בשבע 476: מה לא ישראלי בעיניך

לפיד מתיימר להיות עממיקו, לחנך את העם ולייצג את הישראליות האמיתית, בעוד אנו יודעים שהאמת שונה.

אבי סגל , י"ז בטבת תשע"ב

אי שם בארכיון הפרטי שלי מסתתר גזיר עיתון מראשית ימיי ככותב, ובו ביקורת אוהדת לתוכנית ראיונות של יאיר לפיד. מדובר בתוכנית 'חי בעשר', מין גרסה מוקדמת ואינטימית לתוכנית האירוח הידועה שלו, ששודרה בערוץ 3 של הכבלים בזמן שמילים כמו 'תבל' ו'ערוצי זהב' עדיין היו באופנה. 'חי בעשר' נהנתה מיכולתו של לפיד לראיין בנינוחות ובחביבות, בלי קהל נלהב של חיילים רוקדים, בלי כניסות מרשימות של אורחים, בלי מונולוגים טרחניים ובלי תמיר והלהקה. באותם ימים, אפשר היה עדיין ליהנות מתכונותיו של לפיד כאיש שיחה נעים, קליל, סקרן, בעל חוש הומור וצחוק מיוחד ומדבק.

הדרך הארוכה שעשה לפיד, מאיש טלוויזיה צעיר ולא מזיק למפלצת רייטינג מרובת מעריצים ואויבים כאחד, ראויה להיבדק בקורסים לתקשורת או במחקרים סוציולוגיים מקיפים. לכאורה, בניגוד לקולגות שלו למקצוע הקודם ולמקצוע הבא, היה על כולנו להתאהב בלפיד, או לפחות בתדמית שהוא משדר: ידידותי לסביבה, כותב מוכשר, חננה במובן הטוב של המילה, לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, בעל אוהב, אב מסור, איש רעים להתרועע, לשוחח ולעבוד איתו ותחתיו. אז מדוע, לצד מעריציו הרבים, ישנם רבים אחרים - כמעט מכל קצות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל - שנהנים לראות אותו חוטף מכות מיריבו בזירת אגרוף?

התשובות לשאלה זו רבות ומגוונות, ותלוי גם את מי שואלים. בתמצית, זה הולך כך: הוא יהיר, הוא עשיר, הוא הולך בין הטיפות ונזהר מלהביע עמדות ברורות, הוא לא אתי, הוא חסר השכלה, הוא פיקציה טלוויזיונית שנופחה מעל ומעבר. אבל נדמה לי שהכעס העיקרי נובע מהיומרה של האיש. לפיד מתיימר להיות עממיקו, לחנך את העם ולייצג את הישראליות האמיתית, בעוד אנו יודעים שהאמת שונה. לפיד מייצג זן נכחד של אליטות, שמסלול החיים הקל והמקוצר היה פרוש לרגליהן מיום לידתן, ושהישראליות שלהן רחוקה מלהיות מנת חלקם של רוב הישראלים.

היומרנות הזאת, וחוסר המודעות העצמית המתלווה אליה, גורמים ללפיד להיות נטול הבנה של כל חברה ומגזר שאינם הוא. האיש לא מסוגל להבין שמגזרי המיעוט אינם בהכרח פחות ישראליים או שייכים לחברה הישראלית מאשר בני המעמד השליט שהוא נמנה עימם: חילונים, צברים, אשכנזים ומבוססים. ההנחה הקדומה שלו, המעמידה את מי שאינו הולך בתלם כסרח העודף למדינה, מסמלת את כל מה שרע באידיאולוגיה השלטת בפוליטיקה ובתקשורת. כוונתו של לפיד לרוץ להנהגת המדינה היא בשורה רעה עבור כל מי שהביטוי 'תקווה לבנה גדולה' מעורר בו אלרגיה קטנה. מי שאינו מבני שבטו של לפיד עוד עלול להתגעגע לימיו באותו ערוץ כבלים נידח, עם תוכניתו המעניינת וחסרת היומרות וקסמו הישן והבלתי מזיק.

הכחשת המכחישה

האם עיתוי הודעתו של לפיד קשור במשהו לקמפיין התקשורתי האנטי-חרדי של השבועות האחרונים? לא, לא יכול להיות. מדוע שנחשוד בכך? בכל מקרה, עלינו להודות ללפיד על שפטר אותנו, ולו לזמן קצר, מעונשן של כותרות ההדרה, היריקות והטלאי הצהוב. זה עדיין לא אומר שסיימתי לכתוב כל מה שהיה לי בעניין ההוא.

ואם כבר הזכרתי עיתוי: יום לאחר ההפגנה המושמצת בירושלים, עם מיצג הטלאי הצהוב והידיים המונפות אל על, הלכה לעולמה הזמרת יפה ירקוני. לפני תשע שנים וחצי הכתימה ירקוני קריירה מפוארת באמירה מכוערת, שיצרה השוואה בין סימון מחבלים במספרים לבין מעשי הנאצים. ההתבטאות הזאת היתה חמורה במיוחד בעיתוי ההוא, תקופה של פיגועים רצחניים רבים נגד יהודים, ושל מבצע 'חומת מגן', שבו הקריבו חיילים רבים את חייהם כדי לא לפגוע באזרחים פלשתיניים.

למעשה, אין הבדל גדול בין התבטאותה של ירקוני מאותם ימים לבין הטלאי הצהוב של מפגיני כיכר השבת. בשני המקרים נעשה שימוש אסוציאטיבי באחד מסמלי השואה כדי לגנות חלקים בחברה הישראלית, תוך השוואה נואלת לאותם ימים אפלים. אבל איזה הבדל בהתייחסות התקשורת לשני האירועים. ההתבטאות של ירקוני עברה בתחילה בשקט יחסי, תוך דיווח ענייני בעמודים הפנימיים של העיתונים. אחדים מעמיתיה של הזמרת למקצוע ביקרו אותה, אבל לא על השימוש בשואה אלא על תמיכתה בירידה של ילדיה מהארץ.

הרעש האמיתי הגיע רק מאוחר יותר, בעקבות תגובתו הנזעמת של הציבור הרחב וביטול מופע ההצדעה שתוכנן לזמרת המלחמות. מאותו רגע, התאספו בני השבט החילוני-ברנז'אי כדי להגן על הזמרת ועל חופש הביטוי, הכחשת שואה או לא. עיתונאים בזו לתוקפיה ("ימים של סגירת שורות צדקנית", כתב יוסי קליין ב'הארץ'), ציטטו את אמירותיה הפחות חמורות וטענו שהיא בכלל לא התכוונה, ילדיה הביעו תמיכה וגאווה בה ובדבריה, אם כי מאוחר יותר טענו שמחלת האלצהיימר דיברה מגרונה, ואיש מהמגיבים ומהעיתונים המסקרים לא ביקש לשלוח אותה לאיראן.

אז כן, אני קצת מדמגג. יש הבדל בין התבטאות של אדם יחיד, שלא לומר מבוגר וחולה, לבין מיצג פרובוקטיבי של קהילה שלמה, הכולל שימוש בעייתי בילדים רכים. אבל מבחינות מסוימות, כמו העיתוי, היתה ההתבטאות של ירקוני חמורה יותר. בינינו, לא הטלאי הצהוב הוא שתפס את הכותרות הראשיות לפני שבוע וחצי, אלא הכיפות והפאות. ההשוואות המגונות לשואה אינן מצרך נדיר במקומותינו, אבל העיתונות לא מרבה לנופף בהן בכותרות ראשיות עוינות והיסטריות. לשם כך היא זקוקה לחרדים, לריח בחירות וליאיר לפיד אחד.

יודע את מקומי

כשהם רוצים, שני ילדיי הגדולים הם מלאכים קטנים שמשחקים יחד למרות פער הגילים. אני אמנם חלש בחשבון, אבל נדמה לי שהם מצליחים להסתדר זה עם זה במשך רוב הזמן. הבעיה מתחילה ב-80 האחוזים הנותרים. בזמן הזה הם נמצאים בתחרות מתמדת על כל מה שזז: מי יגיע ראשון לדלת, מי ילחץ על הכפתור במעלית, מי יהיה קודם במחשב, מי ידליק את האור ומי יכבה את נר ההבדלה. בקיצור, הרוח התחרותית מלווה אותם מצאת החמה ועד שהשניים הולכים לישון. לא כולל. על השינה הם מוכנים לוותר זה לזה, אבל זהו.

"מוזר", אמרתי פעם לזוגתי, "אין לי מושג ממי הם קיבלו את זה. את יודעת שאני הטיפוס הכי לא תחרותי שיש".

"גם אני לא", ענתה.

"אבל אני יותר", אמרתי.

אלא שהילדים שלנו, נרצה או לא, אינם מושפעים רק מהוריהם. מדי זמן אנו שומעים על אירועים תחרותיים בבית הספר, מחידונים ועד אירועי ספורט, ממבחנים ועד תחרויות יצירה. גם את עולם התמריצים הכספיים למדו ילדיי אך ורק תחת כנפי משרד החינוך. בכל רגע נתון עשוי אחד מהם לזכות בשטר כסף על התקדמותו הלימודית והחינוכית, אמנם לא מהשטרות המונפקים בבנק ישראל, אך די בו כדי להכין את הילד לימים שבהם ירושש את הוריו בדרישות כספיות. לצד כל הערכים הטובים וההשכלה הנרחבת, מקבלים ילדינו בבית הספר גם ערכי חומרנות שהוריהם לא זכו להם, כפי שיעיד בשבועה מנהל הבנק שלי.

שני האלמנטים האלה בחיי ילדינו וחבריהם, התחרותיות והחומרנות, מכניסים אותנו לדילמה מוסרית קשה על חינוכם ועתידם הרצוי. האם עלינו לעודד תכונות מסוימות, שאולי יש בהן צדדים לא נעימים ולא חינוכיים, אבל הן עשויות להוביל אותם רחוק בבגרותם? ואם כן, היכן לשים את הגבול? גם בשאלה הזאת דנתי עם רעייתי, ויחד החלטנו לעמוד בפרץ מול הערכים הקפיטליסטיים שהילדים חווים במקום מגורינו. אנחנו נהיה הגורם המאזן, הרוחני, שיחנך את ילדינו לאהבה, פרגון, נכונות לוויתורים והסתפקות במועט. כרגע עדיין לא התחלנו ליישם את זה בשטח - אני מחכה שאשתי תתחיל קודם, והיא מחכה שאני. אנחנו מאוד לא תחרותיים גם בעניין הזה, ובינתיים, כצפוי, זה עולה לנו ביוקר.