בשבע 476: הזדמנות גדולה, הישגים קטנים

שעת החסד של רוב לאומי בוועדה לבחירת שופטים הסתיימה עם רשימת הישגים מוגבלת ומאכזבת

יאיר שפירא , י"ז בטבת תשע"ב


ביניש טענה כי סולברג אינו יודע לרשום פרוטוקולים, אך ידעה כי הוא שופט מצוין והבינה את מחיר הלגיטימציה שישלם בית המשפט העליון אם הוא לא יתמנה רק בשל מקום מגוריו. אשר על כן דאגה להדגיש כבר לפני שבועות כי סולברג אינו סלע המחלוקת והוא ראוי לכהן בבית המשפט העליון שעת החסד של רוב לאומי בוועדה לבחירת שופטים הסתיימה עם רשימת הישגים מוגבלת ומאכזבת * תמורת מינויו של השופט המצוין נועם סולברג קיבלה דורית ביניש מחיר שלפני חודשיים לא העזה אפילו לחלום עליו * עם תפישת עולמה השמאלנית, כישוריה האקדמיים המזהירים והכהונה הארוכה הצפויה לה - פרופ' דפנה ברק-ארז עלולה להיות אהרן ברק הבא

על פי ההערכות הרווחות במסדרונות הכנסת, נותרה לפחות עוד שנה תמימה עד לבחירות הקרובות. שנה היא לא מעט זמן במחזור החיים הפוליטי בישראל. למרות זאת, לאחר בחירת ארבעת השופטים החדשים לבית המשפט העליון בשבוע שעבר, אפשר להקדים ולסכם את פועלם של נציגי הציבור הדתי-לאומי בכנסת ובממשלה, לפחות בנושא מערכת המשפט. והסיכום הוא שלמרות נוכחותם חסרת התקדים של הסרוגים בצומתי ההשפעה, למרות הרוח והצלצולים, התוצאה די עגומה.

נזכיר כי בשלוש השנים האחרונות היה לנו שר משפטים חובש כיפה שדאג לפזר רמזים כי את מה שביקש לעשות קודמו, פרופסור דניאל פרידמן, בצורה בוטה, יעשה הוא בכפפות של משי. יעקב נאמן, כך לחשו לנו, אינו עוד אקדמאי מתלהם, אלא פרקליט ערמומי ורב תושייה שיידע להוביל תהליך חרישי של שינוי אמיתי. בפועל, החבורה הוותיקה של דורית ביניש, משה לדור ויורי גיא-רון עשתה לו בית ספר. הקדנציה שלו, שהחלה בכישלון הניסיון ההרואי לפצל לשניים את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הסתיימה למעשה בשבוע שעבר, כאשר נאמן נאלץ למנות שופטים לבית המשפט העליון רגע לאחר שאיבד את הרוב בוועדה לבחירת שופטים. התרגיל שרקח נאמן היה מתוחכם להפליא וכלל דיל עם ש"ס, הסכמות עם יו"ר לשכת עורכי הדין, ישיבות שנקבעות במתכוון בימי השישי הקצרים והצעות של חקיקה למפרע. אך ביום שישי האחרון, כשהכל קרס, לנאמן ולשותפיו בוועדה לא נותר אלא לשלם את מלוא המחיר ולהציע לביניש עסקה שעליה היא לא העזה אפילו לחלום לפני חודשיים.

 מחיר השאננות

לא רק שר משפטים דתי יושב בוועדה. יושבים בה גם ח"כ דוד רותם, יו"ר ועדת החוקה של הכנסת ובעבר היועץ המשפטי של מועצת יש"ע, ואיש האיחוד הלאומי ח"כ אורי אריאל. יחד איתם מכהן גם השר גלעד ארדן, איש המחנה הלאומי שבא מבית דתי, ועד לפני שבועות אחדים ישב בוועדה גם עו"ד פינחס מרינסקי, המזוהה עם אידיאולוגיה לאומית. בסך הכל רוב של חמישה מתוך תשעה חברי הוועדה (הכוללים גם שלושה משופטי ביהמ"ש העליון ונציגה נוספת של לשכת עורכי הדין).

'חוק סער' שנחקק בכנסת הקודמת קבע כי לבחירת שופטים לבית המשפט העליון יש צורך ברוב מיוחד של שבעה חברי ועדה, ועל כן הרוב הלאומי שם לא היה יכול לעשות בעניין זה כראות עיניו. הוא בהחלט היה יכול לתת את הטון בבחירת שופטים לערכאות הנמוכות יותר, אך למרות זאת הישגיו בתחום לא הצטיינו במיוחד. נאמן וחבריו הקפידו לשלם מחיר מלא עבור כל חובש כיפה שנבחר כשופט, כאילו הנשיאה ביניש שולטת בוועדה. הם לא הצליחו לעמוד על המשמרת כשמונה לשופט פעיל שמאל קיצוני כדורי ספיבק, ואפילו בזבזו לא מעט זמן במאבקים בינם לבין עצמם. בסבב הבחירות האחרון למשל, אחד מחובשי הכיפה בוועדה היה עסוק עד מעל לראשו בניסיון למנות לשופטת, בניגוד לדעת חבריו, תובעת משטרתית שנטען נגדה כי פעלה בחוסר הגינות נגד מתיישבים יהודים. הסיבה למסירותו של אותו חבר ועדה למינוי, שנכשל בסופו של דבר, היה גיסה של אותה תובעת, עסקן דתי רב עוצמה. את המאבק המיותר הזה הוא ניהל ערב שינוי הרכב הוועדה, בהזדמנות האחרונה בטרם הוחלף נציג לשכת עורכי הדין מרינסקי בעו"ד חאלד זועבי והרוב בוועדה עבר לצידה של ביניש.

'חוק סער' אמנם מנע כעת מביניש לנצל את הרוב שלצידה ולמנות שופטים לעליון ללא משא ומתן עם האגף הלאומי בוועדה. אך הפעם היא זו שהחזיקה בקלף המאיים של האפשרות למנות שופטים זוטרים יותר ללא צורך בפשרות.

את מחיר השאננות שילמה נשיאתו הדתייה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר, שהיתה אמורה להיבחר עתה לבית המשפט העליון יחד עם שני שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי זילברטל ונועם סולברג. בעיסקה המשופרת שקיבלה, החליפה ביניש את השופטת ברלינר בפרופסור דפנה ברק-ארז, דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

 הכיסא המזרחי

השופט הנבחר הרביעי, אורי שוהם מבית המשפט המחוזי בתל אביב, לא היה אמור להיות חלק מהעיסקה הקודמת. הוא גם לא היה מוצא את מקומו בעיסקה הנוכחית לולי מהומה תקשורתית שעורר לפני כחודשיים חבר הוועדה, השר ארדן, שקרא להקפיד ולמנות לעליון גם שופט ממוצא מזרחי. המהלך של ארדן אמנם הניב עבורו את הקרדיט התקשורתי המקווה, אך גם העניק לביניש הזדמנות לטרוף את הקלפים ולחזור בה מעיסקת סולברג-זילברטל-ברלינר. בשלב זה החלו כולם לחפש שופט מזרחי המתאים לרוחם, בידיעה שהוועדה תתקשה לסרב למועמד ראוי שכזה. נאמן היה שמח לו מצא מועמד דתי מזרחי ראוי. ביניש ניסתה נואשות לאתר בן חוקי מזרחי לברנז'ה המשפטית הוותיקה.

אך גם בלי החשבונות הפוליטיים, המשימה לאתר מועמד מזרחי ראוי הסתברה כלא פשוטה כלל. הניסיון הקודם הסתיים במינויו של השופט בדימוס אדמונד לוי, שבדיעבד אינו נחשב לאחד המינויים המשובחים. התנהלותו של השופט לוי בפרשת בית הספר לבנות בעמנואל גרמה למערכת המשפט נזק רב, והדגישה את החיסרון במינוי מאולץ. גם הפעם נאלצה הוועדה לבחור מתוך מספר מצומצם של שופטים מחוזיים ותיקים אך לא מוערכים בצורה יוצאת דופן. כולם כבר לקראת גיל פרישה, ושוהם עצמו יפרוש ויפנה את הכיסא המזרחי בעוד כשש שנים בלבד. ההערכות הן כי בעוד עשור, עם התרחבות קאדר השופטים המזרחיים בבתי המשפט המחוזיים, לא יזדקק עוד בית המשפט העליון לכיסא מזרחי משוריין ומאולץ.

אם הכל יודעים מדוע נבחר שוהם, הרי שתעלומה אופפת את בחירתו של השופט צבי זילברטל. זילברטל, כמו שוהם, הוא שופט חרוץ וטוב אך אינו בולט במיוחד, והמעלה שבזכותה התעקשה ביניש דווקא על מינויו לוטה בערפל. הוא לא איש פרקליטות בעבר, ולפחות מבחינה מקצועית הוא אינו ממקורביה של הנשיאה. העיתונאי יואב יצחק האשים את ביניש כי תמיכתה במינוי מקורה בהחלטה של זילברטל מלפני שנתיים לפטור את בעלה מהוצאות משפט בהליך אזרחי שהתנהל נגדו. מכל מקום, סביבתו החברתית של זילברטל מוכרת לביניש היטב. היא אמנם נולדה בתל אביב, אך מחוברת לברנז'ה של רחביה מזה חמישים שנה. זילברטל נולד בירושלים, גר ברחביה ולמד בבית הספר שליד האוניברסיטה. הוא, כמו משפחת ביניש, מעורה בחיי האמנות והתרבות בעיר. בצעירותו כיהן מספר חודשים כמזכיר של האגודה לזכויות האזרח.

שופט מצוין

סביר להניח כי אם היה אפשר למצוא בקורות חייו של השופט נועם סולברג כהונה כמזכיר של גוף ימני, הוא היה מאבד כל סיכוי להתמנות לבית המשפט העליון. גם כך מגוריו בגוש עציון והכיפה שעל ראשו היוו סיבה למהומה. חבר הכנסת אחמד טיבי הגיש לכבודו הצעת חוק שתחסום מתנחלים מלהיבחר לכהונת שופטים. תנועת 'יש גבול' עתרה לבג"ץ נגד מינויו, ועיתון 'הארץ' הקדיש לו קמפיין שלילי אינטנסיבי שבסופו של דבר דווקא הבטיח את בחירתו לעליון. אפילו דורית ביניש, העוינת את סולברג על רקע אישי, הוכרעה על ידי הקמפיין. סולברג היה לפני שנים עוזר היועץ המשפטי לממשלה, שרשם מפיה פרוטוקול אשר ממנו עלה כי היא אישרה את פעילותו הפרובוקטיבית של סוכן השב"כ אבישי רביב. ביניש טענה כי סולברג אינו יודע לרשום פרוטוקולים, אך ידעה כי הוא שופט מצוין והבינה את מחיר הלגיטימציה שישלם בית המשפט העליון אם הוא לא יתמנה רק בשל מקום מגוריו. אשר על כן דאגה להדגיש כבר לפני שבועות, כשחזרה בה מהדיל הקודם, כי סולברג אינו סלע המחלוקת והוא ראוי לכהן בבית המשפט העליון.

אם את השקפת עולמם של שופטים ניתן להעריך מעיון בפסקי הדין שלהם או לנחש מפרטי ביוגרפיה, הרי אנשי אקדמיה הם בדרך כלל כספר פתוח. פרופסור דפנה ברק-ארז אמנם נזהרת כל השנים מכל שיוך פוליטי. היא אינה חתומה על עצומות ועל גילויי דעת, ומקפידה אפילו במאמריה ובספריה על ניסוחים מרוחקים, כאלה הנאים למי שרואה עצמו חוקר אובייקטיבי ולא מעורב. אך ברק-ארז היא פרופסור למשפט מינהלי המתמחה בזכויות אדם, תומכת באקטיביזם השיפוטי ומבקשת להרחיב אותו בעיקר בפן החברתי. נראה כי היא תומכת נלהבת בצמצום יהדותה של מדינת ישראל לכדי שמירה על זכויות דתיות של קהילות דתיות ויחידים. לפני עשר שנים ניהלה את מרכז מינרבה לזכויות אדם - מוסד אקדמי בעל רוח שמאלית קיצונית הנתמך על ידי מיטב המדינות והארגונים ששמו לעצמם מטרה לשנות את פניה של המדינה היהודית, כמו השגרירות הנורווגית, קרן פורד והקרן החדשה לישראל. במינויה של ברק-ארז ביקשה ביניש לשנות את רוחו של הרכב השופטים השמרני שהתגבש בבית המשפט העליון, ולגבות את מלוא המחיר מכישלונם של השר נאמן וחבריו.

הברק הבא?

צריך לומר ביושר כי הרתיעה מברק-ארז היא פועל יוצא של מכפלת האידיאולוגיה שהיא נושאת בכישרונותיה יוצאי הדופן. את הדוקטורט היא קיבלה בגיל עשרים ושבע, אחרי שהספיקה להשלים שירות צבאי ארוך ומשמעותי בפרקליטות הצבאית. היא עתידה להתמנות לבית המשפט העליון בעוד כארבעה חודשים, בגיל ארבעים ושבע בלבד, כשמאחוריה פעילות אקדמית בהיקף שמספק פרופסור מוכשר היוצא לגמלאות. לבד מהתפקידים הרבים שמילאה באוניברסיטת תל אביב היא שימשה כחוקרת ביוניברסיטי קולג' לונדון, במכון מקס פלנק למשפט ציבורי בהיידלברג, במכון השווייצרי למשפט השוואתי בלוזאן, במרכז למשפט וממשל באוניברסיטת JNU בניו דלהי, ובמרכז לזכויות אדם באוניברסיטת ייל. היא לימדה כפרופסור אורח באוניברסיטאות קולומביה, סטנפורד, דיוק, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) וג'ורג'טאון בארצות הברית, טורונטו וקווינס שבקנדה, בפריבור שבשווייץ, בסיינה שבאיטליה ובהונג קונג. קווי הדמיון בין ברק-ארז למחולל המהפכה (אם לא ההפיכה) החוקתית בישראל, נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופסור אהרן ברק, אינם מסתכמים רק בשם המשפחה המשותף. מכאן החשש הגדול בימין, מכאן גם תקוותה של ביניש.

הרקורד האקדמי של דורית ביניש עצמה צנוע הרבה יותר - תואר ראשון בלבד. במשך כל שנות היותה נשיאה, ואף קודם לכן, היא לא הניחה לדמויות מרכזיות באקדמיה להתמנות לבית המשפט העליון, בוודאי לא לנשים שביניהן. היא הכריזה מלחמת חורמה על מינוין של פרופסור נילי כהן או פרופסור רות גביזון, שנחשבו למועמדות בטוחות לבית המשפט העליון. ביניש לא הצטיינה גם בקידום מינוין של נשים מקרב שופטות בתי המשפט המחוזיים, והיא עוזבת את נשיאות העליון כאשר משרתות בו רק שלוש נשים, כמספר השופטות שכיהנו בו כאשר ביניש התיישבה על כס המשפט לפני כשש עשרה שנים. מספר השופטות המכהנות בעליון טיפס מאז עד לכדי חמש, וכאמור חזר וירד בימי נשיאותה של ביניש.

לכשתיכנס ברק-ארז לתפקידה היא תהיה האישה הרביעית מבין השופטים, הצעירה שבהן אך בעלת עדיפות מכרעת בשל פערי ההשכלה בינה לבין האחרות. שלוש השופטות האחרות מחזיקות רק בתואר ראשון במשפטים. באופן כללי, בית המשפט העליון בישראל הוא כיום בעל פרופיל אקדמי נמוך ביותר. מכהנים בו רק שני בעלי תואר דוקטור, השופט יורם דנציגר והנשיא המיועד אשר גרוניס. רוב השופטים מחזיקים בתואר ראשון בלבד. התואר השני של השופט אליקים רובינשטיין הוא ביהדות זמננו. השופט עוזי פוגלמן מחזיק בתואר שני במשפטים, ואליו יצטרפו עתה גם שניים מבין השופטים החדשים, נועם סולברג ואורי שוהם.