בשבע 477: הנה דעות שלא ידעתם

למרות שלפיד אכן נוטה לסיסמאות שבקונצנזוס, קשה לומר שדעותיו אינן ידועות.

אבי סגל , כ"ד בטבת תשע"ב

מהרגע שבו הודיע יאיר לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים, נשמעו לא מעט ביקורות על כך שהאיש מסתיר את דעותיו, שהוא הולך בין הטיפות, שהוא אומר הרבה ובעצם לא אומר כלום. קצת מוזר, לא? יש לנו בכנסת יו"ר אופוזיציה, שרת חוץ ומשפטים לשעבר וכמעט גם ראש ממשלה, שעיקר התמחותה הוא בלהיות נטולת דעות ולא להגיד כלום. משום מה, הדבר הזה לא מפריע במיוחד לחלק מהאנשים התוקפים כיום את הפוליטיקאי החדש, זה שעדיין לא עשה צעד אחד בפוליטיקה באופן רשמי.

לגופו של עניין, למרות שלפיד אכן נוטה לסיסמאות שבקונצנזוס, קשה לומר שדעותיו אינן ידועות. במשך שנים כותב יאיר לפיד עמדות פוליטיות כמעט זהות לאלו של טומי לפיד, רק בנימוס. אין צורך בטורים מתלהמים שלו כדי שנבין את הכיוון הפוליטי. ובעצם, דעותיו של לפיד לא שונות בהרבה מדעותיה של כל האליטה השמאלנית-חילונית-אשכנזית בפוליטיקה ובתקשורת, מאהוד ברק ועד נחום ברנע, משמעון פרס ועד איתן הבר. אם לעיתים הוא משמיע עמדות ריקות, משעממות ומיושנות, זה מפני שעמדות השמאל המרכזי הן לרוב ריקות, משעממות ומיושנות.

לכן, גם בלי להיות בקיאים בכל הטורים או הסטטוסים שלו בעיתונות וברשת החברתית, אנו יכולים לנחש כיצד יכריע הפוליטיקאי לפיד כמעט בכל נושא חשוב שיעלה על סדר היום. לא השתכנעתם? אז בבקשה, לפניכם חלקים נבחרים מהמצע של מפלגת לפיד החדשה, כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי. גם אם הדברים הבאים לא ייכתבו במפורש, הם אמורים לבוא לביטוי מעשי או תקשורתי לקראת הבחירות ואחריהן. לגזור ולשמור:

כללי: ישראל היא מדינה ליברלית, דמוקרטית, ציונית ושוחרת שלום. עליה לכבד את זכויות האדם והאזרח ולהבטיח לכל אזרחיה חופש ושוויון זכויות. (טוב, לא התאפקתי. הסעיף הזה הועבר בשינויים קלים מתוך מצע מפלגת שינוי).

ביטחון: המדינה תיאבק בטרור הערבי והיהודי כאחד. אנשי תג מחיר ויתר המתנחלים שעוברים על החוק יוקעו ויוצאו אל מחוץ לחוק. מאסר של שנתיים יוטל על מרואיינים בטלוויזיה שיענו "המתנחלים" על השאלה מה ישראלי בעיניך.

כלכלה: המדינה תפסיק להזרים מיליארדים להתנחלויות, ובמקום זה תשקיע בסטודנטים, במעמד הביניים, בניצולי שואה, בעיירות פיתוח, בשיקום השכונות, בתרבות, ברווחה, בבריאות ובמדע. עם העודף כבר נראה מה לעשות.

פלשתינים: ישראל והפלשתינים לא יכולים להגיע לשלום בטווח הנראה לעין. ועדיין על ישראל מוטלת החובה לפעול לסיום השליטה על עם אחר. לכן יש להמשיך ולחתור לשלום, לנהל מו"מ ולהגיע במהירות להסכם שבמסגרתו יוחזרו שטחים ויפונו התנחלויות. התושבים המפונים יישלחו להתיישב בגליל ובנגב, מקומות שאנו הולכים ומאבדים בגלל התעקשותם הטיפשית של המתנחלים לגור היכן שהם רוצים.

דת ומדינה: ישראל היא מדינה חילונית, ועל כן יש לאפשר חופש דת ולאסור על כל כפייה דתית. יש לסגור את הרבנות הראשית ואת משרד הדתות ולהעביר את תקציביהם לתרבות ערבי השירה.

חינוך: מדינת ישראל תגדיל את תקציב החינוך על חשבון הקצבאות הניתנות כיום לציבור החרדי. החרדים יחויבו בלימודי ליבה, ולאחר מכן יגויסו לצה"ל ויחויבו להאזין לשירת נשים. שיעורי התנ"ך בחינוך הממלכתי יתוגברו, בשיעורי האנגלית ילמדו התלמידים לתרגם את נאום גטיסברג, ובשיעורי היסטוריה הם ילמדו על ארבעת האבות של האומה האמריקנית.

צה"ל: עיתון במחנה לא ייסגר.

עבודה בעיניים

גם כוכב המדיה השני שנכנס לפוליטיקה, נועם שליט, זכה לביקורות צוננות, שונות מאלו של לפיד אך חריפות לא פחות. אבל יש גם צד טוב בריצתו של שליט לפוליטיקה. הרי ידוע כי באופן טבעי, הוריו של שבוי שחזר עלולים לחנוק אותו ואת חייו מרוב אהבה ודאגה. אם נועם שליט ייכנס לכנסת ויהיה עסוק בפוליטיקה, גלעד שליט עשוי לקבל קצת ספייס.

מה שבעיקר תפס אותי בהחלטה של שליט האב הוא המידע החדש על חברותו הוותיקה במפלגת העבודה. האם הדבר כבר פורסם בעבר? כמה אזרחים במדינה, מאלה שידעו על כל שיהוק של בני משפחת שליט, הכירו את הפרט הזה בביוגרפיה של האב? האם אין זה תפקידה של התקשורת לדווח? האם זכות הציבור לדעת שמורה רק לשערוריות שרה נתניהו? כאשר נועם שליט תקף את ראשי הממשלה מקדימה ומהליכוד, האם חברותו בעבודה לא היתה רלוונטית? וגם אם נניח שלא, מדוע היא הוסתרה? האם תפקידה של התקשורת הוא לצנזר טיעונים פוליטיים שיקלקלו את חגיגות הקמפיין?

היתה מחאה?

בשבוע שעבר נעצרה סתיו שפיר במהלך הפגנה נגד פינוי המאהל בשכונת התקווה. למחרת חיפשתי ידיעה על כך ב'ידיעות אחרונות', ולאושרי מצאתי אותה בקושי רב בעמוד 19 של העיתון. עכשיו נותר לקוות שגם ידיעות על סיקריקים וטלאי צהוב יגיעו לאותו עמוד נידח, ושתהיה שבת שלום.

יודע את מקומי

בתקופה האחרונה אנו עדים לשטף של חוקים דרקוניים ואנטי דמוקרטיים, שמקלקלים לנו את הרצון לחיות בעולם הזה. לנו - כלומר לצופי הכדורגל. מאז הומצא ארגון פיפ"א, האחראי על ניהול הענף בעולם, נוהגים אנשיו להפיג את השעמום של עצמם על ידי שינויים משונים בחוקת המשחק, שרק מפריעים לנו לצפות בהנאה ברגעים המרגשים באמת של עולם הספורט.

קחו למשל את נושא הכרטיסים הצהובים והאדומים בכדורגל. שחקן חוגג שער ומפשיל את חולצתו - הוא חוטף צהוב. למה? למה להוציא את השמחה האינפנטילית וחסרת הגבולות אל מחוץ לחוק? איך זה ששחקן רשאי לירוק על הדשא 3,000 פעם במהלך 90 דקות, אבל הורדת חולצה שלו תיחשב אקט לא ספורטיבי? ומה לגבי כרטיסים אדומים על נגיעת יד המצילה שער? האם יש דבר שהורס משחק יותר מאשר הוצאת שחקן מהמגרש? ואיך זה ששחקנים שקוצרים זה את זה מקבלים אותו עונש כמו שחקן שנשף על חברו מאחור? והדוגמאות עוד רבות ומגוונות.

אבל לא על ספורט באתי לחפור כאן אלא על חקיקה. הנה וידוי סנסציוני: כבן למשפחה עתירת פרקליטים, יוצא לי לסייע לקרוביי בעדכון כרכי 'דינים' - קובץ החיקוקים הישראלי. מדובר באוסף של דפי החקיקה מכנסת ישראל לדורותיה, מאגר שרק בזכותו אני מכיר שמות של חברי ממשלה מן העבר כמו חיים גבתי או ישראל בר-יהודה. את עבודת העדכון הזו אני עושה כבר 17 שנה ברציפות, ארבע פעמים בשנה, ואם לא כתבתי על כך עד היום, זה מפני שאני מעוניין שקוראיי יישארו ערים לפחות עד עמוד התשבצים של המוסף.

והנה הנקודה: כשרק התחלתי לעדכן את קובצי 'דינים', הדפים נכנסו ללא קושי לתוך 30 כרכים בדיוק. כיום ישנם 45 כרכים, רובם מפוצצים מעודף דפים וכמהים לכרכים נוספים שיקלו על העומס. דפי החקיקה שמוצאים מדי פעם מתוך הכרכים הם כאין וכאפס לעומת הררי החוקים החדשים, שלפחות חלקם נראים ארוכים, מופרזים ומיותרים. החקיקה במדינת ישראל היא מטורפת, השיח המשפטי השתלט על כל חלקה טובה, וכל מי שאינו עורך דין יודע את זה מזמן.

אז תנו לנו ליהנות מהמדינה הזו. ותנו לנו ליהנות מכדורגל טוב מרחבי העולם. לעיתים הדברים יכולים להתנהל יופי אם לא נפריע להם בעודף כללים מיותרים ומרגיזים. ועוד משהו: אם תראו את ילדיי, בבקשה אל תגלו להם שכתבתי את זה.