בשבע 477: משרד המשפטים המנדטורי

השופט יצחק עמית מלגלג על השימוש של הפרקליטות בתקנות המנדטוריות לשעת חירום נגד מארגני הפגנות מהימין

יאיר שפירא , כ"ד בטבת תשע"ב

השופט יצחק עמית מלגלג על השימוש של הפרקליטות בתקנות המנדטוריות לשעת חירום נגד מארגני הפגנות מהימין * אחרי התנצלויות של רזי ברקאי ויעל פז-מלמד על השמצת המתנחלים, הגיע גם תורו של דה-מרקר להתנצל על השמצת עקורי גוש קטיף ברשימותיה של מירב ארלוזורוב

 הידעתם כי ב-1928 הרגו אנשי ארגון ההגנה בירושלים במקלות ממולאים בעופרת שני ערבים שהטרידו בנות יהודיות? האחד נהרג באזור מחנה שנלר והשני באזור גן הפעמון. מה יחסה של החברה הישראלית לפעולות שכאלה היום? ביום הכיפורים של שנת תר"צ (1930) תקע בשופר איש בית"ר, הרב משה צבי סגל, ברחבת הכותל המערבי לאחר תפילת נעילה ונעצר במקום בידי שוטרים בריטים. מה היה עולה בגורלו של אחד מנכדיו לו היה מעז ללחוש תפילה לא הרחק משם, בתוך מתחם הר הבית? הידעתם כי בדרך בית לחם ביצעה ההגנה פעולת תג מחיר, וכי האצ"ל עשה זאת ברחוב יפו, ברחוב ממילא ובמאה שערים?
הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, כרזה, חוברת או תעודה אחרת המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז"

מרכז מורשת מנחם בגין הוציא זה לא מכבר את מפת הפעולות והמבצעים של ארגוני המחתרת בירושלים. המפה מתעדת את האירועים החל מפעולות ההגנה נגד פרעות הערבים בראשית 1920, דרך המלחמה בבריטים ופעולות הסזון ועד לפעולות ארגוני המחתרת ערב מלחמת השחרור. המפה מזמינה לסיור היסטורי בעיר, אך גם להרהורים רבים על מה שנשתנה מאז במאבק על הארץ ועל דמותה, ועל מה שלא נשתנה כלל. ההגנה למשל סיימה את פעולתה בירושלים באמצע שנות השלושים, עת החלו לפעול בעיר אנשי האצ"ל שפרשו מההגנה. ההגנה שבה להכות באויבי היישוב היהודי בירושלים רק ערב מלחמת השחרור. בינתיים היא הפנתה את משאביה לפעילות מסוג אחר. המפה מלמדת כי ברחוב עזה חטפו אנשי ההגנה את איש לח"י תיאודור פלאי ב-1944. את איש האצ"ל, חיים ביינארט, היא חטפה ב-1945 ליד רחוב אושיסקין. בבית הכנסת החורבה הכו אנשי ההגנה את בני משפחת שמש בית הכנסת במהלך חיפוש אחר נשק של הארגון הצבאי לאומי.

אפשר להגיע עם המפה לרחוב דוד המלך וללמוד על פיצוץ האגף הדרומי של המלון בידי האצ"ל. הארגון הזהיר את הבריטים, אך הם לא פינו את הבניין ובהתפוצצות נהרגו 92 איש. אפשר להרחיק אל קצה רחוב מחלקי המים בקטמון, מקום בו עמד המלון הערבי סמירמיס שפוצץ בידי אנשי ההגנה. שם לא ניתנה אזהרה ועשרות ערבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים. דבר פיצוץ מלון המלך דוד היה לכלי ניגוח נגד האצ"ל, בעוד פיצוץ מלון סמירמיס נשכח. ברחוב הלני המלכה התנקשו אנשי הפלמ"ח בחיי הקצין הבריטי ויליאם ברוס. פרסום פנימי שהפיצו לאחר מכן ניסה להסביר את ההבדל בין ההתנקשות הלגיטימית בברוס ובין 'הטרור האישי' של הארגונים האחרים. ליד הכנסייה הארמנית התנקשו אנשי הלח"י בחייו של קצין הבולשת הבריטית תומאס וילקין. אחרי מיטתו צעדו בין השאר נציג הסוכנות היהודית וחברתו שושנה בורכוב - בתו של דב בורכוב, ממייסדי מפלגות הפועלים הציוניות.

שעת חרום בפרקליטות

לא רק אתם תצעדו עם המפה בעקבות המאבק היהודי במנדט הבריטי בארץ ישראל, גם פרקליטות מחוז ירושלים צועדת בעקבותיו. שכן ב-1945, בעוד אנשי ההגנה בעיר היו עסוקים בחטיפה, עינוי והסגרה של לוחמי המחתרות, פרסם הנציב העליון הבריטי את תקנות ההגנה לשעת חרום. הבריטים קצו במאבק היהודי נגד שלטונם וביקשו לדכא אותו ביד קשה, ומשלא יכלו לעשות כן על פי החוק המנדטורי שנהג אז - בא לעולם קובץ חוקים חדש ודרקוני. שלוש שנים מאוחר יותר אימצה מועצת הזמנית של מדינת ישראל הצעירה את החוק המנדטורי. היא מיהרה כמובן לבטל את חוקי הספר הלבן, אבל ככלל הותירה בתוקפן את תקנות ההגנה לשעת חרום, כדי לנסות ולהתמודד בעזרתן עם המיעוט הערבי העוין שנותר בתחום ריבונותה. מכוח תקנות אלו הוטל ממשל צבאי על ערביי ישראל בראשית ימי המדינה. לאחר מלחמת ששת הימים שימשו התקנות בעיקר נגד האוכלוסייה הערבית ביו"ש. מכוחן הורסים בתי מחבלים, מטילים מעצרים מנהליים ושופטים חשודים בפעולות טרור בבתי משפט צבאיים. בשנים האחרונות החלו זרועות השלטון השונות לעשות שימוש בתקנות המנדטוריות שעת חרום נגד מתיישבים יהודים ביו"ש, במעצרים מנהליים בודדים ובהרבה מאוד צווי הרחקה.

במהלך שישים השנים האחרונות הוטחה ביקורת רבה מימין ומשמאל על השימוש בתקנות המנדטוריות, ובית המשפט העליון אף ביקש לא פעם מהכנסת לבטלם ולחוקק תחתם חוקים ראויים יותר למדינה דמוקרטית. המדינה שבה וטוענת כי השימוש בתקנות הוא הכרח בל יגונה במציאות הביטחונית הקשה, וכי היא עושה שימוש בתקנות בצורה מצומצמת - היא משתמשת במיעוט מהתקנות ורק למניעת טרור. אלא שהשנאה מקלקלת את השורה, ובמשרד המשפטים עשו בשבוע שעבר שימוש חריג בתקנות שעשוי לעורר מחשבה שנייה על הותרת כלים דרקוניים ואנטי דמוקרטים שכאלה בידי אנשיו.

 

הכול החל כשהניסיון הכושל לעלות על עקבותיהם של מבצעי פעולות תג מחיר הועבר מהשב"כ וממחוז ש"י הכושל אל יחידת העילית המשטרתית - היאחב"ל. חקירה עתירת משאבים ומעצרי שווא אמנם לא הביאה למעצרם של אנשי תג מחיר, אך הצליחה ליירט מסרים של קבוצת פעילי ימין הנאבקים בפינוי המאחזים. הם קיבלו מהשטח התראות על תנועות לא שגרתיות של צה"ל ומשטרה במה שנראה כהיערכות לפינוי מאחזים, והזעיקו מפגינים שינסו למנוע את ההרס. בית המשפט עוד עתיד להכריע האם פעילות שכזו היא לגיטימית אם לאו, אך מכול מקום בפרקליטות מחוז ירושלים התקשו להדביק לפעילות הזו סעיפים מרשימים יותר מאשר קשירת קשר להפרעה לעובד ציבור או קשירת קשר להתפרעות. בשלב הראשוני, כשהם נישאים ברוח הסערה התקשורתית של תקיפת סמח"ט חטיבת אפרים, הצהירו אנשי הפרקליטות בפני שופט מעצרים כי כנגד הקבוצה יוגש כתב אישום חמור על ריגול. אך הכבוד המקצועי והפיאסקו המובטח בבית המשפט אילצו אותם לוותר על סעיף האישום המופרך, ולמצוא נחמה בסעיף 136 לתקנות המנדטוריות לשעת חרום. התקנה אומנם אינה בשימוש, שפתה אנכרוניסטית ומשעשעת, אך היא לפחות מתארת נאמנה את פועלה של אותה חבורת פעילי ימין. "כל אדם, אשר בשעה שאינו חבר לחילות הממשלה או חבר לחיל המשטרה... המשיג, או רושם רשומה, או מודיע לכל אדם אחר, או מפרסם... כל ידיעות שהינן, ידיעות בדבר כל עניין מן העניינים הבאים" עובר על התקנות לשעת חרום, ועונשו על פי התקנה הוא מאסר של חמש שנים. הדברים שאסור לרשום או לפרסם הם "מספרם, תיאורם, זיונם, ציודם, סידורם, תנועתם או מצבם של כל חיל מחילות הממשלה או שוטריה... או פעולותיהם המתוכננות לעתיד". התקנה אוסרת להפיץ את המידע על ידי "אות הנראה או אות אחר או בשורת-הודעה".

 בשונה מסעיפי ריגול המופיעים בחוק הישראלי, התקנה המנדטורית אינה עוסקת בידיעות סודיות, באיסוף נתונים בעקבות מגע עם סוכן זר או בניסיון לפגוע בביטחון המדינה. היא אוסרת לפרסם ללא אישור כל עובדה הנוגעת לצבא או למשטרה. אילו רצתה, יכולה היתה הפרקליטות להגיש על פי תקנה זו מידי יום כתבי אישום נגד עיתונאים למשל. חבר הכנסת יריב לוין אמר בשבוע שעבר מעל דוכן הכנסת כי למיטב ידיעתו לא נעשה שימוש בתקנה זה כארבעים שנה.

בראשית השבוע היה זה שופט בית המשפט העליון יצחק עמית שציין כי בדיקה במאגרים הממוחשבים של בתי המשפט מעלה שמעולם לא הורשע אדם בישראל על סמך תקנה זו. הוא אישר את החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר את אנשי הקבוצה, כשהוא רומז כי הסיכוי שבית המשפט ירשיע את הנאשמים בסעיף האישום העיקרי שהוגש נגדם הוא אפסי. "ה'אותות' ו'בשורת-הודעה' האמורים בסעיף 136, והלשון הארכאית של הסעיף, מעידים עליו שלא נחקק בעידן הטלפון הסלולארי דור 4 או בעידן הפייסבוק, אלא בימי יונת הדואר ודגלי הסמפור (שיטת איתות צרפתית שרווחה במאה ה-19. י"ש)" לגלג השופט עמית.

הפרקליטות, אגב, פספסה סעיף נוסף בתקנות המנדטוריות לשעת חרום שבגינו אפשר לכלוא את הנאבקים בפינוי המאחזים. הם מחלקים חומר מחאה רב נגד פעולות הממשלה בנושא, בניגוד מוחלט לסעיף 96 לתקנות הקובע כי "לא יודפסו ולא יפורסמו בישראל שום הודעה, אילוסטראציה, כרזה, מודעה, כרוז, חוברת או תעודה אחרת בדומה לאלה (בין בצורת מאמר ובין בצורת ציון עובדות או באופן אחר) המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם הושגה תחילה תעודת היתר חתומה בידי הממונה על המחוז של המחוז שבו מתכוונים לבצע אותם הדפסה או פרסום". אגב, על פי התקנות, את החשודים בפרסום מאמר מדיני ללא תעודת היתר יכולים לעצור לא רק שוטר או חייל, אלא אפילו המוכתר של הכפר.

 מצעד המתנצלים

המתיישבים היהודים ביו"ש לא תמיד מצליחים לקבל פיצוי כספי על הוצאת דיבתם רעה, אך התנצלויות כפויות של אנשי תקשורת הם מקבלים בשפע.

איש גלי צה"ל רזי ברקאי התנצל בפני אנשי כפר תפוח לאחר שכינה אותם פרועים והאשים אותם כי הם שחיבלו במסגד בכפר סמוך. עקיבא אלדר נאלץ להתנצל בפני אנשי היישוב אלמתן לאחר שכתב כי הם הקימו בית כנסת על קרקעות פרטיות של כפר ערבי אחר. על כולם עלתה יעל פז מלמד, עורכת ופובליציסטית במעריב, שהצליחה לחזור בהפרש של שנה על השמצה זהה. לפני שנה היא התנצלה בפני תושבי יצהר לאחר שכתבה כי היישוב אינו חוקי. לפני שנתיים היא התנצלה לאחר שכתבה דברים דומים על כפר תפוח. ההתנצלויות הגיעו בדרך כלל רק לאחר שאיומים בתביעת דיבה נשלחו למערכות, שהעדיפו להתנצל ולא להסתכן בהליך משפטי יקר שסופו עלול להיות יקר עוד יותר. מירב ארלוזרוב, סגנית עורך המוסף הכלכלי של הארץ 'דה מרקר' התגלתה כאגוז קשה יותר לפיצוח, וההתנצלות שפורסמה השבוע הגיעה שנתיים לאחר הגשת תביעה ובעקבות הליך גישור. ארלוזרוב, קפיטליסטית אדוקה וגם שמאלנית לא קטנה, לא אהבה את הפיצויים ששילמה המדינה למפונים גוש קטיף. היא גם לא נראתה כמחבבת במיוחד את המפונים עצמם.

ארלוזרוב הניחה לעקורים שלושים ימי חסד ואז היכתה לראשונה. "לפי נתוני התמ"ת, 887 מתוך 1950 עובדים בתוך החבל הועסקו בתחום החינוך. מדובר ב-45% מסך העובדים בחבל, וב-65% מסך השכירים בחבל", כתבה ארלוזרוב חודש לאחר הגירוש. "איך היו כל כך הרבה מורים בחבל עזה?" שאלה ארלוזרוב ומיהרה גם לענות: "בדיוק כשם שהיו שם כל כך הרבה עובדי מועצה. מועצה מקומית חבל עזה התהדרה בכ-480 עובדים, בתוכם 100 ראשי ועדי היישובים השונים בעזה (לנווה דקלים לבדה היו 25 חברי ועד, כולם בשכר כמובן). מספר העובדים במועצה המקומית חוף אשקלון, לשם ההמחשה, הוא 160 - אף שבחוף אשקלון יש 20% יותר תושבים. עובדי החינוך בחבל עזה, יחד עם העובדים במועצה המקומית, מהווים קרוב למחצית ממספר העובדים הכולל (לרבות עובדים מחוץ לחבל) בקרב המתיישבים בעזה. באופן כללי, כלומר, כל משפחה שנייה בעזה קיבלה את משכורתה מהממשלה".

ארלוזרוב לא ביקשה תגובה, וערן שטרנברג, דובר מועצת חוף עזה עד לגירוש, נאלץ להגיב באתר הבית שלו קטיף נט, הרחק מעיני קוראיה של ארלוזרוב. לבד מנתונים שגויים (במועצה האזורית חוף עזה עבדו 310 עובדים ולא 480) ונתונים שקריים (אף אחד מ-25 חברי הוועד של נווה דקלים לא עבד בשכר) טען שטרנברג כי ארלוזרוב שיחקה משחק לא הוגן בנתונים. ראשית, ארבעים אחוז מעובדי המועצה הגיעו מיישובים שמחוץ לגוש, ורבים מהמורים תושבי הגוש לימדו במוסדות חינוך מחוצה לו. מורים אחרים לימדו במוסדות פרטיים בגוש שרוב תלמידיהם הגיעו מיישובים בכל רחבי הארץ. כך שרק מעטים מבין המפונים התפרנסו מהענקת שירותים ממשלתיים לתושבי הגוש עצמם.

השנים חלפו וארלוזרוב המשיכה להכות. היא שבה ותיארה את המגורשים ככאלה המבקשים להתעשר על חשבון הקופה הציבורית. לפני שנתיים הזמין ועד מתיישבי גוש קטיף את ארלוזרוב לאתרי הקרווילות כדי שתעמוד מקרוב על מצוקותיהם. היא הודיעה שאין בכוונתה לעזוב את תל אביב בשבועות הקרובים והזמינה אותם לפגישה במערכת. הם כתבו לה כי אין טוב ממראה עיניים. היא התעקשה להישאר בתל אביב, ובתוך כך פרסמה כתבה נוספת שרמזה כי רבים מהעקורים העלימו מיסים לפני הגירוש.

הכתבה הזו הגדישה את הסאה. ועד המתיישבים וכמה מהמגורשים הגישו נגדה, באמצעות עורכי הדין שלמה מאיר רבינוביץ וגד שמעוני, תביעת דיבה על סך חצי מיליון שקלים. שקלים הם לא ראו, אך השבוע כתב דה-מרקר במודעה שפרסם כי הוא אינו סבור שהמפונים התעשרו על חשבון הציבור הישראלי.