בשבע 475: רטובים אך מרוצים

פרק 18

הודיה בונן-אלק , י' בטבת תשע"ב

בפרקים הקודמים: הילדים מוצאים את עצמם על סירה ישנה שנסחפת עד ללב המאגר. כאשר הרוח מתחזקת ומתחילה להניע שוב את הסירה, תמר מבינה כי ייתכן שהם פשוט יגיעו בעזרתה לצד השני...

"יכול להיות שנצליח להיחלץ מכאן לבד?" עיניה של טלי נפקחו בפליאה.

"אם היא תמשיך לנשוב בעוצמה הזאת, אז כן!" אמרתי והלכתי מצד לצד, נרגשת. עכשיו זה תלוי רק ברוח. אם היא תמשיך להניע את סירת העץ קרוב מספיק לשפת המאגר, נצליח לצאת מכאן בכוחות עצמנו.

***

כעבור שעה, רטובים ומלוכלכים, גוררים אחרינו שתי חכות, תיק ושמיכת פיקניק, עמדנו בפתח הבית. ברקס קיבל את פנינו בנביחות שמחה.

"אם רק היית יודע מה עבר עלינו היום..." נדב נאנח בדרמטיות ופשפש בכיסו בחיפוש אחר המפתח.

נעמה הדליקה את האור בכניסה ואני כבר חלצתי נעליים. בדרך לכאן עשינו הגרלה על התור למקלחת ולמרבה הפלא אני זכיתי. למרות שאני אף פעם לא זוכה בהגרלות.

"כבר חושך, אה?" אלעד אמר והתכונן להיפרד מאיתנו. ההורים שלו קצת כעסו עליו. אחרי הכל, הוא נעלם לשעות ארוכות מבלי להודיע.

"כן, כבר חושך. וגם קר לי", טלי ענתה וחיככה את כפות ידיה זו בזו, "אני עוד רטובה לגמרי".

"כולנו", אמרתי לה. הרוח החזקה – זו שסחפה אותנו וגם הצילה אותנו - המשיכה לנשב. נזכרתי איך הסירה הגיעה קרוב לשפת המאגר ואנחנו הבנו שנהיה חייבים לקפוץ למים. למרות שפחדתי מהדגים, מהבוץ ומהמים העכורים, קפצתי מהסירה ודשדשתי כמה שיותר מהר החוצה. שמחתי שההרפתקה הזו היתה מאחורינו. לא רציתי לחשוב מה היה קורה אילו היינו נשארים שם לבד בלילה.

נדב אמר שאילנה, השכנה שאמורה לבוא לישון איתנו, בטח היתה שמה לב בסופו של דבר ויוצאת לחיפושים. נעמה טענה שזו האפשרות הכי גרועה, כי "קודם כל, כל המושב יידע שהסתבכנו! חוץ מזה, ההורים של טלי ותמר היו משתגעים מדאגה".

נדב פתח את הדלת וכולנו נכנסנו אחריו. נעמה הרתיחה מים בקומקום והתנדבה להכין לכולם שתייה חמה. אני התכוננתי להיכנס למקלחת כשטלי מצאה תלונה חדשה.

"אתם גם רעבים, נכון?" שאלה, "מהצהריים לא טעמנו כלום".

נעמה ונדב אמרו מיד "כן". גם אני הנהנתי בראשי.

היא צעדה לכיוון המקרר, אליו הצמידה דודה אפרת כמה מגנטים, תמונות ושתי הזמנות לחתונה. "פיצה?" היא שאלה, "עם זיתים ופטריות ותוספת בולגרית. יש לכם כאן תוספת בולגרית?"

חייכתי. ברור שטלי תציע פיצה, איך לא חשבתי על זה קודם?

"כן!" נעמה התלהבה לא פחות. היא ניגשה לקופסת מתכת קטנה שניצבה על השיש ובדקה כמה כסף ההורים שלה השאירו לנו. אני מיד אמרתי שגם לנו יש כסף וטלי כבר הרימה את השפופרת כדי להזמין.

מצב הרוח השתפר באחת. נזכרנו שיש לנו את הבית לעצמנו, ושבסך הכל היתה חוויה אמיתית היום. טלי שאלה כל אחד מהן התוספות שהוא רוצה ואני נפנפתי בידיי כדי לקבל ממנה קצת תשומת לב. היא תמיד שוכחת שהתוספת האהובה עליי היא דווקא תירס.

כשיצאתי מהמקלחת הטלפון כבר צלצל והשליח הודיע שהוא בדרך.

"את באה?" נעמה שאלה אותי, "נחכה לו בחוץ, הוא צריך להגיע כל רגע".

"בטח," אמרתי וכבר דמיינתי איך ניכנס בחגיגיות, אוחזות במגש החם, ברטבים ובבקבוק השתייה. איזה כיף.

יצאנו החוצה והלכנו יחד על השביל. לקחתי נשימה עמוקה. ריח הרפת נישא באוויר המושב. בחור אחד, לבוש במדי ספורט, חלף על פנינו בריצה מהירה. אופנוע גם הוא עבר לידינו, אבל זה עוד לא היה השליח שלנו. את ברקס לא ראיתי.

"הוא עם חברים שלו", נעמה עדכנה אותי, "רועה גרמני מהרחוב למטה ועוד בורדר קולי שנובח כל הזמן. לפעמים הם באים לקרוא לו".

צחקתי בקול. אף פעם לא ידעתי שלכלבים יש חברים.

נעמה חייכה אליי והתקדמה לכיוון השער. אני נותרתי לעמוד לעוד כמה רגעים. ואז שמעתי רשרושים מאחוריי. מתוך הרגל סובבתי את ראשי.

"אה, נעמה?" אמרתי בקול מוזר.

"הממ?" היא שאלה והציצה החוצה, מחכה בקוצר רוח לשליח הפיצה.

דיברתי בשקט ופחדתי לזוז. "נעמה, יכול להיות שיש כאן פרה?"

המשך בפרק הבא