בשבע 476: אם הבנים שמחה

לעתים נאלצים הרופאים לפגוע בפוריות נשים שנושאות מוטציה גנטית המגבירה את הסיכון למחלות קשות * איך התמודדה עם בשורה זו אם לשישה שייחלה לבת

חנה קטן , י"ז בטבת תשע"ב

היא הרי חלמה על בת, לפחות נסיכה אחת, שתשחק בבובות, שתקפוץ בחבל, ותשׂחנשׁ עם אמה, כדרכן של בנות. ועכשיו - חלומה הוורוד (תרתי משמע) נקטע באיבו

היא יושבת מולי, אישה כבת שלושים וחמש. לראשה צעיף צבעוני, שמבצבץ דרכו תלתל שובב בהיר. היא מחבקת את התינוק השמנמן הטרי בחיקה, עיניה הירקרקות זולגות דמעות מבעד למשקפיה העגולים, ובעלה, היושב לצידה, לבוש במדי צה"ל, מנגב אותם בממחטה שבידו בתנועה אבהית. לשאלותיי, היא פותחת ומספרת שהיא אם לשישה בנים צפופים בגיל: הבכור בן עשר, והקטן ששוכב בשלווה בחיקה הוא בן שישה שבועות. כעת היא פונה לביקורת רפואית, לאחר לידתה השישית, שהיתה לידה רגילה וקלה יחסית. לכאורה, מפגש שגרתי עם רופאת הנשים, אך הסיפור שלה רחוק מלהיות שגרתי.

היא מוסרת לי דרישת שלום מאמה, שביקרה לדבריה במרפאתי לפני מספר חודשים; אני מהנהנת בראשי, אם כי לא זכרתיה כלל. למרות שבורא עולם חנן אותי בזיכרון מופלא לפָנים, עד כדי כך שגם אישה שעלתה לאוטובוס לפניי לפני חמש שנים תישמר תמונתה חקוקה 'בדיסק הקשיח' במוחי. אך שמות אני ממש לא זוכרת, ופעמים רבות גם לא מצליחה לקשר בין הפנים לאירוע. אגב, זה גם מאוד נוח; כך אני יכולה לספר למטופלות שלי שכאשר אני פוגשת מטופלת ברחוב לא אדע אם היא זכורה לי מהמרפאה או מנסיעה משותפת באוטובוס, או אולי ממעמד הר סיני (כולנו היינו שם יחד, לא?), כך שאין לה מה לחשוש מ'גילוי סודות' שיישמרו בזיכרוני...

ואז הפציינטית מגוללת לפניי את סיפורה, ותוך כדי הקשבה אני מתחילה להעלות בזיכרוני את דמות אמה ולשחזר את המפגש אתה. היה זה ביום עמוס במיוחד, 'עונש' על כך שנעדרתי מהעבודה ביום שלפניו, עקב כך שהשתתפתי בכינוס מאוד חשוב שדן בנשאות גנטית למוטציה בגן BRCA והשלכותיה. שכיחותה של מוטציה זו בציבור הנשים האשכנזיות גבוהה ביותר, כך ששתיים וחצי אחוז מהנשים האשכנזיות צפויות להיות נשאיות שלה. היא מתאפיינת בכך שהיא מעלה באופן משמעותי את הסיכון לחלות בסרטן השד או השחלה בגילאים צעירים יחסית. ואז, כדרכם של דברים לפי חוקי מרפי ולפי 'חוק הסֶריות' - חוק ידוע בז'רגון הרפואי, הקובע שאם ראית פציינט עם בעיה חריגה מסוימת יופיעו אחריו בזה אחר זה עוד כמה כאלו, הופיע במרפאתי שלוש נשים, בזו אחר זו, כולן סביב גיל ארבעים וחמש-חמישים, עם סיפור מאוד דומה הקשור למוטציה הזו.

מכל מטופלותיי השכלתי

 

זה היה ביום סגרירי. נכנסה אלי אישה כבת חמישים וכמה, פאה בהירה לראשה, לבושה מוקפד ומבט מפוחד בעיניה. היא מניחה על שולחני את תעודת השיחרור שלה מהמחלקה הכירורגית בבית החולים. היא עברה שם כריתת רחם ושחלות בגלל גידול סרטני, ובמסגרת האישפוז ניטלה ממנה בדיקות דם לנשאות גנטית של מוטציה BRCA, והיא נמצאה חיובית למוטציה. היא התעצבה על ליבה, בעיקר עקב העול הפסיכולוגי שהטילה עליה הידיעה הזו, המבשרת שיש סיכוי של חמישים אחוז שהיא הורישה 'מתנה' זו לכל אחת מארבעת בנותיה.

ניסיתי להסיר מעליה את הרגשות הקשים האלו, והסברתי שהתורשה שלנו אינה בידינו, שהרי אין לנו בזה בחירה חופשית. אך יש לנו אפשרות בהרגלי החיים שלנו לבחור בעשייה חיובית ובהשתדלות לשיפור נתוני הבסיס שקיבלנו מבורא עולם. כוונתי היא לפעילות גופנית, תזונה מאוזנת, שינה מספקת, והקדשת זמן לתחביבים כדי להזין את הנפש. ואז היא פנתה בשאלה: האם יהיה נכון לבדוק את הנשאות של בנותיה, שגילן נע בין עשרים ושתיים לשלושים, או שמא זה עלול 'להפיל' עליהן חרדות מיותרות? שוחחנו זמן רב על הצדדים בעד ונגד, והוחלט שהיא תתייעץ עם בעלה, ולאחר מכן הם יפנו גם לרב היישוב שלהם לדיון בשש עיניים. בירכתי אותה לשלום, תוך כדי ניגוב של דמעה אחת או שתיים מעיניי.

והנה מגיעה אלי בתה הבכורה, שישה שבועות לאחר לידה, ובשורת איוב בפיה: בהמלצת האונקולוגית של אמה היא נבדקה, ואכן נושאת היא את המוטציה! מה היא המלצתי להמשך? מסתבר שהגנטיקאים של בית החולים פתחו ב'מצוד' אחריה (וליתר דיוק - אחר שחלותיה), ועמדו בכל תוקף על כך שתסכים לכריתת השחלות במהירות המירבית, למרות שבכך היא תיאלץ להיפרד מפוריותה. והיא הרי חלמה על בת, לפחות נסיכה אחת, שתשחק בבובות, שתקפוץ בחבל, ותשׂחנשׁ עם אמה, כדרכן של בנות. וכך היא מתארת לי אותה, כפי שהיא בדמיונה: תלתלים בהירים ארוכים משתלשלים מראשה, לבושה בשמלת פרחים עם מלמלות, חייכנית ומלאת חיים. ועכשיו - חלומה הוורוד (תרתי משמע) נקטע באיבו. ובכלל - איך אפשר לומר לאישה בת שלושים וכמה שהיא תיאלץ, בעל כורחה, להיפרד מחדר הלידה לנצח. קשה גזירה זו מגזירתו של פרעה!

ומעניין שבאותם מקרים בהם אישה נדרשת לעצור את תוכנית הילודה שלה, בגלל ניתוחים קיסריים חוזרים או סיבוך מיילדותי אחר, או מסיבות בריאותיות כלליות, ואף במקרים בהם מאובחנת מחלה ממארת המאיימת על חייה - היא נצמדת בכל כוחה לפוריותה, לבל תברח מתחת ידיה...

היא מתפרצת בבכי, כולה רועדת, ובעלה האומלל נוטל ממנה בעדינות את התינוק ומחבק אותה חיבוק אבהי. ואז אני מנסה להרגיע, ולהסביר שזו ברכה שיש בידינו אפשרות למנוע באחוזים גבוהים מאוד את הופעתה של מחלה שהיא כה קטלנית, ושב"ה זכתה להקים בית בגיל צעיר, ויש לה שישה בנים בריאים ומתוקים, ובעל אוהב, ושהם רוצים אמא בריאה... והיא לא נרגעת! הזמן עובר, והמזכירה דופקת על דלתי, נכנסת ושואלת בשקט האם אני לקראת סיום, היות ויש נשים רבות שממתינות במסדרון להיכנס אלי וכבר פוקעת סבלנותן, ואני מבקשת עוד כמה רגעי חסד.

בעלה יוצא עם התינוק הרך, ואני בודקת אותה. אנחנו משוחחות עוד קצת, ולאט לאט נשימותיה נהיות סדירות יותר, הבכי פוסק, והיא אוספת את עצמה, נעמדת, לוחצת את ידי ומודה לי על הכל. וכשהיא מנשקת את המזוזה, בצאתה מהחדר, היא אומרת לי בחיוך קל: "ד"ר קטן, במחשבה שנייה נראה לי שבאמת זכיתי לחיבוק חם מהקב"ה, הרי ברור שהוא אוהב אותי מאוד! כמה הצטערתי כשבישרו לי בבדיקת העל-קול בשבוע העשרים להריוני ששוב יש לי בן בבטני. כל כך רציתי בת! אך כעת ברור לי כשמש שהקב"ה ברחמיו שומר עלי במיוחד, ולכן הוא דאג שייוולדו לי שישה בנים". חייכתי אליה, והנהנתי בחיוב בראשי, ואז חשבתי בליבי, אכן, 'מכל מטופלותי השכלתי' - הרי זה כוחה של עין טובה!