלפי תלמידים בשנה מכל המגזרים, שמתקשים לעזוב את המוצגים היהודיים העתיקים גם בדור האייפון 

היה זה לפני מספר שנים בניו יורק, כשפגישה של ידידי מכון 'שם עולם' התמשכה עד רדת הלילה. אלי ויזל, שהיה חבר באגודת הידידים, הזמין את הרב אברהם קריגר, מייסד וראש המכון שהגיע מישראל, לעשות אצלו את הלילה. פרופ' ויזל, חתן פרס נובל וניצול שואה, גדל בבית חסידי-חרדי אבל ראשו גלוי ובספריו שיח ושיג קשים מאוד עם הקב"ה, בעקבות דברים שראה וחווה בשואה. הרב קריגר, לכן, שאל בהססנות מה את מארחו אם הוא יודע היכן יש מניין לתפילת שחרית בקרבת ביתו. ויזל השיב שאם הוא רוצה להתפלל מוקדם, הוא מוזמן להצטרף אליו. השניים יצאו לבית הכנסת כשידיו של ויזל ריקות: ללא טלית או  תפילין. הרב קריגר הבין שמארחו מלווה אותו מתוך נימוס. כשהגיעו לבית הכנסת, הופתע הרב לגלות שלויזל יש תא הנושא את שמו, ובו הציוד הנדרש לתפילה. השניים התפללו יחדיו, כשפליאתו של הרב גוברת. כשויזל ראה את המבט השואל של אורחו, הוא חקר "מה ראית?". הרב קריגר השיב: "שנינו התפללנו". ויזל השיב "זה לא מה שאתה חושב", והמשיך כיהודי בשאלה "מה התפללת?". הרב קריגר אמר "'הא-ל הגדול הגיבור והנורא'", ויזל השיב "אני אמרתי את זה אחרת: הא-ל הגדול? הגיבור? הנורא? כך אני מתפלל". "באותו רגע", אומר הרב קריגר "הבנתי שהוא מתפלל ואני מקשקש. התפילות שלו באות ממקום אחר".

במכון 'שם עולם' שהקים הרב קריגר, הפן האמוני של השואה הוא חלק משדה מחקר חדש ומעמיק, הנוגע לרוח שלא פסקה מלפעם ביהודים גם ברגעים האיומים מכל. על גבי העובדות היבשות והכואבות על מספר הנרצחים, השיטות, הגירושים, הרעב והסבל, בונים במכון קומה שנייה של גבורת הרוח, הערכים, האחווה, התרבות והאמונה שהיו חלק בלתי נפרד מתלאות העם הזה. כך היו רוצים אנשי המכון שתיצרב השואה במודעות: ערך בונה ומכונן שייגע עמוק עמוק בתוך החיים האישיים שלנו.

נרות שבת לאחר השחרור

"אני דור שני, אבל אף פעם לא ידעתי שאני דור שני", אומר הרב אברהם קריגר. הוריו חוו את השואה, כל אחד בנפרד, בליבה הקשה שלה, כלשונו. החל בגטו לודז', עבור במחנות עבודה ובאושוויץ וכלה בצעדות המוות. ההורים לא הסתירו את קורותיהם בשנים הנוראות ההן, "אבל תמיד שמעתי את העוצמות ולא את הסבל. אם הקושי הופיע בסיפורים, זה היה תוך כדי. ספגתי סיפור שבנה לי עוצמה רוחנית ונפשית וכלים של התמודדות".

סיפור ההיכרות של ההורים ממחיש את הציר המרכזי עליו הוא מדבר. עם שחרור המחנה, חזר אביו של הרב קריגר לעיר מגוריו וחיפש קרובים ששרדו. כשלא מצא, במקום להתאבל על אובדן העולם שאיננו, הוא העדיף להכיר תודה והתנדב לצבא האמריקאי, ששחרר את המחנה שלו. האב הוצב במחנה הנשים בברגן בלזן. ביום שישי, בעת שסייר בין הצריפים והציע את עזרתו, התרוממה לפתע מישהי ממיטת הקומות בה שכבה. מצבה הבריאותי היה מעורער ומשקלה לא הגיע ל-30 קילו, אבל היא ביקשה נרות שבת. הרב קריגר מספר, ומחניק דמעה. בכל התלאות שעבר אביו, הוא הקפיד על שמירת שבת ובשלבים מסוימים אפילו צם בימי שישי כדי לקדש בליל שבת על מנת הלחם. "גבורת הרוח, עזרה הדדית ומסירות נפש על שמירת מצוות, זה מה שקיבלתי".

את הסיור הראשון שהדריך בפולין, עשה הרב קריגר על בסיס הסיפורים מהבית וכשעוד היה צורך להגיע אליה דרך מדינה שלישית. את המשלחת השנייה כבר הוציא כר"מ בישיבת כפר הרא"ה. הקבוצה החלה ללמוד את נושא השואה כהכנה לסיור, "וכשהתחלנו לגעת בדברים פתאום הרגשתי 'הי, זה לא הסיפור שלי'".

הרב קריגר חיפש סיפור שואה של שאר רוח, ופגש סיפור של סבל. "כל פרט בסיפור הוא נכון, אבל חשתי שנעדרת מהסיפור של הסבל והרוע הליבה שלו". התגובה הזאת, מזווית מעט שונה, הגיעה גם מצד תלמידיו. "יש המון מידע מה קרה במקום זה או אחר, מהו סבל ומהו רעב. אבל נוער דתי מתחיל די מהר לשאול את השאלות שהן ציר עולמו: מה עם כשרות, שבת ותפילה, מה עם ההנהגה של הרב? מה עם קבורה? הנוער שואל ואין תשובות. חיפשתי בספרות ואין!".

הרב מגדיר את הספרות שכן נגעה בנושאים הללו כ"אוסף מעיישלך". משהו ברמה של סיפורי חסידים, שמורה רציני שמבקש לספר עובדות, איננו יכול להסתמך עליהם.

הציבור החרדי שתק את השואה הרבה שנים.

"גם המגזר הדתי לא נגע בתחומים האלה, ואם כן, הוא צייר כיפה על הראש של כל הסיפורים, כמו פרסומת ש'מגיירים' אותה. לקחנו דברים כמו שו"תים בשואה, שלא היו הרבה, ואם היו, הם לא נתנו בבואה נכונה של האירועים".

הרב קריגר הפשיל שרוולים והחליט לחפש בעצמו. הוא רץ ל'יד ושם' ולארכיונים נוספים, מחפש את גבורת הרוח היהודית ולא מוצא. "בגדול, גיליתי שאין מסמכים שיכולים לפתוח בפניי זווית רחבה של הדברים. הכתיבה המחקרית שנגעה בנושאים האלה הייתה אזוטרית, בלי פרופורציות למניינה של היהדות הדתית ערב השואה".

החוסר במקורות מידע הוביל לשבר, שאמנם לא חלחל לעולמו הפנימי, אבל בהחלט צבט. "העליתי את כל האפשרויות הלוגיות של מה קרה: אחד, העולם הרוחני-יהודי הזה חדל לתפקד בן לילה. לא הייתי מסוגל להאמין בזה, אבל אין מסמכים. אפשרות שנייה, הוא לא חדל לתפקד אבל הוא לא ידע לתעד את עצמו. שלוש, הוא תיעד את עצמו אבל זה נעלם, ורביעית זה לא נעלם, אבל מכל מיני סיבות זה לא סופר". כשהמחשבות האלה הבשילו אצל הרב קריגר, הוא כבר היה אחרי כמה סיורים בפולין, וכבר יצר קשרים עם צעירים מקומיים שהחלו לגלות את יהדותם וביקשו להתחבר במשהו לקולקטיב הזה. הוא איתגר אותם במציאת מסמכים שיוכיחו שהיה שם משהו אחר. הרב קריגר מינה אדם מטעמו שריכז את החיפושים ועם צוות צעירים נחוש, לא נדרשה יותר מחצי שנה כדי למצוא את מבוקשו. המציאה חיכתה בשלווה באחד הארכיונים הרשמיים, אבל היא לא קוטלגה אלא סומנה לפני למעלה מ-60 שנה כמיועדת להשמדה בגלל שהארכיונאי המקטלג לא העריך שיש למסמכים חשיבות. מדובר בקרוב ל-50 אלף מסמכים של ועד הרבנים דווקא מהגטו של ההורים, לודז'. המסמכים הקרינו עוצמות, אותן הכיר הרב קריגר בפן האישי. כאן הוא פגש אותן בהיבט הציבורי-קהילתי.

"מצאתי רבנים שנאבקים על דמותו הערכית של הגטו, שאלות ציבוריות על שבת, שהפכה לעניין סימבולי, וגם שאלות אקוטיות של חברה: עגינות, חליצות, איך ליצור מערכת של עזרה הדדית וסיוע".

השואה היא לא רק סבל, אלא גם מקור לבניין ערכים. הרב אברהם קריגר | צילום: עפר עמרם

"ההיסטוריונים מקובעים"

מציאת המסמכים הרגיעה את הרב קריגר, אבל גם הבהירה לו שהוא יושב על פתחו של הר געש. פן שלם, מרכזי וחשוב לא זכה להתייחסות מחקרית כמעט - אבל יש עדויות לקיומו. העובדה הזאת חיזקה את ידיו ואת ידי העובדים שלו, והם המשיכו לחפש ביתר שאת גם אצל סוחרים ובארכיונים של כנסיות. "אחרי תקופה, הבנתי שהסיפור של העולם הדתי הוא סיפור עצום, אבל הוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול: השואה היא קצה הקיום האנושי בהיסטוריה המודרנית. איך בקצה קיום שכזה האדם מתמודד אם בכלל, מבחינה ערכית, מוסרית, רוחנית, תרבותית, חינוכית והומאנית. זה סיפור הליבה".

נרעש מהגילוי המדהים, ביקש הרב קריגר לשתף את פרופ' ישראל גוטמן, שהיה אז ההיסטוריון הראשי של 'יד ושם'. הוא התקשר וסיפר, אבל ההיסטוריון הידוע לא התלהב. "כל מה שיש על הגטו הזה - ידוע", הוא השיב. "אני עוד הייתי צעיר וחצוף ואמרתי לו 'לימדו אותי שהיסטוריון צריך להיות סקרן'", משחזר הרב קריגר, "אז הוא אמר 'הצלחת להרגיז אותי'". גוטמן התייעץ עם דמות אחרת במכון, שגם היא קבעה שההצצה במסמכים מיותרת. אבל ההערה העוקצנית של הרב קריגר עשתה את שלה, והוא הוזמן לפגישה. "נכנסתי לחדר, לא הוצאתי מילה, ורק הנחתי כ-15 מסמכים על השולחן. כעבור 5 דקות הוא אמר 'יונגרמן (איש צעיר, ע"ל), אתה יודע על מה אתה יושב?' אמרתי לו 'אני יודע מזמן, אני מבין שעכשיו אתה יודע'".

בין המסמכים היו דברים שריגשו מאוד את גוטמן, ניצול שואה ומורד מגטו ורשה, בהם גליונות בכתב ידו של הרב הנערץ מנחם זמבה הי"ד, אותו הכיר גוטמן באופן אישי. בסופו של דבר סיכם פרופ' גוטמן את הפגישה במשפט כן ונוקב: "תקשיב טוב. אני שמוצניק, כתבתי על מה שהיה קרוב לליבי. תכתוב אתה על מה שקרוב ללבך".

זו אמירה קשה, אבל גם מסבירה את הסיפור של ההיסטוריה הישראלית.

"נכון. היום כשאני מלמד סטודנטים בחיפה, אני מסביר להם שב-150 השנה האחרונות אין לנו כתיבה היסטורית. כי היסטוריון, גם אם הוא כותב על פי אמות מידה מדעיות, הוא לא כותב את ההיסטוריה במלואה. התמונה המלאה מתבררת כשכותבים שונים מגיעים ממקומות וזוויות שונות ויחד משתקפות העובדות. ההיסטוריה שלנו נכתבה עד כה מזוויות מסוימות בלבד".

פרופ' גוטמן צייד את הרב במכתב על חשיבות המסמכים, וגם הקריאה שלו לרב קריגר נתנה  כוח לדרך הארוכה. מצד שני הבין הרב קריגר שההיסטוריונים "מקובעים, יש להם את מה שהם פרסמו", ושאין טעם להציע להם את הגילויים החדשים.

ובכל זאת, הגילויים דרשו מחקר והרב קריגר רצה להשפיע על השיח ההיסטורי הנוגע לשואה. לצורך כך הוא לקח חוקרים צעירים מסיימי תואר שני, בעלי ניסיון מחקרי אמנם אך ראשם וליבם עדיין פתוחים לגלות עולמות חדשים והם עוד לא התקבעו. "וזה הוכיח את עצמו, למרות הבעיות של כתיבה צעירה".

בשלב שני לקח אליו המכון חוקרים ותיקים יותר שכבר רכשו להם שם. המפגש עם החומרים האיר גם להם פנים חדשים בתחומים שכבר היו משוכנעים שראו בהם הכל.

אחד החוקרים הוא פרופ' גדעון גרייף, שחקר רבות את אושוויץ ומחנות ההשמדה, וכתב ספר על ה'זונדרקומנדו', האנשים שהוציאו את הנרצחים מתאי הגז אל המשרפות. "גרייף כתב ספר שמהווה בסיס בתחום: 'בכינו בלי דמעות', אבל הוא לא התייחס כל כך סוגיות עליהן דיברנו. כשהוא עבר לפה אמרתי לו: גדעון, אנחנו הולכים להתלבש על הסוגיה של גילויי רוח בקרב הזונדרקומנדו. נקודת ההנחה הייתה שאנשים שעמל יומם כרוך בגופות, תאי גזים ומשרפות ינהגו כרובוטים עם אפס רגשות, אפס תחושות ועיניים מזוגגות". מה רבה הייתה ההפתעה כשנתגלה מתוך חלקי הכתבים שהם ארגנו תפילות, אמרו 'קדיש' בכל יום, למדו משניות ואפילו אפו מצות על התנור שבו נשרפו הגופות. "כן, הם המשיכו להיות אנושיים, הייתה בהם רוח פנימית גדולה. הגילוי הזה חידד לי את ההבנה שאין מקום שהוא פנוי מזה, וברגע הכי טראגי ודרמטי, הרוח לא נעדרת".

חזנות בגטו

כדי להפיץ את הבשורה וגם כדי למשוך דיסציפלינות שונות של חוקרים אל התחום, מפעיל המכון את הפרויקט 'שם עולם באקדמיה', הפועל כבר בכמה קמפוסים ועומד בפני התרחבות. אנשי המכון מעבירים קורס שנתי על התמודדות ורוח בשואה. הסמסטר הראשון הוא פרונטלי ובשני כותבים הסטודנטים עבודה ברמה סמינריונית, שבצידה מילגה נאה. הסטודנטים הצליחו להפתיע גם את הרב קריגר. סטודנטית אחת חקרה את נושא החזנות בגטאות, ואחר חקר את דילמת הרופאים והציבור בנושא לידות בגטאות ליטא.

לצד העשייה המחקרית, המכון גם מתעד ניצולים, עובד בשיתוף עם בי"ס 'מעלה' ומגמות תקשורת לעידוד היצירה בתחום, מכשיר מדריכים לפולין ומקיים השתלמויות למורים, אנשי חינוך וקהילות לומדות. המכון גם מפעיל לימוד משותף של קהילות דתיות ולא דתיות בארץ ובחו"ל במסגרת 'תרגישו בבית', וגם 'מסע מעגלים' לבני נוער, בו מסיירים הנערים סביב דילמות בנושאים מסוימים ורואים כיצד הם חזרו במהלך ההיסטוריה בסיטואציות שונות. 

במכון אמנם לא נחים לרגע, אבל כתיבה מחקרית מובהקת טרם פורסמה, מלבד יחידות לימוד לתיכונים.

הרב קריגר מונע מרצון לצרוב תודעה אחרת של השואה, אבל לא מתוך מלחמה ב'יד ושם'. לדבריו, המחקר של המוסד הגדול והידוע הזה מספק תשתית של עובדות. את התודעה החדשה, הוא סובר, יש לבנות לאט וביסודיות. "לא רצינו לפרסם מחקרים מיד ואז ייכנסו בנו חזיתית וישאלו מי אנחנו בזלזול. אנחנו בונים פה משהו, שבשלב מסוים יהיה מספיק גדול כדי להציב אלטרנטיבה של סיפור השואה, ואנחנו פועלים לתפוס מעמד בארץ ובחו"ל".

אגב חו"ל, מסתבר ששם המחקרים של המכון מתקבלים ביתר קלות ואהדה. כבר לפני 8 שנים הוזמן הרב קריגר להרצות בפני חברי קונגרס אמריקניים, שם דיבר על היבטים של התמודדות ורוח. התגובה שלהם הייתה מפתיעה: "כל כך טבעי שמה שהצגת פה היה חלק מהסיפור", אמרו "אז איך יכול להיות שזה לא פורסם עד היום?" הרב קריגר, שלא רצה לכבס את הכביסה המלוכלכת הישראלית בקונגרס ולדבר על אג'נדות של היסטוריונים, סיפק למאזיניו תשובה שגם הניחה את דעתם וגם יש בה יותר מקורטוב של אמת. לפי התשובה הזאת, ניצולי השואה והחברה הישראלית היו חייבים להיצמד לעובדות היבשות לאורך השנים על מנת להנציח את עוצמת הרוע. זה קרה מיד אחרי השואה כי רבים אז לא האמינו שהשואה אכן התרחשה. אחרי כן היו משפטי נירנברג, השילומים ומשפט אייכמן ובהמשך 'בייתו' את הניצולים וביקשו שבעדויותיהם יספרו בעיקר על העובדות. "כשהניצול רצה לספר על שאר הרוח, זו ממש לא הייתה הנקודה".

"אנחנו מציעים נרטיב. לא היה לו מקום בהקמת המדינה וגם לא היום, כי הוא מערער על התפיסה שיש שני מצבים: או שאני מסכן או שיש לי צבא חזק ביד. אנחנו מדברים על כך שהעניין האמיתי הוא החוסן הפנימי שלך, ואז ההשלכות אחרות לחלוטין: צריך לדעת איך בונים חוסן כזה, הוא צריך להישען על ערכים, מוסריות, אולי על דת. זה מגלגל את הכדור אלינו ויש בזה דברים מאיימים יותר. לא כולם רוצים שזה יהיה במגרש שלנו".

סבתא היא באמת ענקית

הרב אברהם קריגר נולד לפני 50 שנה בנתניה. אחרי לימודים בישיבה התיכונית המקומית הוא הגיע ל'כרם ביבנה' שם עשה 12 שנים בהן הוסמך לרבנות. ביקור מקרי בכפר הרא"ה אצל חבר ששימש חברותא, גרם לו להישאר. "הייתי כאן בשבת, ובמוצאי שבת אמר לי הרב נריה 'אני רוצה לדבר איתך'. בשיחה הוא אמר לי 'אתה נשאר פה'". למרות שהרב השיב בשלילה, הוא מצא את עצמו ר"מ בישיבה במשך 19 שנים. מכון 'שם עולם' הוקם לפני 14 שנים. בתחילה הצטרפו לפרויקט שני ר"מים "שהפכתי אותם למשוגעים לדבר". בשלב הזה כולם חקרו בהתנדבות וכשהיה צורך במימון מיוחד, מנכ"ל הישיבה, צבי צוויבל, תמך. כך גם ראשי הישיבה דאז הרב נריה והרב צוקרמן, שהחשיבו את הפן החינוכי של המחקר. בהמשך הוקמה העמותה, והארגון נתמך היום בעיקר על ידי אגודת ידידים אמריקניים.

למרות ההתנגדות העקרונית של הרב קריגר למירוץ התארים, הוא הבין שאם הוא ועמיתיו לא יתקדמו בסולם האקדמי, גילוייהם לא יזכו להכרה. היום עומד הרב קריגר אחרי הגשת עבודת הדוקטורט שלו בנושא ועד הרבנים בגטו לודז'.

הפן החינוכי של המכון תופס מקום מרכזי, ולא רק בכתיבת חומרי לימוד. ניידת של המכון פועלת בבתי ספר בפריפריה בתכנית שנקראת 'קיום בשבר'. אבל גולת הכותרת של הפעילות היא ביקורי אלפי תלמידים בשנה במכון, כאלה המגיעים לפרוייקט בר מצווה סביב זהות יהודית, או כדי להתכונן למסע לפולין, להתעשר לקראת בחינת הבגרות בנושא או כאלה שמגיעים דווקא לקראת הימים הנוראים. למרות שהמכון נמצא בתוך כפר דתי והקמפוס שלו (בינתיים) נמצא בישיבה תיכונית, מבקרים בו גם תלמידים מ'הריאלי' בחיפה וגם מ'אשל הנשיא' בבאר שבע. זאת לצד תלמידי ישיבות ואולפנות. "בסופו של דבר, לעשייה החינוכית כוונו כל המאמצים. אנחנו מספרים את סיפור הערכים וההתמודדות, ומעבירים את המסר שהשואה חייבת להיות מצפון ערכי לכל אדם".

יש הרואים בשואה אירוע 'קדוש' במובן של ריחוק. כזה שאי אפשר לגעת בו מקרוב ולמשש בידיים, כי אי אפשר להבין את מה שהיה שם, וכל נגיעה מגמדת את הסיפור. הרב קריגר שולל מכל וכל את הגישה הזאת. "זהו סיפור היסטורי בונה ומכונן כמו סיפור יציאת מצרים, שאותו אנחנו מזכירים בכל יום. פעם בשנה, בליל  הסדר, אנחנו מזכירים את הסבל שהיה שם, אבל במשך כל השנה זה בונה את הערכים שלנו: היחס לגר, היחס לקב"ה והאמונה".

יש בעיה לקחת את הילדים המפונקים של היום, עם האם. פי והאייפון, להציב אותם מול נקודת הקיצון של ההיסטוריה ולומר להם 'תראו את ענקי הרוח. עכשיו תורכם'.

"בדור הזה, עדיין, ענקי הרוח האלה הם הסבא והסבתא שלהם. ואז הם אומרים: רגע, אני רואה את סבתא שלי כיהודיה טובה אבל לא כענקית. אז היא באמת ענקית, או שהרוח קיימת ואני לא מודעת לה?

הם כן ענקיים, אבל בעשר דרגות למטה זה נותן לנו להבין מה הן אותן תעצומות נפש שיש כאן. ואפשר ללמוד מזה. אני לא מתרגש מההתרגשות, כולל במסעות לפולין. כי מה נתנה לך ההתרגשות?

אני רוצה שיתבוננו, ולכן למרחב שלנו קוראים: שורשים, מרחב התבוננות".

במבט ראשון נראה האולם של 'מרחב ההתבוננות' כלא מי יודע מה מתוחכם. בזמנים בהם עיצוב חלל מוזיאלי הפך להתמחות, המוצגים העתיקים ניצבים על שורשים של עץ זית כרות ומסביב אין תחכום, לא צבעים, לא פירוטכניקה. מבט שני מגלה שיש כאן גם מסכים אינטראקטיביים ושהמוצגים מעוררי עניין ומספרים סיפור. אבל בכל זאת, את הנוער של היום היית מצפה למשוך בצורה אחרת. "בהתחלה היינו אנחנו, המבוגרים, די סקפטיים אם הנוער של היום יתחבר לדברים האלה. אבל הבעיה הגדולה היא להוציא אותם מכאן אחרי שעתיים וחצי של ביקור, ולא משנה באיזו אוכלוסייה מדובר. הם יושבים ומלבנים ולא זזים מהעדויות. אני למדתי מזה הרבה. אנחנו לא מאמינים בילדים של עצמנו".

הסיור במקום מתחיל מהתבוננות בסידרת רישומים של הצייר ויליאם וכטל, ובניתוח העולם היהודי המזרח אירופאי טרום השואה. בהמשך מתוודעים המבקרים לחפצים מרתקים ולהקשר שלהם, שמבטא את הרוח. במכון לא מסתפקים בסידור בו נכתבה בדם צוואתו הרוחנית של יהודי מטרבלינקה, אלא מדברים על עולם הרוח בכלל: על אמן שצייר בתוך הגטו באמצעות מיץ גזר, כי זה מה שהיה בנמצא. התלמידים לומדים ומסיירים בין המוצגים, קוראים עדויות שתמיד יש להן קשר לנדבך הנוסף, הערכי. לצד אלה הם מחפשים במחשב מידע על הגטאות ומחנות ההשמדה אבל גם על חיי הרוח של הקהילות, החינוך והמשפחה שהיו במקומות האלה. כמובן שהדיון העוטף את הכל נוגע לתובנות שלהם לחיים.

אתה מדבר על הסקת מסקנות לאני העצמי מתוך אסון גדול כמו השואה. באיזה שהוא מקום אנחנו בונים את עצמנו על שברים ואסונות. לולא הייתה שואה, איך היית מעביר מסר בונה לילדים?

"רק כשקפצת פעם אחת מעל גדר, את יודעת לאמוד את כוחך וזה מוביל אותך למחוזות אחרים, ומראה לך שאת יכולה לעשות דברים שחשבת שאין בכוחך, או בכוחנו כעם. אבל עם כל זה, אסור שסיפור השואה יהיה היחידי. אנחנו לקחנו  את חלקת האלוקים הקטנה שלנו. צריך לבנות את אותו הדבר על הסיפור הציוני".

ועוד מסר אחד יש לרב קריגר להעביר: "הציבור הדתי חושב איך לעצב תודעה. אז היו קריאות 'כולם לתקשורת' או 'כולם לצבא', ועל הדרך הזו אני אומר 'כולם להיסטוריה'. ההיסטוריון בונה את התודעה בכך שהוא בונה את הנרטיב של מה שקרה, על בסיס זה אתה בונה את ההווה והעתיד. כך תמיד עשה עם ישראל".

ofralax@gmail.com