בשבע 476: תעלומה בעמק

פרק 19

הודיה בונן - אלק , י"ז בטבת תשע"ב

בפרקים הקודמים: החבורה חוזרת הביתה ומחליטה לחגוג ערב-ללא-הורים. טלי מציעה להזמין פיצה, אך כאשר תמר ונעמה יוצאות לחכות לשליח, ממתינה להן הפתעה בגינה...

"אה, נעמה?" אמרתי בקול מוזר.

"הממ?" היא שאלה והציצה החוצה, מחכה בקוצר רוח לשליח הפיצה.

דיברתי בשקט ופחדתי לזוז. "נעמה, יכול להיות שיש כאן פרה?"

נעמה לא היתה מרוכזת. היא שאלה: "מה אמרת?" ואני עמדתי נטועה במקומי, פוחדת לזוז. הדבר הראשון שחשבתי היה: "היא ענקית!". הפרה היתה עצומה בגודלה. היא עמדה שני מטרים ממני, מתחת לעץ, וטלטלה באיטיות את זנבה. עיניי עדיין לא התרגלו לחושך. היא נראתה לי כמו גוש כהה ומאיים. כשהיא התחילה לנוע לכיווני נבהלתי באמת.

"נעמה!" אמרתי שוב, הפעם בקול רם, "יש כאן פרה! מאחוריי!"

סוף סוף היא שמעה. היא הביטה לאחור ואמרה בפליאה: "איזה קטע, מה היא עושה כאן?"

 

***

 

תוך שניות טלי ונדב היו בחוץ, מופתעים לא פחות.

עמדנו סביב הפרה והתייעצנו מה אפשר לעשות. היא מצידה החלה ללחך עשב ולרמוס בכבדות את הפרחים של דודה אפרת.

"הפרה הזאת די אדישה", אמרה טלי כשהיא בוחנת אותה ביסודיות, "לא מזיז לה שאנחנו עומדים ומסתכלים עליה".

"לדעתי היא ברחה מהרפת של גדעוני", נדב גירד את עורפו, "כבר שמעתי שברחה לו פעם אחת".

"אבל למה היא התגלגלה דווקא לכאן?" נעמה שאלה, "היי, תראו, היא עוד פעם זזה. אוף, עכשיו היא מועכת את הפטרוזיליה שאבא שתל בשבוע שעבר".

טלי המשיכה להיראות משועשעת מכל העניין. "אז מה עושים?" היא שאלה. לפני שנדב הספיק לענות לה, טרטור אופנוע נשמע מבחוץ ובחור צעיר חצה את השביל.

"מישהו פה הזמין פיצה?" השליח שאל וכולנו התחלנו לצחוק.

נעמה הניחה כלים חד פעמיים על השולחן בגינה. פתחנו את קופסת הקרטון החמה ופשוט התחלנו לאכול. "אני מת מרעב", נדב הודה ולקח לעצמו משולש עם פטריות, "עדיף שניקח אותה מפה על בטן מלאה".

"אף פעם לא חשבתי שאוכל ארוחת ערב ליד פרה", טלי אמרה בפה מלא וכל הזמן שלחה לכיוונה מבטים, "תגידו, אין סיכוי שהיא תריח את הפיצה ותבוא לכאן, נכון?"

נעמה חייכה. "טלי, היא לא חתול..."

"כן", אמרתי, "היא לא מעוניינת בפיצה שלך. בינתיים נראה לי שהדשא טעים לה הרבה יותר".

נדב פתח שקית קטשופ וקישט את המשולש שלו. "אני צריך את העזרה שלכן כדי להוציא אותה מכאן. זה בסדר, נכון?"

"בטח", טלי ענתה מיד. הבטתי בה בתימהון. איך היא אף פעם לא חוששת מכלום?

"איך נעשה את זה?" נעמה שאלה.

"בעיקרון הפרה פוחדת מבני אדם", נדב הסביר ומזג שתייה לכוסות, "אם נעמוד ממש לידה היא תזוז לצד השני. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון אותה החוצה".

"אז כל אחד מאיתנו יעמוד בצד אחר, כדי שהיא לא תוכל להישאר במקום?" נעמה הבינה את התוכנית.

"בדיוק", נדב אמר. "בינתיים אני אנסה להשיג את המספר של גדעוני, שיבדוק אם חסרה לו פרה".

למען האמת, אני לא הבנתי את התוכנית. מה שכן קלטתי הוא שאני אמורה לעמוד ממש קרוב לפרה הענקית הזאת ואולי גם לגעת בה. אמאל'ה. החלטתי לאכול את הפיצה שלי באיטיות רבה, בניסיון למשוך את הזמן.

"אני מקווה שגדעוני יבוא לעזור מהרחוב עד למשק", נעמה צחקה, "לא מתחשק לי להוביל אותה בכל המושב. פדיחה".

טלי חייכה ונדב קם ממקומו. "יאללה", אמר וניגב את ידיו במפית נייר, "סיימתי לאכול. בואו ניקח אותה מפה. אני אפתח את השער, תצטרפו אליי".

בלעתי בקושי את הביס האחרון. הפרה הזאת לא נראתה לי כמו אחת שעומדת לצאת מכאן בקלות. גם בלי להבין בבהמות, היה ברור שכאן הרבה יותר נחמד לה מאשר ברפת.

"תמר?" טלי שאלה אותי כשהתמהמהתי. "קדימה, את באה?"