בשבע 475: חבר'ה, תרגיעו

הסערות המתוקשרות האחרונות יצאו לגמרי מפרופורציות, ויש מי שמושפע מהן, ולא לטובה | הפתרון: קצת השתדלות פרטית באהבת חינם

אסתי רמתי , י' בטבת תשע"ב

אני בדרך כלל מקפידה לכתוב טור לא אקטואלי. יכולתי, כמובן, להביט סביב ולהגג את הגיגיי יחד עם כולם, אבל אני מעדיפה לחתוך לכיוונים אחרים. אולי יש לי מין יצר הרע להיות מקורית, אולי זה בגלל השכנים המוצלחים, ואולי בגלל שאני חסה על הקוראים המסכנים שיצטרכו לקרוא עוד פעם על הדרת נשים. אפילו בגיליון השחרור של גלעד שליט נצרתי את המקלדת. היה לי מה לומר, ברור שהיה, אבל הייתי די בטוחה שמישהו אחר כבר יגיד את זה במקומי. אז שתקתי, והרגשתי קצת כמו אלה שמחכים שכולם יביאו מתנה לחתונה ואז שואלים מה חסר. וכיוון שלא היה חסר כלום, המשכתי הלאה.

ובכל זאת, יש פעמים שהאווירה הציבורית כל כך מעיקה, טעונה ומעצבנת, שאני מרגישה שפשוט אין לי ברירה. אז הדיונים המעמיקים על חוסר החוש הטכני שלי יחכו לפעם אחרת - הפעם אני מוכרחה להתייחס לכאן ולעכשיו.

לא הייתי מגדירה את עצמי צרכנית תקשורת כבדה. העיתון היחיד שנכנס אלי הביתה הוא העיתון שאתם אוחזים כרגע. בנוסף לכך, אני קוראת גם עלוני פרשת שבוע ומגזינים שמגיעים בירושה מהסבתות. רדיו אני שומעת רק באוטו, ואני מתעדכנת בעיקר באתרי חדשות ברשת: אתר ערוץ 7, וקצת ynet ו-nrg לשם האיזון הלא קדוש. אבל מה אני אגיד לכם? בזמן אחרון מתחשק לי גם את המעט הזה לזרוק לים ולברוח קצת למדבר.

אומרים שזאת רק התקשורת המשועממת שמחפשת כותרות, אבל ממש לא נראה לי. זה התחיל מהקוטג' ומאז זה לא הפסיק. לוקחים בעיה קיימת, אמיתית, אבל לא משהו קטסטרופלי, ואז טוחנים אותה הלוך וטחון, מנפחים אותה מחוץ לכל פרופורציה, ויוזמים פרובוקציות והפגנות וכנסי חירום. לא יודעת מה איתכם, אבל לי זה נראה מכוון. מישהו מנסה לעשות כאן מהומות, להוציא שדים מבקבוקים ולפתוח תיבות פנדורה. ומצעד הפוליטיקאים ואנשי הציבור שמיישרים קו עם ההיסטריה התורנית לא עוזר בכלל. תעשו לי טובה, ידוענים יקרים - תהיו אמיצים ותגידו: חבר'ה, הגזמתם.

הייתי חושבת לתומי שהאזרח הקטן מבין שהדרת נשים (נכון להיום. לך תדע מה זה יהיה בשבוע הבא) היא לא ממש בעיית הבעיות שלנו. שגם הוא בוודאי פורץ בצחוק למראה כתבת שבשיא הרצינות הולכת לבדוק למה אין פוסטרים של בר רפאלי בקניון חרדי. אבל אני חוששת שהוא לא. מניסיוני, יש אנשים מהשורה שאוכלים את השטויות האלה בוקר צהריים וערב ומשתכנעים שמדובר בעניין קריטי לקיומנו. הנה דוגמה קטנה לכוחה של שטיפת מוח: לפני מספר חדשים יצא לי לשמוע סוף של ראיון רדיופוני עם אדם מבוגר, כנראה דמות מוכרת, נשמע בעל זכויות בבניין הארץ ובצבא. "ומה אתה חוזה לעתיד?" שאל המראיין, "אתה אופטימי?"

"אני מצטער להגיד את זה, אבל אני פסימי מאוד", אמר המרואיין בכאב לב אמיתי, "המדינה נהרסת לנו מתחת לידיים, אני לא יודע מה יהיה..." חיכיתי לשמוע מה מטריד אותו: האלימות? הרדידות? השיכרות? והוא המשיך: "תשמע, כל העסק הזה עם אלי ישי ושעון הקיץ, זה פשוט נורא! איך נותנים לו ככה לעשות כאן במדינה? אתה יודע כמה אנשים סובלים משעון החורף?" וכך הוא המשיך בכעס גדול לתאר את הצרה המחרידה - שעון החורף. עכשיו, ילדים, נחשו איזה נושא היה בכותרות באותה תקופה?

כל עוד היה מדובר רק במחירי הקוטג', ניחא. אבל בשבועות האחרונים, המתסיסים מצאו נושא שבאמת יושב על עצב רגיש - היחס לדת ולדתיים. השנאה והפחדים זה מזה צפים ועולים ומרעילים כל חלקה טובה, וזה כבר רע מאוד. לך תדע לאן יתגלגל כדור השלג הזה. ואני רוצה לעמוד מול השדרנים והכתבים והעורכים ולצעוק להם: די! תירגעו! לא חסרה לנו כאן עוד שנאת חינם!

אבל מי ישמע אותי?

אופטימיות זהירה

השמאל נתפס לפסימיות קיצונית כשזה מגיע לנושא של אחדות. נתן זך אומר בראיון לnrg–: "אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד... זאת ארץ פליטים שדבר לא מאחד אותם". אך זך לא גדל על הניצוץ היהודי, כנראה, ואני כן. לכן אני מרשה לעצמי אופטימיות זהירה.

נכון, ההבדלים בינינו עצומים. אבל רצון היא מילת המפתח, וברור לי שאם רק נרצה, נוכל לחיות ביחד יפה מאוד. היישוב שלי הוא יישוב קהילתי מעורב - ואנשים מתקיימים זה לצד זה לא רע בכלל. גרים אצלנו גם לא מעט זוגות מעורבים. אולי זה לא אידיאלי בתור ברירת מחדל, אבל העובדה היא שבמסגרת הכי אינטימית והכי מחייבת, אפשר להסתדר עם שונות קיצונית. הבת שלי, מתנחלת דוסית למשעי, לומדת במוסד אקדמי אנונימי (עם חדר כושר קצת פחות אנונימי). אחד מחבריה ללימודים הוא לא פחות מאנרכיסט שמבלה את ימי השישי שלו בבילעין, והיא טוענת בתוקף שהוא בחור נפלא עם לב זהב. בשעות הלא-פנאי שלהם הם מקיימים ויכוחים פוליטיים סוערים בפייסבוק - אבל גם זה נעשה בדרך ארץ, כי הם למדו לראות מעבר לסטריאוטיפ.

נגד התקשורת אנחנו אולי חסרי אונים, אבל מלמעלה צופים בכל אחד ואחד מאיתנו, ולא רק בערוץ 2. מה שנשאר לנו לעשות זאת השתדלות פרטית מיוחדת באהבת חינם. קדימה, רק היום (בעצם, רצוי גם מחר ומחרתיים) מבצע 'ואהבת' בסניף הקרוב למקום מגוריכם! דיבור בנחת מציל מכעס, ועם קצת יצירתיות הכל פתיר. טוב, כמעט הכל.

לח"ח, ב"ב ותובנות עמוקות שפספסתי: eramati@gmail.com