בשבע 477: המשחק הכפול של ארגוני הנשים

כל מאמן יגיד לך היום שלצאת מתוך נקודה של 'לא אוהבים אותי, לא רוצים אותי, יפלו אותי כי אני אישה' הם הדברים שהכי הורסים אשה

עפרה לקס , כ"ד בטבת תשע"ב

עו"ד תמר הר-פז פועלת לקידום נשים, ונאבקת במי שלדעתה פוגע בהן ביותר – ארגוני זכויות הנשים * הר-פז חושפת מה באמת עמד מאחורי העתירה למנות אישה לוועדת בדיקת אירועי המשט בעזה, מגלה כיצד התנועה הפמיניסטית מוכנה להגן גם על אם שרצחה תינוקת, ותמהה על סירובם של ארגוני הנשים לקדם חקיקה שתמנע אלימות נגד נשים* כחברת ליכוד וימנית בדעותיה, הר-פז יודעת שאין לה מקום בשורות השמאל הרדיקלי של הפמיניסטיות, ומזכירה גם שבלא מעט מצבים הנפגעים העיקריים הם דווקא הגברים

זה קרה לפני שלוש שנים בדיוק. עו"ד תמר הר-פז שבעה אז מלקרוא, לצפות ולהאזין לכמה

'עופרת יצוקה' היא מזימה גברית של המאצ'ו הישראלי מחרחר הריב, וכמה, אם רק היו מקשיבים לנשים, כל זה לא היה קורה. כי הנשים הן הרי בעד שלום. היא החליטה למשוך במקלדת ו-ynet פירסם מאמר מרענן שלה, שהיווה קול שונה במרחב הציבורי. "ניסיון ליצור זהות בין הפמיניזם לבין אג'נדה שמאלנית-פציפיסטית גורם נזק", כתבה "הוא מושך אש מיותרת נגד הפמיניזם והוא מסייע להדרתן של נשים בעלות תפיסת עולם שונה. אבל כל זה לא מטריד את המיסיונריות מקואליציית נשים לשלום, שהמחויבות שלהן כלפי המחנה הפוליטי אליו הן משתייכות, חשובה להן יותר ממחויבותן כלפי נשים בכלל". על האש הזאת היא הוסיפה גופרית, ותמהה: "איך עוד ניתן להסביר את שתיקתן, כאשר מפגינות ימניות בעמונה פונו על ידי גברים?". התחושות הללו והמאמר שבעקבותיהן הולידו את 'פורום נשים ציוניות', שהגם שהוא עדיין מנסה לה
נשים אולי משתכרות פחות, אבל הן עובדות פחות שעות, אין להן תוספת סיכון והן לא עובדות לילה.
יכול להיות שיש כאלה שעובדות בדיוק כמו גברים ומרוויחות פחות, אבל זה לא כצעקתה. על הגברים, לעומת זאת, מופעל לחץ לעבוד הרבה שעות, לפרנס. אני הייתי משתמשת במונח 'שוויון בין המינים' ולא 'מעמד האישה'
מריא, הרי שכמה מהאמירות שלו מעוררות מחשבה, אם לא יותר מכך. במיוחד על רקע פסטיבל הדרת הנשים שקפץ לבקר כאן לאחרונה.

 ללא הדרת גברים

עו"ד תמר הר-פז (+30) נולדה וגדלה ברחובות, ופרט למספר שנים בתל אביב, למטרות לימודי משפטים וסטאז', היא גרה כאן, בעיר המדע הנחמדה. היא גדלה בבית של 'התחייה' אבל בחרה דווקא במפלגה השכנה, ופעלה לאורך השנים במסגרות שונות של 'הליכוד'. 'עופרת יצוקה' ובליל התקשורת שבעקבותיה תפסו אותה במסדרונות המפלגה, ואת המאמר שכתבה וזכה לפרסום, היא חתמה בשם 'נשות הליכוד'. "לא היה כזה פורום באמת", היא מודה בכנות "אבל את התרעומת על הדיבור בשמנו ועל השימוש בנשיות כדי לעשות פוליטיזציה, שמעתי כל הזמן מנשים בחוגים שלי". בעקבות המאמר הזה הוקם כאמור 'פורום נשים ציוניות', שכלל ארבע נשים מן הליכוד. שתיים פרשו בינתיים, ובמקומן הגיעה מישהי מ'האיחוד הלאומי'. ולא, הן לא מדירות גברים, אלא משתפות איתם פעולה בשמחה.

בנטייה של ארגוני הנשים לצד שמאל היא בכלל לא רואה משהו חריג. "רוב הארגונים הסקטוריאליים נוטים שמאלה. התנועה ההיפית, שהייתה של צעירים, טענה הרי שהמבוגרים רוצים את המלחמה ושולחים את הצעירים למות בה. גם ברכט כתב בתחילת המאה ב'אופרה בגרוש', שמלחמה זה משהו שהעשירים רוצים ופשוטי העם לא. המטרה שלו הייתה שפשוטי העם במדינתו יפתחו סולידריות עם פשוטי העם במדינות האחרות". גם את הקומוניזם היא מזכירה, כתנועה שבשלב ראשון הוציאה את המדינה מהמלחמה, כי זו משרתת את האצולה ששולחת את הפועלים למות בה. הר-פז ממשיכה ומשרטטת קו ישיר אל הרטוריקה של ארגוני הנשים היום, לפיה המלחמה נובעת מהגישה הגברית: תחרותית, דורסנית ולוחמנית. "ארגון סקטוריאלי נמצא במתח עם ההזדהות הלאומית, כי כשאנחנו מזדהים עם מטרה לאומית זה אומר שקבוצת ההזדהות שלך מכילה נשים, גברים, ילדים וזקנים. אבל מנהיגי מאבקים סקטוריאליים רוצים לנתק את הסקטור שלהם מן הלאום, כדי שהוא יוכל לקום נגד אנשים אחרים בלאום. לכן הם ייטו שמאלה, זה נראה לי טבעי".

הטייה שמאלה היא אולי בסדר מבחינת הר-פז, אבל לא הקישור שנעשה בין הנשי לפוליטי. "הן ניזונות מאיזו שהיא מערכת שאנשים מאמינים בה, שנשים מודרות ממרכזי כוח. הן מצליחות לקשור בין הגברים לפוליטיקה ימנית ולאומנית, ובין נשים לדעות פציפיסטיות, ומי שרואה עצמו נאמן למעמד האישה צריך לקחת עמדה שמאלנית".

לנשים שגדלו בסביבה שבה המאבק להתיישבות התקדם לא אחת בשל מסירות הנפש של נשים על הארץ, תוך תשלום מחירים אישיים, אולי לא קל לעשות את הסוויץ' הזה בראש. אבל התבוננות דרך המודל של הר-פז, במיוחד לאור היישום הבולט שלו בשטח, יכול להסביר כמה דברים שמתרחשים בשנים האחרונות בתקשורת, ולא רק.

 "בשטח, זה עובד כך שהן מנסות להכניס נשים לכל מיני ארגונים. הטענה הראשונה היא שצריך שיהיה ייצוג לנשים. על גבי זה הן טוענות שצריך שייצוג הנשים יוסיף עוד נדבך ערכי".

הקול הערכי שנשים מוסיפות הוא, כמובן - ניחשתם נכונה, הקול הפציפיסטי, כי זה מה שנשים חושבות. "מה הקול המיוחד שלכן כאן? שאתן מנסות למצוא ג'ובים לנשים שלכן? לא הפלתן אף אחד מהכסא, ואם אתן אומרות שזו טובת החברה - גם טיעונים כאלה שמענו. רוב קבוצות הלחץ מבקשות החלטות כאלה או אחרות, או ייצוג כזה או אחר כי הם טוענים שזו טובת החברה. אין לכן טיעונים מקוריים", חורצת הר- פז.

 מעודדות סרבנות בשירות צה"ל

הבג"ץ על הרכבה של ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט לעזה, עורר מחלוקת, והעלה את השאלה האם יש חובה להכניס נשים לוועדה החשובה הזאת, והאם הקול הנשי חסר כאן. כך לפחות צוירה הפרשה בפני הציבור הרחב. ואולם הר-פז, שהציצה אל מאחורי הקלעים של העותרות, טוענת שהסיפור כאן אחר. 

"מצאנו שרשור מיילים ששוגר בתוך קבוצת נשים פעילות פמיניסטיות. אחת המכותבות היא דורית אברמוביץ', שריכזה את 'קואליציית נשים לשלום'. אותה לא שמים בפרונט של המאבק בגלל שהיא מאוד מזוהה עם פעילות אנטי ציונית. בין השאר היא הייתה פעילה בהחרמת תוצרת ישראלית בחו"ל, ובקידום שיפוט בריטי נגד חיילי וקציני צה"ל בבריטניה". במייל המדובר הסבירה עו"ד קרן שמש, אחת ממגישות העתירה ומנהלת ארגון 'איתך - מעכי', על הצעדים המשפטיים הבאים. בתגובה, התרעמה אחת המכותבות על שיתוף הפעולה עם ה'רעים' שתקפו משט במים הבינלאומיים וגרמו ל"הרג של פעילים", כך במקור. הכותבת תוהה האם לא היה נכון לדרוש הקמת ועדת חקירה בינלאומית ש"תכלול נשים כולל ישראליות, ידועות כפעילות שלום". על כך משיבה שמש: "אנחנו לגמרי לא הסתפקנו בייצוג הליברלי של נשים... אנחנו גם מגישות חוות דעת מגדרית אשר עוסקת בנקודת מבט של נשים פעילות שלום, ונשים תחת המצור בעזה. כל זה מופיע בעתירה". לקינוח היא מוסיפה "ואנו דורשות למנות אישה שמייצגת קול זה".

כמה ימים אחר כך, כותבת אברמוביץ' האמורה מייל לאותה קבוצה, ופותחת אותו במשפט "בהמשך לגל התקשורתי שיצרנו", כלומר, היא לגמרי חלק מהעניין. את דבריה היא חותמת ב"הלוואי ולא היו קורים אירועי המשט הרעים והנוראים האלה, שהיו מחייבים אותנו לעתירה הזאת".

"את מבינה?" שואלת הר- פז "היא לא אומרת 'הלוואי שלא היו מקימים את הועדה הזאת בלי הנשים. מה שמעניין אותה זה המשט. הן מוליכות שולל את הציבור שחושב שהן נאבקות למען ייצוג הנשים". אגב, בעתירה נכתב שעל הממשלה למנות נשים "באופן שיביא לייצוג הולם לנשים, ממגוון קבוצות האוכלוסייה".

דוגמא נוספת, שכבר הוזכרה בעבר מעל דפי עיתון זה, עוסקת ב'צוות היגוי מגדרי' שעבד לצד היוהל"ן - יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. במשך מספר שנים, נשים חוקרות בענף המגדר ישבו ליד יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, כתבו עבורה דו"חות, מסרו הרצאות לחיילים ותכניות למפקדים שהוטמעו בצה"ל. הדבר לא היה גורר התנגדות, אילו את הפורום הנכבד לא היו מאיישות נשים שהותירו טביעות אצבע בפעולות שמאל רדיקליות, כמו חתימה על העצומה לשחרור טלי פחימה, מתן הרצאות בכנסים של 'פרופיל חדש', (הארגון לעידוד סרבנות) ועוד. אחת מהן, ד"ר אורנה ששון-לוי, למשל, כתבה בספרה 'זהויות במדים' ש"הייחוד של הצבא הוא היותו ארגון שנועד להפעיל אלימות, הנשלט על ידי מומחים לאלימות". בכנס השקת ספרה, אומרת הר-פז, הצהירה ששון-לוי שהיא תומכת בסרבנים ובסרבנות.

אישה נוספת בצוות ההיגוי היתה ד"ר אורית קמיר. בעבר היתה קמיר חברת הנהלת ארגון 'בצלם' וייסדה את 'אחותי - מעכי'. חברה נוספת בצוות, ד"ר חנה נווה, אומרת הר-פז "אמרה בכנסת על כרטיס הכניסה החופשי שלה למחנה מטכ"ל 'אני לא יודעת אם להתגאות בו או להתבזות בו'".

 

 מחיר גבוה של כוס מים

הפן הפוליטי הוא אולי המרכזי בטיעונים של 'פורום נשים ציוניות', אבל הוא איננו יחיד. למעשה, הפורום החל את פעילותו כשחברותיו מנסות לפעול למען נשים בכמה דרכים.

בתחילה הן קיימו כנס גדול שעניינו בנות יהודיות שנפגעות על ידי בני מיעוטים. במסגרת הכנס ההוא, הן נפגשו עם ראש עיריית נצרת עלית, שמעון גפסו, שאמר שהוא מכיר את התופעה. הן כתבו מכתבים לכל מיני גורמים ומי ששיתף איתן פעולה בצורה מיטבית היה ח"כ מיכאל בן ארי, שגם הציע מספר הצעות פרקטיות, אבל הן נפלו על בעיות תקציב.

דבר נוסף שהן ביקשו לקדם היה מניעת אלימות נגד נשים במועדונים. "לפני כמה שנים היה גל בתקשורת שהציף את הנושא. היו כל מיני דברים אופרטיביים אבל איש לא עשה עם זה כלום. אנחנו ניסינו להסב את תשומת הלב של גורמים שונים, אבל זה לא מי יודע מה הלך. גם כאן, פנינו למגוון אנשים ומוסדות, אבל איש לא עשה דבר. פנינו גם לאורלי אינס מ'עיר ללא אלימות', זו שהתלוננה אחר כך נגד ניצב אורי בר לב. לא הייתה להם תכנית אח למניעת עבריינות נגד נשים, שזה מדהים. היו עובדים סוציאליים רק לשלב שאחרי".

חוק נוסף שהפורום ניסה לקדם קשור בתרופות תקניות העוברות הסבה במעבדה ביתית, כך שיוכלו לשמש כסמי הרדמה ומחיקת הזיכרון לטווח קרוב של קרבן תקיפה. היוזמה הזאת פורסמה בבמות בהן כותבות נשים רבות מארגוני הנשים, אך איש (או אישה) לא הרימו את הכפפה.

היוזמות של הפורום אולי לא הגיעו רחוק, אבל הן לפחות מוכיחות שהוא יוצא אמנם נגד ארגוני הנשים והרטוריקה שלהן, אבל יחד עם זאת פועל בעד נשים.

"זו האג'נדה שלנו. אנחנו לא טוענות שארגוני הנשים רק טועים, אלא שהם יוצאים מפרופורציות. כשח"כית שופכת מים על פניו של ח"כ, או כשגברת נותנת סטירה ליריב אופנהיימר - הם לא יכולים להגיב!" הר- פז מודה שמעשיהם של הגברים הנזכרים אינם בהכרח כוס התה שלה. אבל, היא מסבירה, "אם הם היו מחזירים, הם היו משלמים על כך מחירים כבדים כל כך, באופן שהמים או הסטירה היו נבלעים. אז יש אי צדק לשני הכיוונים וארגוני הנשים, גם אם הם צודקים בחלק מהטענות על אי צדק, הם מתעלמים מאי הצדק שנעשה לגברים".

אבל פעמים רבות כשאתה מקדם עניין, אתה רואה אותו באופן חד צדדי.

"אצלן זה הרבה יותר עמוק, יש להן גם כוח באקדמיה, גם שלוחות מאוד חזקות בתקשורת. נשים כמו אילנה דיין, מירב מיכאלי, בילי מוסקונה לרמן ואושרת קוטלר. כשמישהו חולש על כזה כוח ויוצר שם סיפור מוטה, אז דורות מתחנכים על הסיפור הזה. לאחרונה גם שמעתי שיש לימודי מגדר בתיכונים. כבר אי אפשר להתייחס לזה כאילו מישהו עובד עבור נקודה אחת ולכן הוא מתעלם מהנקודות האחרות שיש. מישהו כאן מוכר סיפור מוטה".  

 משתמשות בקרבנות

הר- פז מדברת על כך שבחברה, כל חברה, יש הסכמים פנימיים, בהם כל חלק מפסיד מצד אחד ומרוויח מן הצד האחר. "נשים אולי משתכרות פחות", היא מנדבת דוגמא "אבל הן עובדות פחות שעות, אין להן תוספת סיכון והן לא עובדות לילה. אחרי כל זה, יכול להיות שיש כאלה שעובדות בדיוק כמו גברים ומרוויחות פחות. אבל זה לא כצעקתה.

"מול העובדה הזאת, אפשר להציב את מה שהגברים עוברים: עליהם מופעל לחץ לעבוד הרבה שעות, עליהם יש לחץ לפרנס. אז אני הייתי משתמשת במונח 'שוויון בין המינים' ולא 'מעמד האישה'". 

הר- פז מתריעה מפני ההשפעה שיש להלך החשיבה הזה, ומזכירה מחקר שכתבה ד"ר נחמי באום בשם 'המגדר הנאלם', בו עסקה בהטייה שיש לעובדים סוציאלים לטובת נשים וההתעלמות מהכאב הגברי ומצרכיו הסוציאליים של הגבר.

הבעת התנגדות חריפה כלפי מה שהתרחש סביב משפט קצב. אז נכון שהחגיגות היו מוגזמות ואפילו מכוערות. מצד שני, לא פשוט להתלונן נגד מישהו שהוא בעל סמכות כלפייך והאמת היא, שנשים נפגעות יום יום.

"זה מה שחמור. שיש מי שעושה שימוש בפגיעה ובכאב אמיתי כדי לקדם את עצמו ואת העמדות שלו, וכדי לשפוך אש וגופרית על החברה ותו לא. זה בדיוק מה שפסול. וזה מסתיים בכך שהנפגע, נפגע שנית".

הר פז מספרת שבצעירותה, בעקבות גירושין סוערים מאוד של הוריה, היא הייתה נתונה להשפעה של אישה פעילה מאוד בתנועה הפמיניסטית. "נחשפתי שם לפנים מאוד פנאטיות של ארגוני הנשים", היא מעידה. היא מספרת שמה שהדליק אצלה נורה אדומה היה מקרה בו הגנה אותה אישה על אם שנטשה את התינוקת שלה על ערימת זבל, עד שהתינוקת נפטרה תוך סבל נוראי.

"האישה הזאת באה ואמרה לי 'איזה עוד סקטור מאלצים אותו לנטוש את הילדים שלו?' וזה שטויות. מה הבעיה לנטוש את התינוקת בלשכת הרווחה, שם יטפלו בה. היולדת הנוטשת עשתה משהו מחריד ומקומה בכלא, אבל האישה ההיא תפרש כל מציאות בצורה מלאכותית ומוטה בלי יכולת לקבל את זה שיש נשים רוצחות ומתועבות".

המקרה הזה הביא את הר פז להרהר האם, בעצם, האישה הזאת וחלק מחברותיה אינן מונעות מרגשי נחיתות קשים, "כך שכל פעם שהיא פוגשת אישה פגומה, זה מעורר אצלה שאלות על עצמה אם היא שווה בתור אישה. את הקושי שלהן הן משליכות על החברה, ובגלל זה יש להן צורך שכל הזמן ישמעו אותן, שיגידו להן שהן בסדר ולכן הן מקימות מנגנון צעקני גדול. כך הן מפרקות את הבעיות שלהן, ומזה המנגנון ניזון. וזה, אגב, עונה לשאלה למה הן לא מקדמות פתרונות למניעת עבריינות מין כלפי נשים. הן צריכות את הקורבנות ואת הצעקה עצמה, ולכן מבחינתן, זו בעיה אם נמנע את הדבר הבא". לחיזוק דבריה מביאה הר- פז נתוני שכר של כמה ממנהלות העמותות למען נשים. "צריך לראות את זה כדי לדעת שזו לא רק אידיאולוגיה אלא גם 'משכורת של הלייף', ויש כאן אינטרס". נעיר כאן, כי המשכורות אמנם מכובדות, אבל אינן גבוהות ממשכורותיהם של מנהלי עמותות גברים באותם סדרי גודל. 

אגב, הר פז מעיד על עצמה, שככל שהתרחקה מן התנועה הפמיניסטית, הרגישה שהיא יכולה לקיים מערכת יחסים בריאה עם בני המין השני. תהליך הייצוב הזה, היה קשור לדבריה באופן מובהק בהתרחקות הנפשית שלה מהמקום ההוא.

טקסטים ממוחזרים מימי הביניים

קשה להתווכח עם הר- פז. אני מנסה להסביר שיש העושות עקב בצד אגודל עבור נשים ומצוקתן הפרטית. כאשר אני מביאה את מסורבות הגט כדוגמא, היא משיבה שקיימים יותר מסורבים ממסורבות, ומסבירה שמצוקת הנשים לא באמת קשה יותר משל הגברים. הר- פז מוסיפה ואומרת שהחומרים הפמיניסטיים ממוחזרים ממאות קודמות, וכמו שבמאה ה-15 כתבה כריסטיאן דה- פיזאן את 'הספר של עיר הנשים', ועוררה תגובות בסגנון 'סוף סוף דברי טעם', 500 שנה אחר כך כותבת סימון דה בובואר את 'המין השני' ושוב מעוררת תגובות בכל העולם. "את יודעת כמה אחורה הטקסטים האלה הולכים?".

אז אולי זה מראה ששנים ארוכות הנשים מרגישות מקופחות?

"או שזה מראה שיש איזה שהוא משחק. לגברים יש פחות לגיטימציה לבכות, וזה כנראה הסדר עתיק".

הר פז ממש לא אוהבת את ההתבכיינות הנשית, שגורמת לדעתה לפגיעה יתרה בנשים. "כל מאמן יגיד לך היום שלצאת מתוך נקודה של 'לא אוהבים אותי, לא רוצים אותי, יפלו אותי כי אני אישה' הם הדברים שהכי הורסים למי שרוצה לצאת לדרך. הן מייצרות פרנויה אצל נשים, כי ככל שהן ירגישו פגועות יותר מהסביבה הן יזרימו יותר כוח לארגוני הנשים".

לדברי הר- פז, הדברים הגיעו עד כדי שיכתוב ההיסטוריה. "באפריקה נתנו עכשיו לאישה פרס נובל על היותה מנהיגה ראשונה באפריקה. אבל באפריקה הייתה בעבר רשימה מפוארת של מנהיגות. ראש הקואליציה למיגור העבדות הייתה מלכת קונגו, וזה היה במאה ה-18. ארגוני הנשים גרמו לאדם מהרחוב לחשוב שלא היו נשים בולטות בפוליטיקה, במסחר, במדעים ובאמנות. אפילו במאה ה-14 וה-15 היו נשים פעילות, אפילו במסעות הצלב השתתפו נשים".

גם אתן ארגון שקורא לעצמו דווקא 'פורום נשים ציוניות'.

"קראנו לו ככה כי הוא הוקם על ידי 4 נשים וכי הוא עסק בטקסטים שקשורים בארגוני הנשים, אבל אין לו בשום פנים ואופן שום אג'נדה של היבדלות מגברים".

הדברים של הר- פז וחברותיה מקבלים אולי הד בעיתון זה ובערוץ 7, אבל למרות היותה חילונית מבטן, היא מתקשה לפרוץ את המעגל המגזרי, גם בשל בעיות תקציב, אבל לא רק. איש איננו מעוניין לשמוע את הדברים הלא פוליטיקלי קורקט שהיא משמיעה. "לארגוני הנשים יש את הקלישאות והסיסמאות השחוקות שלהן וכך הן סותמות את הפה למי שאומר אחרת, ומסמנות אותו כאויב הנשים".

ofralax@gmail.com