בשבע 475: השמרנות היהודית תחת רדיפה משפטית

התקשורת יצאה בקמפיין נגד הדרת נשים, והיועץ המשפטי מזדרז לכנס את אנשיו כדי להתאים לקמפיין לבוש משפטי ופלילי

יאיר שפירא , י' בטבת תשע"ב


פעולות הצבא נגד המאחזים אינן פעולות ביטחוניות, אלא פעולות שיטור הנתונות במחלוקת ציבורית עזה. מעקב אחר תנועות הכוחות המפנים אינו ריגול, והזעקת מפגינים למאחזים אינה המרדה, וקשה לראות איך משפטן כמו וינשטיין יעז להופיע בציבור ולטעון אחרת
התקשורת יצאה בקמפיין נגד הדרת נשים, והיועץ המשפטי מזדרז לכנס את אנשיו כדי להתאים לקמפיין לבוש משפטי ופלילי * פסק דינה של שופטת שלום מאותת כי בית המשפט צפוי לכפות על הדתיים יחס לגיטימי לנטיות הפוכות * חרדים ופעילי ימין מוכנסים למעצר תחת סעיפי אישום מופרכים

ד"ר דן דאור ז"ל, חוקר הפילוסופיה הסינית, התרפק לא פעם בפומבי על מורשתו של מוסטפה קמאל אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית בשנות העשרים של המאה שעברה. אטאטורק העריץ את התרבות האירופית והצטייר במערב כליברל, אך למעשה הקים בטורקיה עריצות חילונית שדיכאה את חופש הדת של אזרחיה במשך כשמונים שנה. הוא אסר על התרבוש, כיסוי הראש המקובל של הגברים בזמנו, נלחם בכיסויי הראש של הנשים הטורקיות, סגר את המדרסות - בתי המדרש האסכמיים, ועודד את ציורי הצלם ושתיית האלכוהול האסורים על פי ההלכה המוסלמית.

שישים שנה לאחר מותו, כשהסתובבתי ברחובות העיר קוניה עם כמה ידידים טורקים, נעצרנו על ידי המשטרה המקומית לבדיקה שגרתית. לא השגרה המקובלת של כלל תושבי העיר, אך לחם חוקם של ידידיי. הם היו מוסלמים דתיים ועסקו בתורתו של בן עירם, ג'לאל א-דין רומי, הסוּפי הגדול בן המאה ה-13. הם עסקו בעבודה רוחנית, במחולות דרווישים ובהוראתם לקבוצות בני דתות שונות ולאומים שונים שהגיעו אליהם מכל העולם. לא היה בהם שמץ של קנאות, בוודאי לא סכנה לשלום הציבור, אך הם העזו להיות מזוהים כדתיים, וזה הספיק לכך שיהיו מוטרדים כמעט מדי יום על ידי שלוחיה של הרפובליקה החילונית. על משרות ציבוריות הם לא יכלו אפילו לחלום, ואת הלימודים האקדמיים הם יכלו לצלוח רק עם הצניעו כל סממן דתי. על חילוניותה של המדינה המסורתית פיקח הצבא הטורקי, שהתערב לא פעם כשההליכים הדמוקרטיים איימו לסכן את האליטה החילונית שטיפח אטאטורק. ד"ר דאור, חילוני ישראלי, קונן לא פעם על כך שאת הדבר שעשה אטאטורק לטורקים לא השכיל דוד בן גוריון לעשות בישראל. וכך נתקעו דאור וחבריו במשך עשרות שנים עם הצורך לנהל משא ומתן תמידי עם אוכלוסייה דתית ועם נבחריה על צביונה של המדינה היהודית.

מי יגלה עפר מעיניך, דן דאור. את מה שלא עשה בן גוריון בשנת תש"ח, עושה הממסד המשפטי בשנת תשע"ב, בעידודה הנמרץ של התקשורת. לא עוד סטטוס קוו. אין צורך במשא ומתן פוליטי. אפילו לא צריך להתווכח. הערכים החילוניים והמתירנות הפכו לחוק, והשמרנות היהודית הפכה נרדפת.

במשרד המשפטים כינסו השבוע דיון בראשותו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כדי לנסות לתפור לבוש פלילי למידותיו של הקמפיין התקשורתי על הדרת נשים. בערוץ 2 דורשים לעשות מעשים, והם אינם יכולים לעמוד מנגד. בישיבה הוחלט להקים צוות שיבחן את האפשרויות הקיימות היום בחוק כדי לטפל בסוגיה בכלים פליליים, ואת האפשרות ליזום חקיקה חדשה לצורך העניין. מכל מקום, במחלקת התביעות במטה הארצי לא המתינו לחברים במשרד המשפטים. כבר בשבוע שעבר הגישו שם כתב אישום נגד שלמה פוקס, חרדי שקילל חיילת שלא הסכימה לשבת בחלקו האחורי של אוטובוס. הוא קרא לה פרוצה, היא הזעיקה את המשטרה שעכשיו תיאלץ לנסות ולהסביר בבית המשפט ממתי היא מגישה כתבי אישום בעוון גידוף.

גידוף שכזה יכול להיחשב לעבירה פלילית רק אם הוא נכנס תחת האיסור של הסתה לגזענות, כלומר אם יוכח כי פוקס קילל את החיילת בשל גזעה, דתה או מינה. פוקס אמנם דרש ממנה לעבור לחלק אחר של האוטובוס בשל מינה, אך קילל אותה לא בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שלא הסכימה לעשות מה שביקש. דרישה להפרדה בין גברים לנשים (גם אם היא גסת רוח) אינה עבירה פלילית - לפחות עד שצוותו של וינשטיין יחליט אחרת. בצבא, כזכור, הוכרע כבר לפני שבועות ארוכים כי מדובר בעבירת משמעת.

הצעד הבא

מי שסבור כי אין מקום לחשש שהפרדה בין המינים עלולה להפוך לבעיה חוקית, טוב לו שיעיין בפסק דינה של לימור רייך, שופטת בית משפט השלום בירושלים, וילמד כי מה שהיה מופרך אתמול יוכל להיות מחר מחויב המציאות.

רייך נדרשה להכריע בתביעה שהגישה 'האגודה לשמירת זכויות הפרט' נגד העיתון 'מקור ראשון'. האגודה היא הארגון הוותיק בארץ שנלחם מאמצע שנות השבעים למען זכויותיהם של בעלי נטיות הפוכות. בראשית דרכו הוא פעל כדי לבטל את האיסור הפלילי על ניהול מערכות יחסים שכאלה. באולמה של השופטת רייך ביקשו אנשי האגודה לכפות על העיתון הדתי-לאומי לשתף פעולה עם הארגון.

לפני מספר חודשים הגיעה אל מערכת המודעות של מקור ראשון בקשה לפרסם מודעה שעיקרה פנייה אל קהל פוטנציאלי מקרב צעירי המגזר הדתי-לאומי והזמנתם להתקשר אל הקו החם שמפעילה האגודה. במקור ראשון הודיעו לאגודה כי הם אינם מוכנים לפרסם את המודעה. זו טענה כי היא מפלה אותם בשל השתייכותם המגדרית, ותבעה פיצוי של שישים אלף שקלים.

הסוף הטוב של הסיפור הוא שהשופטת דחתה את התביעה. אך הסוף הזה, כך עולה מפסק הדין, אינו אלא תחילתו של תהליך שבו תנסה מערכת המשפט לאכוף על הציבור הדתי בארץ יחס של לגיטימיות למערכות יחסים שאסורות בתורה באיסורים חמורים.

בפסק דינה כתבה השופטת רייך כי "המרחק בין סירובה של הנתבעת לפרסום המודעה לבין הפליה על רקע נטייה מינית דק מאוד". אך העיתון טען להגנתו, וטענותיו שכנעו את השופטת, כי הוא סירב לפרסם את המודעה מסיבות ענייניות, ולא פשוט בגלל שהוא מסתייג ממגמת האגודה וממטרותיה. "במקרה שלפניי, סירוב הנתבעת לפרסם מודעה מטעם התובעת לא נעשה על רקע ההתנגדות לדעה שמייצגת התובעת ו/או לדרך פעולותיה", כתבה השופטת. ראשית, טען העיתון כי הוא מסרב לפרסם מודעות המנוגדות להלכה. מודעות שכאלו, כך נטען, עלולות להביא לביטול מנויים רבים ולהפסד כספי ניכר. השופטת שקלה את ההפסד שייגרם לעיתון אל מול האלטרנטיבה העומדת לרשותה של האגודה לפרסם מודעות המיועדות לציבור הדתי-לאומי בכלי תקשורת רגישים פחות.

שנית, קבעה השופטת כי החומר שהציגו בפניה באי כוחו של העיתון שכנעו אותה שהוא לא נמנע מלסקר באופן אוהד את בעלי הנטיות ההפוכות בציבור הדתי, וממילא העיתון אינו עוסק בהדרתם או בפגיעה בחופש הביטוי שלהם. "נהפוך הוא", כתבה השופטת, "ראינו כי הנתבעת מבקשת ליתן לקהילה במה להצגת הבעייתיות הנובעת מהזהות המינית אל מול הזהות הדתית בדרך של פרסום כתבות תוכן רבות". היא גם התרשמה מכנות חששותיו של העיתון כי אנשי האגודה אינם האנשים המתאימים לייעץ לצעירים נבוכים מהמגזר, שכן הם אינם מבינים את עולמם הדתי של אותם צעירים. על פי פסק הדין מותר למערכת העיתון להכריע כי לטובת קוראיה, היועצים יהיו כאלו שמבינים את שני העולמות, אינם מגנים את התופעה, אך גם לא את האמונה הדתית. השופטת גם כותבת כי היא פוסקת כצופה פני עתיד. היא צופה שהחברה הדתית תיאלץ ללכת ולהכיר בתופעה, ועם השנים לגלות יותר הבנה כלפיה.

אך מה יעלה בגורלו של מי שלא יגלה סובלנות לתופעה בעתיד? מה יהיה דינו של מי שאינו מגלה סובלנות או אמפתיה כבר בהווה ואינו מפרסם כתבות אוהדות? מה יהיה דינו של כלי תקשורת שיסרב לפרסם מודעה של ארגונים דומים הפועלים במגזר? מה יהיה דינו של רכז תרבות קהילתי שיסרב להזמין אותם להרצאה? האם הוא ייאלץ לשלם עשרות אלפי שקלים על כל סירוב? האם וינשטיין וצוותו יצליחו גם אז למצוא כלים פליליים כדי לאכוף את קמפיין ההדרה הבא?

לא ריגול, תסכול

ניסוי בכלים פליליים חדשים עושים אנשיו של וינשטיין גם בפרשת המעצר האחרונה של פעילי הימין.

התסכול במשרד המשפטים ובמשטרה מובן. המערכת הפוליטית והתקשורת לוחצות בעניין 'תג מחיר', אך תוצאות אין. החקירה בנושא הועברה כבר לפני שבועות ליחידות העילית של המשטרה, אך לפחות כרגע התוצאות דומות לאלו שהביאו החוקרים הזוטרים יותר של מחוז ש"י. בשבועות האחרונים נעצרו עשרות, בהם בנות צעירות, קטינים וחיילים. חלקם שותקים, חלקם משתפים פעולה. נגד איש מהם לא הוגש כתב אישום. הם נעצרים בקול תרועה, ומשוחררים בדומיה לאחר ימים אחדים.

אשר על כן החליטו במשטרה (בברכת פרקליט מלווה מצוותו של שי ניצן) לשנות כיוון. פעילות פלילית של תג מחיר הם לא הצליחו לחשוף, אך פעילות המחאה נגד הרס בתים במאחזים היהודיים גלויה ועומדת. כל מה שנותר הוא לנסות ולהתאים לה סעיפים פליליים. התוצאה אינה מוצלחת במיוחד. בניגוד לכל אלה שמודאגים מסעיפי הריגול שהתובע המשטרתי הכריז עליהם בהארכות המעצר בבתי המשפט השונים השבוע, אני סבור שהפרקליטות לא תעז להתבזות ולהגיש כתבי אישום שכאלו בבתי המשפט. פעולות הצבא נגד המאחזים אינן פעולות ביטחוניות, אלא פעולות שיטור הנתונות במחלוקת ציבורית עזה. מעקב אחר תנועות הכוחות המפנים אינו ריגול, והזעקת מפגינים למאחזים אינה המרדה, וקשה לראות איך משפטן כמו וינשטיין יעז להופיע בציבור ולטעון אחרת.

בינתיים שולחים בפרקליטות תובע משטרתי שיטען לסעיפי האישום המופרכים. שופטים מסוגו של סגן נשיאת בית משפט השלום בירושלים, השופט שמעון פיינברג (שגזר שלוש שנות מאסר על זורק הנעל על דורית ביניש), בולעים את הפיתיון ומאריכים את מעצרם של אנשי החבורה בימים ארוכים. היאחב"ל חוקר בינתיים, אך לאו דווקא פרשת ריגול. שם מקווים להוכיח כי החבורה העצורה היא האחראית לפעולות רבות של תג מחיר.

החזקה עדיין מחזיקה

דיברנו מעט בגנותו של השופט פיינברג, ונדבר מעט גם בשבחו.

חקלאי יהודי ותיק מעבד חלקה באדמת מדינה סמוך לתל שילה, לטענתו זה שלושים שנה. לפני כשלוש שנים החלו ערבים מהכפר הסמוך, מגובים בפעילים של ארגון השמאל 'שומרי משפט', לפלוש אל הקרקע בטענה שהאדמה בחזקתם. בתגובה הרחיק המינהל האזרחי מהקרקע את היהודי והערבים גם יחד. לטענת המינהל, הוא פנה אל הצדדים וביקש מהם להביא ראיות לחזקתם בקרקע. הערבים המציאו שומות מס רכוש ירדניות המוכיחות כי לפני ארבעים וחמש שנים ויותר היו שנים שבהן עיבדה משפחתם את הקרקע. החקלאי היהודי טען כי כלל לא הגיעה אליו פנייה מהמינהל, ובשל כך לא פנה להביא ראיות. קצין מינהל שקיבל את ראיות הערבים קבע כי הם הצליחו להוכיח זיקה כלשהי לקרקע, ועל כן הוא התיר להם להיכנס אליה ולעבד אותה. הדבר נודע לאותו חקלאי, והוא מיהר לבית המשפט ובאמצעות בא-כוחו עו"ד דורון ניר-צבי ביקש להוציא צו שימנע את כניסת הערבים לחלקה עד שיוכיח בבית המשפט את חזקתו בה. אלא שכאן התערב משרד המשפטים, ועמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה ביקשה מבית המשפט שלא להוציא את הצו.

כפי שכתבנו כאן בעבר, בפני בג"ץ עומדת כיום עתירה נדירה שהגיש משרד המשפטים נגד המדינה, ובה הוא דורש לקבל "פרשנות דינמית" כלשונו לחוק עות'מני הנוהג ביו"ש כבר מאות שנים. על פי החוק, חזקת עיבוד של למעלה מעשר שנים מקנה זכות בקרקע ואיננה נזקקת לראיות קנייניות. אך משרד המשפטים דורש שאדם שקנה חזקה באדמת מדינה ביו"ש ימציא מסמך כלשהו המורה על זיקה לה. התושבים הערבים באזור יכולים להמציא למינהל קבלות מס רכוש ירדניות, אמיתיות או בדויות, המורות כי בזמן מן הזמנים עיבד אחד מאבותיהם את חלקת האדמה. חקלאי יהודי, גם אם עיבד ופיתח אדמת מדינה במשך עשרות שנים, לא יצליח להביא מסמך שכזה.

אם תתקבל עתירת משרד המשפטים, יקרוס חלק נכבד מהחקלאות היהודית ביו"ש. היועץ המשפטי לממשלה ביקש מהשופט לקבל כבר עתה את פרשנותו החדשה לחוק העות'מני התלויה ועומדת בפני בג"ץ, לא להוציא את הצו ולאפשר לערבים להיכנס לחלקה. השופט פיינברג סירב וכתב בהחלטתו כי לפחות כרגע החוק והפסיקה קובעים אחרת.