בשבע 475: הקואליציה משדרת חולשה

ההצטרפות של נתניהו ושריו לקמפיין נגד החרדים יוצרת מתח פנימי שמערער את הקואליציה

דברים שרואים מכאן , י' בטבת תשע"ב

ההצטרפות של נתניהו ושריו לקמפיין נגד החרדים יוצרת מתח פנימי שמערער את הקואליציה * בשביל לצאת מאפגניסטן בכבוד, ממשל אובמה מוכן להשתמש בשירותיו של פוסק איסלאמי שמצדיק את מעשיו של היטלר * הטיפול המשפטי המחמיר בחרדים ובפעילי ימין מפריך את הצגתו של בית המשפט כמגן המיעוטים מפני השלטון

מאז קמפיין אוהלי הקיץ, התקשורת תוקפת את הממשלה גלים גלים. הגישה של נתניהו ושל כמה משריו היא להתכופף, לתת לגל לעבור ולהמשיך הלאה. לפעמים השיטה עובדת: התקשורת כה מוטה ושקופה, שהיא אינה שמה לב למה שהיא עצמה אומרת ומאבדת אמינות. לדוגמה, כאשר יעל דן מטיחה באריה דרעי שכל נושא הדרת הנשים מתחיל עם הישיבה הנפרדת של גברים ונשים בבית הכנסת, כבר לא מדובר בהדרת נשים אלא בעקירת סדרי היהדות.
ממשלות מאבדות את אמון הציבור כאשר הכותרות מדווחות על התנצחות פנימית בתוך הקואליציה, קל חומר כאשר הצעקות ההדדיות מגיעות מתוך מפלגת השלטון. הציבור רוצה שקט, וכשהוא שומע בלאגנים נוצרת תחושה של העדר בעל בית

אלא שלאחרונה המתקפות קוצרות הישגים בערעור הקואליציה ויצירת סדקים בין מרכיביה. קחו לדוגמה את ההתנצחות האחרונה בין ש"ס לישראל ביתנו. בתחילת הקדנציה קיוותה האופוזיציה למתח שייווצר בין ישראל ביתנו וציבור בוחריה החילוני לבין ש"ס, כמו שאירע בטרם תבוסת נתניהו לברק ב-1999. עד לאחרונה התקווה הזו די התבדתה. אולם ברגע שראש הממשלה וחלק משריו לקמפיין נגד 'הדרת נשים' הפכו את טניה רוזנבליט ללוחמת חופש למהדרין, גם ליברמן לא היה יכול לשבת מאחור. לכן, כאשר הוא מסתייע באירוח נדיב ונדיר מטעם 'ידיעות אחרונות', שר החוץ תקף את המועצות הדתיות הנתונות לשליטת ש"ס. כצפוי, שר הדתות יעקב מרגי החזיר באותו מטבע והאשים את ליברמן בסחיטת הקופה הציבורית. השבוע הגענו למחזה המשפיל שבו שרי הליכוד וחברי הסיעה צועקים זה על זה בנושא החוק הדן בייצוג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים.

ממשלות מאבדות את אמון הציבור כאשר הכותרות מדווחות על התנצחות פנימית בתוך הקואליציה, קל חומר כאשר הצעקות ההדדיות מגיעות מתוך מפלגת השלטון. הציבור רוצה שקט, וכשהוא שומע בלאגנים נוצרת תחושה של העדר בעל בית. כאשר הקואליציה נסוגה מעמדותיה לעיתים תכופות תחת אש תקשורתית, הדבר רק מעודד את התקשורת להמשיך ולזנב. צודק דני דנון שהתקפלות הממשלה בחוק העמותות רק עודדה את המתקפה הבאה.

גם הנשיא פרס מריח את חולשת הקואליציה, ולכן הרשה לעצמו לצאת באמירות שמתפרשות כאמירת הן לקמפיין נגד הממשלה. בטקס השבעת השופטים הפטיר: "ערעור עצמאות המשפט והטלת ספק בערכיותו עלולים לגרום לנזק היסטורי ומדיני לכל מדינה, גם לישראל". בכך נתן פרס יד לקמפיין הגורס שבית המשפט עצמו נמצא בסכנה, ולא גישת האקטיביזם השיפוטי בלבד. פרס שוב הופיע כאביר הדמוקרטיה בהתייצבו לטובת ערוץ 10: "דמוקרטיה נשענת על שתי כנפיים - פעולת הממשלה והפעולה הביקורתית של עיתונות חופשית. לא ניתן להפריד בין השתיים ועדיין להישאר דמוקרטים". כאילו קיימת סכנה לדמוקרטיה אם אמנון אברמוביץ' לא ייאלץ להתחרות בלונדון וקירשנבאום.

הדרך להדוף את הטקטיקה התקשורתית היא קור רוח וזקיפות קומה מול המתקפה. השר משה יעלון הגן על החקיקה בנושא בית המשפט כצעד שנועד לתקן עוול רב שנים. אפילו השר מיקי איתן, שהבחין כי זומן לאולפן כחלק מטקטיקת הפרד ומשול, הפתיע את המראיינת כאשר הגן על זכותה של הכנסת לחוקק חוקים גם בנושא הרשות השופטת.

הדבר השני הדרוש הוא פיתוח חוש פרופורציה. ישנם נושאים שהם כה חד משמעיים עד ששיקולים טקטיים וקואליציוניים נדחים בפניהם. יריקה על ילדה בת שבע או פגיעה בחיילי צה"ל מחייבים תגובה מיידית. לעומת זאת, בנושאים כמו קוי מהדרין או חוקים שנויים במחלוקת ניתן להמתין לבירור שקט בתוך המפלגה או הקואליציה, ובכך לא לשחק לידי התקשורת.


דין עזה כדין אפגניסטן?

השייח' יוסוף אל-קראדווי, יליד מצרים בן ה-82 המתגורר בקאטר, נחשב לפוסק סמכותי בענייני החוק האיסלאמי. עמדותיו לגבי היהודים אינן מרנינות, בלשון המעטה. אליבא דאל-קראדווי, אללה משגר מדי פעם שליחים להעניש את היהודים על שחיתותם, והשליח האחרון ששיגר היה אדולף היטלר. בניגוד לאבו-מאזן הוא אינו מכחיש שואה, הוא מצדיק שואה. בפעם הבאה שיעניש האל את היהודים מקווה הפוסק שיעמיד שליח מתוך המאמינים. אל-קראדווי מייחל להגיע אפילו על כיסא גלגלים ל"ארץ הג'יהאד וההתנגדות", כלומר אלינו, על מנת לירות ביהודים. מובן מאליו שהשייח' העניק גושפנקה רוחנית לפיגועי ההתאבדות. "אלו אינם מבצעי התאבדות, אלו הם מבצעי גבורה של הקרבה". אל-קרדאווי גם מאמץ את עמדת ממשלת טורקיה בסוגיית השואה הארמנית, היות והמוסלמים לעולם אינם מבצעים רצח עם. אם הם ישלימו את מלאכתו של היטלר ח"ו, הם רק יעמדו על תקן של שליחי אללה.

ממשל אובמה, כך פורסם לאחרונה, מתכוון להשתמש בשירותיו הטובים של אותו אל-קראדווי לצורך חילוץ ארה"ב מאפגניסטן בצורה מכובדת עד שנת היעד, 2014. על פי המתווה, הטליבן יוכר כתנועה פוליטית לגיטימית ויוסר מרשימת ארגוני הטרור. בכירי הארגון המוחזקים בבסיס האמריקני בגאונטנמו שבקובה ישוחררו, ובתמורה הטליבן יפסיק את האלימות וינתק את קשריו עם אל-קעאידה.

כך פועל אותו אובמה שבמרוץ לנשיאות ב-2008 ביקר את המלחמה בעיראק מכיוון שרוב המאמץ היה צריך להיות מושקע ב"מלחמה הנכונה", באפגניסטן. פעם הוצגו אנשי הטליבן כרשעים שפוצצו את אתרי הקודש של בני דתות אחרות וכלאו את נשות המדינה בבתיהם ללא גישה לחינוך. לצורך הנסיגה מוכנים כעת האמריקנים להלבין לאנשי הטליבן את כל חטאותיהם ולהפוך אותם לתנועה פוליטית מן המניין.

גם אם יתגלה כניסיון נפל, המהלך חייב להדליק אצלנו נורה אדומה. ארה"ב, לכל הפחות זאת של אובמה, תהיה מוכנה להכשיר את האיסלאם הקיצוני אם הדבר ישרת את האינטרס או אפילו את הכבוד האמריקני. מה שטוב לטליבן הרי טוב גם לאחים המוסלמים במצרים וגם לשלוחה העזתית, החמאס. יו"ר ועדת החוץ של הסנאט ג'ון קרי, שהתמודד והפסיד מול בוש ב-2004, נפגש עם מנהיג האחים המוסלמים, ד"ר מוחמד מורסי, ושיבח את ניצחונם הדמוקרטי של האחים במצרים. כמובן אפשר לראות את ניצני המדיניות הזאת בנאום קהיר המתחנף, וכן בהתעקשותו של אובמה לראות בממשלת אנקרה סמל לאיסלאם המתון והדמוקרטי במקום השתלטות איסלאמית זוחלת.

אחרי שהממשל ישכנע את עצמו שהוא מסוגל לעשות עסקים עם קנאי האיסלאם הוא יגיע אלינו בדרישות דומות, כי "הרי לא ניתן להגיע להסכם בלי החמאס". לתזה הזו יימצאו שותפים ישראלים שיגלו את מתינות החמאס. קחו לדוגמה את מרב מיכאלי (הארץ 2.1): "החמאס מפסיק את הטרור, עובר להתנגדות עממית, מכיר במדינה פלשתינית בגבולות 67' ואף מצטרף לאש"ף, הארגון המוסמך לנהל מו"מ עם ישראל". על פי המתווה הזה, אל-קרדאווי אכן עשוי להגיע בקרוב לארץ הג'יהאד וההתנגדות.

המחסום שהכזיב

בוויכוח הציבורי על מערכת המשפט נוהגים להזכיר לנו תמיד שבית המשפט משמש מחסום נגד עריצות השלטון ועריצות הרוב. לצערנו הניסיון מלמד שמדובר במחסום עולה ויורד, שלפעמים עוצר ולפעמים פתוח לרווחה. אותו חרדי שלכאורה כינה חיילת צה"ל 'פרוצה' ראוי לגינוי, אבל לא למעצר והארכת מעצר. הוא הדין כאשר נעצרים באשמת ריגול שישה חשודים במעקב אחרי כוחות צה"ל שאולי נערכו לאבטח הריסת יישובים. אפילו ענת קם לא הורשעה כמרגלת, אלא כמי שהחזיקה מסמך ללא היתר.

מסתבר שכאשר התקשורת רועמת הגלימות שותקות. את השיעור הזה כבר קיבלנו בגדול במשפטה של מרגלית הר שפי שנערך תחת אווירת הטרור התקשורתי ששלט פה אחרי רצח רבין. היתה דרישה לקורבן, ולכן נשפטה והורשעה הר שפי על אי מניעת פשע. גם לאחר שריצתה את עונשה, הר שפי לא נהנתה מהזכות לחופש העיסוק והרדיפה נמשכה. בית המשפט לא סיפק הגנה נגד הלינץ', אלא סיגל לעצמו מדיניות מובהקת של "לא תחסום".