בשבע 477: האומנם אחים אנחנו?

ראש הממשלה ונציגו השר בגין מתעקשים שלא להסדיר את בעיית מגרון בחוק, ומאיימים ב'מלחמת אחים' בתקווה שתושבי היישוב ייכנעו

אריה אלדד , כ"ד בטבת תשע"ב

השבוע קראו 'מקורבי ראש הממשלה' (ויש רגליים לסברה כי המקורבים הללו הם בבחינת "אדם קרוב אצל עצמו") לתושבי מגרון "לא להיגרר לעימות", בנימוק: "אחים אנחנו"."אנחנו מקווים שלא נגיע לעימותים אלימים שיביאו לשפיכות דמים מיותרת", הוסיפו 'המקורבים'.

"אנשים אחים אנחנו" אמר אברהם לאחיו לוט, ומרוב אהבה ואחווה הציע לו מיד להיפרד. ומאז מעיד הביטוי על ריחוק, יותר ממה שהוא מעיד על קרבה. ועוד הד אחד עלה מדברי 'המקורבים' לראש הממשלה: הד ל'מלחמת אחים'. איום לא מוסתר כלל ב"עימותים אלימים שיביאו לשפיכות דמים מיותרת".

השבוע הורה אותו ראש ממשלה לוועדת השרים לחקיקה, על פי דרישתו של השר בני בגין, שלא לדון בערר שהיה מאפשר את תמיכת הממשלה בהצעת החוק להסדר הבעיה המשפטית במגרון. ידע השר בגין וידע ראש הממשלה כי נוצר בוועדת השרים רוב לתמיכה בחוק, ולפיכך רצו להתחמק מהדיון. השר בגין וראש הממשלה משוכנעים כי תושבי מגרון ייכנעו רק אם לא תהיה להם תקווה שעניינם יוסדר בחקיקה.

גם הדברים המפורסמים ראוי שיפורטו שוב בהקשר זה. 'שלום עכשיו' ומספר ערבים עתרו לבית המשפט העליון בדרישה להרוס את מגרון, שלטענתם הוקם על אדמות פרטיות של ערבים. המדינה, בתשובתה לבג"ץ, אימצה בלא ערעור את טענות הבעלות הערביות, והסכימה להרוס את היישוב. מתוך ביטחון בניצחונם וסתם תאוות בצע פנו הערבים גם לבית משפט השלום ותבעו מהמדינה פיצויים על השימוש שעשו המתנחלים ב'אדמתם'. אז הפכה פתאום הפרקליטות את עורה, וביקשה שהערבים יציגו הוכחות בעלות. משלא היו מסוגלים לעשות זאת – משכו את עתירתם.

מדינת ישראל היתה שותפה מלאה בהקמת היישוב מגרון: כל מי שעלה להר הנפלא הזה יכול היה להבין כי הוא עולה לשם בהסכמת הממשלה. חזקת תום הלב חייבת לעמוד לו, גם אם יוכח אי פעם כי חלק מאדמות היישוב הן בבעלות ערבית פרטית של בעלים ידועים או 'נכסי נפקדים'. בכל מקום בארץ אם הוקם בית בתום לב ובא פלוני והוכיח כי הקרקע שלו ולא של הבונה – יפוצה בערך המגרש ולא ייהרס הבית (אם שווי מה שהוקם עולה על שווי הקרקע).

יש שכונות שלמות בנתיבות ובדימונה שהוקמו על קרקע שלגביה יש בדואים התובעים בעלות, ומדינת ישראל במסגרת 'הסדר תביעות הבדואים בנגב' מציעה פיצוי מסוים לתובעי הבעלות, ולא הריסת השכונות כמובן. כך פסק גם בית משפט כשמשה זר, גואל האדמות באיו"ש מצא כי המדינה הקימה חלק מהיישוב ברקן על קרקעותיו בלא רשותו. המדינה החליטה לפצותו ולא להרוס את הבתים.

ערוצי הפתרון המשפטי ביחס להגדרת 'אדמות נפקדים' והמשך שימוש המדינה בהם מוגדרים היטב בחוק. ולמרות זאת אימץ השר בגין את הפרשנות ה'שלום עכשווית' והגיע למסקנה כי יש להרוס את בתי היישוב ולהקים יישוב אחר במרחק שני קילומטרים משם. כל הצעות הפשרה שהועלו, המדברות על העתקת בתים ממקצת חלקות המריבה, הגדרת היישוב הנוכחי כ'יישוב הזמני' והשארת מקצת בתיו כ'מרכז קליטה' למועמדים ליישוב הקבע – נתקלים בסרבנות מצידו של השר בגין, וראש הממשלה המסתתר מאחורי עלה התאנה שלו. ואחרי כל אלו – מה צבוע יותר מלקרוא דווקא לתושבים "להימנע מעימות" ולאיים עליהם בשפיכות דמים מיותרת?

גם אלו הסבורים כי אסור לחוקק כדי להציל את מגרון, מבינים כי לגבי 'שכונת האולפנה' בבית אל ויישובים אחרים אין פתרון זולת חקיקה. אם כך, למה לא להקדים ולחוקק כבר עכשיו?

הנחת היסוד של ראש הממשלה היא שיצליח לדחוק את תושבי מגרון לפינה ואז ייכנעו ויסכימו להרס יישובם. כל ראש ממשלה אחראי חייב לקחת בחשבון גם אפשרות אחרת. שהתושבים ורבבות תומכיהם ייאבקו על מגרון. כנראה שראש הממשלה המזהיר מפני "שפיכות דמים מיותרת", אינו מבין כי הדם הזה יהיה על ידיו וידי כל מי שמחזק אותו בסרבנותו. ואז כולנו, כל האחים, עלולים עוד להתגעגע לעמונה.