בשבע 477: שעות זמניות

כשגולשים באינטרנט וכשמכינים לשבת מגלים שלמרות כל התכנונים, לזמן יש תכונת חמקמקות מפתיעה * הפתרון: לעשות לו דווקא

אסתי רמתי , כ"ד בטבת תשע"ב

בעוונותיי הרבים, ניהול הזמן שלי לא משהו. נוח לי לחשוב שמדובר במשהו מולד, מין 'דיסלקציה ארגונית' בלתי נשלטת. בטח יש תסמונת כזאת, לא? בכל אופן, אני מוצאת את עצמי נעה בין הסתלבטות מתורצת היטב ("מה יש, אסור לך לשבת ולקרוא ספר מדי פעם?") לבין לחץ היסטרי מתובל בנקיפות מצפון ("אויש, כמה זמן בזבזת על הספר המטופש הזה! את יודעת כמה מכונות יכולת לקפל בינתיים?") נשים טובות שעובדות מחוץ לבית מנסות לנחם אותי, ומספרות שגם הן לא מספיקות כלום כשהן בחופשת לידה, אבל זה לא עוזר. עיתותיי פחות או יותר בידיי, ועם המסגרת הזאת אני צריכה להסתדר.

ימי שישי, כמובן, הם המבחן הגדול. כל שבוע אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני אגיע מוכנה לשבת עשר דקות לפני הזמן. או לפחות חמש דקות. שתי דקות... דקה...? אין מצב. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי רגע לפני שבת עושה ספונג'ה חטופה במטבח, בזמן שאני צועקת לאחד הילדים לסדר לי את הנרות ולחתוך שקיות זבל. וזה לא שלא עוזרים לי או שאני מבשלת ארוחות גורמה עם חמש מנות. אין לזה אפילו קשר לשעון החורף או הקיץ.

אז אני מנסה כל מיני פטנטים: להתחיל יום קודם, לעבוד ביום חמישי עד אמצע הלילה, אבל איכשהו התוכניות שלי מתמסמסות. אולי זה בגלל שאני טיפוס אופטימי: בתשע בבוקר ביום שישי תמיד נראה לי שיש לי עוד המון, המון זמן. מה הלחץ? שבת אי שם הרחק באופק, אז מה כבר יקרה אם אני אדגום את 'בשבע' הטרי או אקפוץ ליישוב השכן לעשות סידורים? ופתאום מחוגי השעון משתגעים לגמרי, ומראים שיש עוד רבע שעה לשבת. הצילו!

הזמן המושגח שלי

דווקא בגלל העובדה שאני במאבק מתמיד איתו, גיליתי עובדה מעניינת: לזמן יש חיים משלו. קורה לא פעם שאני מוצאת את עצמי במלכוד - אני ממש, ממש לחוצה בזמן, ופתאום אני נדרשת למשימה ערכית בלתי מתוכננת. כמו הפעם שהתבקשתי לעשות חסד דחוף דווקא ביום שישי הלחוץ, או לקחת על עצמי מטלה ביתית על חשבון הזמן המצומצם שהקציתי לכתיבת הטור. הפיתוי לסרב היה גדול, אבל איכשהו סמכתי על מחליף העיתים, והלכתי על המשימות. וראו איזה פלא - השבת נכנסה יותר בשלווה מבכל שבוע, והטור נכתב לו בקלילות במחצית מהזמן הרגיל. מסתבר שזמן, כמו כסף, הוא משאב שקשה לתכנן אותו עד הסוף, לטוב ולמוטב. וכשאני בוחרת ללכת עם סדרי העדיפויות שאני יודעת עמוק בלב שהם נכונים, נראה שהזמן נמתח ובא לקראתי. אני חושבת שאת זה אפילו אינשטיין מיודענו לא יכול להסביר - זה פשוט עניין של השגחה. מה אתם אומרים, אולי כדי להגיע לשבת בזמן אני פשוט צריכה לקבוע לעצמי התנדבות בימי שישי?

מעשה בברק

לפני חודשיים בערך, קיבלתי במייל סיפור: סופת ברקים פגעה בביתה של משפחה שמתגוררת על אחת מפסגות השומרון, וגרמה לקטסטרופה נוראית. לא, הגג לא קרס והקירות המשיכו לעמוד על תילם - גרוע מזה. הראוטר של המחשב הלך קפוט. אתם יודעים מה זה אומר? הלך האינטרנט! ואיתו הלכו גם המייל, הפייסבוק, אתרי החדשות... בידוד מוחלט נגזר על המשפחה המסכנה, ועקב המיקום הלא אסטרטגי ורצף תקלות מצערת, לקח שבוע עד שאינפוזיית המידע חוברה מחדש. שבוע שלם של ספינים, תארו לכם.

אז אפשר לקחת את הסיפור למקום של מסירות נפש עבור מצוות יישוב הארץ, אבל אני דווקא מעדיפה לדבר על התלות. כי צחוק בצד, גם אני הייתי יוצאת מהדעת אם היו מנתקים אותי מהרשת לכל כך הרבה זמן, ואני חושדת שאני לא היחידה.

 לכודים ברשת

בהמשך ישיר למה שעסקנו בו קודם, אני יכולה בשקט לומר שהאויב מספר אחת שלי בתחום ניצול הזמן הוא האינטרנט. ולא, אני לא משחקת (כמעט), לא מצ'וטטת (כמעט כמעט), ואפילו לא כותבת בפייסבוק המסכן שלי. נכון לעכשיו הוא חסום, כי אני מסרבת בתוקף לספק לו את מספר הטלפון שהוא מבקש (ברוב חוצפתו).

אז מה אני עושה? סתם, כותבת לפרנסתי, ועל הדרך בודקת את המייל. ואז אני מציצה לאתר של ערוץ 7 כדי לראות מה קורה בעולם הגדול, גם זה חשוב. אני צריכה להיות מעודכנת, לא? ממש הצצונת קטנטונת... שתי דקות ואני חוזרת לכתוב. ועוברת לכמה שניות ל-ynet - ונתקלת בכתבה מעצבנת, וקוראת את הטוקבקים, ומתעצבנת מהם, וכותבת אחד משלי. וחוזרת לבדוק אם במקרה הגיע בינתיים המייל שאני מחכה לו, ומגלה ששלחו לי קישור לסרטון נחמד על ביצת עין שמטוגנת בתוך פרח של פלפל ירוק - ובהמשך מוצאת גם לינק לבלוג המצוין של קלמן ליבסקינד, שבהחלט ראוי לקריאה... ופתאום אני מגלה ששתי הדקות הפכו לשעה, הילדים עוד רגע בבית, הכתבה עדיין לא כתובה ואני אנה אני באה.

אז בלי להיכנס בכלל לנפילות האפשריות באינטרנט לא חסום, בלי להתייחס להתמכרות מוחלטת של צעירים לפייסבוק ולמשחקים ברשת - סתם כך, בקטנה, הרשת היא מקום נורא לאנשים מאותגרי משמעת עצמית. אי אפשר בלעדיה, ואי אפשר איתה. עם כל יתרונותיה האדירים אני נוטה לאמץ עבורה את הגמרא המפורסמת, "נוח לנו שלא נבראה משנבראה...". אולי בעצם לא נוח, אלא טוב. ועכשיו, משנבראה, נפשפש במעשינו, נתגבר כארי, ונלחץ על האיקס הקטן שבפינת המסך.

 

לח"ח, ב"ב ואתרים מומלצים ברשת (:
eramati@gmail.com