בשבע 477: פרק 20

יום אחרון במושב
סיפור בהמשכים

הודיה בונן-אלק , כ"ד בטבת תשע"ב

בפרקים הקודמים: דוד ירמי ודודה אפרת נסעו לנופש והילדים חוגגים ערב ראשון בלי הורים בבית. בזמן שהבנות מחכות לשליח הפיצה, הן מבחינות בפרה שנכנסה להם לגינה...

"תמר?" טלי שאלה אותי כשהתמהמהתי, "קדימה, את באה?"

"כן", אמרתי בהיסוס קל וקמתי ממקומי. התוכנית של נדב היתה פשוטה, לדעתו: אנחנו אמורים להוביל החוצה את הפרה שהחליטה לחנות לנו כאן בגינה. אם אתם שואלים אותי, היא לא תיפרד מהדשא ומהפרחים שמצאה כאן.

"אני אעמוד פה", נדב התמקם לימינה של הפרה, "נעמה, את לידי, תמר וטלי מאחורה".

התקרבתי בחשש לפרה הענקית. יכולתי ממש לשמוע את הלעיסות שלה ולהרגיש מקרוב את פסיעותיה הכבדות.

"עוד קצת..." נדב סימן לי בידו להתקדם קדימה, "אל תפחדי. זהו".

לפתע ננערה הפרה והשמיעה נהימה עמוקה. "מוווו", ארוך וקולני.

נרתעתי לאחור, מופתעת כליל. מי חשב שכך הפרה נשמעת במציאות?!

 

***

לאחר שהכל הסתיים, גדעוני הרפתן מדד אותנו במבטו. "אתם לא פוחדים מכלום, הא?" הוא פרע בחיבה את ראשו של נדב, "תודה שהחזרתם אותה. מזל שהיא התגלגלה דווקא לגינה שלכם".

נעמה כחכחה בגרונה. היה ברור שהיא חושבת שזה דווקא מזל רע, כי מחר על הבוקר אנחנו צריכים לשקם את הפרחים של דודה אפרת ואת הפטרוזיליה של דוד ירמי.

אני התבוננתי במאות הפרות שישנו להן ברפת והתאפקתי לא לסתום את האף. חיכיתי שנחזור כבר הביתה, לערב ביתי ונחמד, כמה שיותר רחוק מהפרה המשוגעת הזאת.

"ד"ש להורים", גדעוני נפרד מאיתנו.

"נמסור", טלי ענתה בשם כולם ונראתה מרוצה מאוד מעצמה. כרגיל, היא דווקא נהנתה מכל העניין.

למחרת בבוקר התעוררתי לפני כולם. התמתחתי קצת והבטתי סביב. בחדר שרר בלגן נעים; נעמה, מכורבלת בשמיכה צבעונית, ישנה בשלווה על מזרן שגררנו לכאן אתמול. סביב היו פזורות כל הכריות שהיו להם בבית, כי נעמה החליטה שבלי מלחמת כריות זו לא מסיבת פיג'מות אמיתית. נזכרתי איך בסוף הערב טיפסנו לקומה העליונה במיטת הקומתיים ודיברנו בלי סוף, עד שטלי נרדמה ראשונה ואחריה גם אנחנו.

דפקתי בעדינות על לוח המיטה שמעליי, בניסיון להעיר אותה. אתמול היא ביקשה שנקום מוקדם, בתקווה שנארגן לעצמנו עוד איזו הרפתקה לפני שדודה אפרת ודוד ירמי חוזרים מהנופש שלהם. כשלא היתה תגובה, דפקתי שוב. הפעם שמעתי אותה מתהפכת וממלמלת: "די, אני ישנה".

גם מכיוונה של נעמה נשמעו תזוזות. היא פיהקה, התהפכה ופקחה בקושי את עיניה.

"בוקר טוב", אמרה בקול מנומנם. "מה השעה?"

"אין לי מושג", אמרתי והאזנתי לקולות שבקעו מבחוץ. "אבל במושב אנשים כבר התעוררו מזמן. מכסחת הדשא של השכנים שלכם כבר פועלת".

נעמה גיחכה. "אוף, זה מזכיר לי שאנחנו צריכים לשקם את הגינה היום", אמרה, "בואי נקום, נראה באור יום מה הנזק שהפרה הזאת עשתה בחצר".

"אני באה", התיישבתי במיטה, "רק קודם תני לי איזו כרית מיותרת, כדי שאזרוק על טלי. אחרת היא לא תתעורר".

"רעיון טוב. גם אני אקח אחת, כדי להעיר את נדב", היא חייכה ועמדה על רגליה.

נעמה יצאה מהחדר ואני קמתי אחריה. התחלתי לסדר את המיטה, שכבר הרגשתי שהיא לגמרי שלי. היה לי מצב רוח טוב במיוחד. חשבתי לעצמי שכבר התרגלתי למושב ולקצב החיים שלו. היה נדמה לי שאפילו השתניתי כאן קצת, לטובה. מי היה מאמין שבחופשה אחת קצרה אטפס על עצים, אתפוס גנבים, אראה המלטה בדיר, אלך לדוג במאגר, אמצא פרה בגינה וגם...

"היי", פתאום בקע קול מלמעלה וקטע את מחשבותיי. "שמעתי שאת רוצה לזרוק עליי כרית. נראה אותך".

חייכתי והרמתי את ראשי. פרצוף ישנוני הציץ מבעד לקרש המיטה.

"אה, שלום", אמרתי.

טלי מצמצה, בהתה בי לכמה רגעים  ואז שאלה: "מה עושים היום?"

"מי יודע?" עניתי מבלי לחשוב.

טלי צחקה והבינה אותי בלי הסברים. כבר בהתחלה סיכמנו בינינו - במושב אפשר לנחש איך יתחיל היום אבל קשה לדעת איך הוא יסתיים...

 

תם ונשלם