בשבע 477: הידוענים כגיבורי-על

יאיר לפיד, קרנית גולדווסר וכוכבי הריאליטי – כיצד קרה שמי שהתפרסם, לא חשוב איך, רואה עצמו מועמד לכל תפקיד בכל תחום

עדי גרסיאל , כ"ד בטבת תשע"ב

לפני מספר שנים, כשארנולד שוורצנגר זכה לראשונה בבחירות למשרת מושל קליפורניה, שהיתי מספר ימים באנגליה. שדרי החדשות של הממלכה לא טרחו אפילו להסתיר את נימת הלעג כשדיווחו על בחירתו של השרירן ושחקן הקולנוע חסר הניסיון למשרה הרמה. וכידוע, קליפורניה היא המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב. גרים בה כ-38 מיליון בני אדם והיא מייצרת כשביעית מהתל"ג של המעצמה האמריקנית כולה. רשת טלוויזיה בריטית אחת הגדילה לעשות והזמינה סקר מיוחד כדי לבחון מי מהסלבס עשוי לכבוש יום אחד את הבית הלבן. אם אני זוכר נכון, מייקל ג'קסון המנוח ותבל"א מדונה אכלסו את המקומות הראשונים.

יאיר לפיד, למרות עברו כמתאגרף חובב וכושל למדי, אינו שוורצנגר. הוא עיתונאי רהוט ומעורה, בן לפוליטיקאי וזכותו לרוץ לכנסת אם הוא מרגיש שיש ביכולתו לתרום ולהשפיע. אבל כניסתו של לפיד למירוץ, כמו זו של נועם שליט, היא רק סימפטום לתופעה רחבה הרבה יותר שנדמה שהתעצמה מאוד בשנים האחרונות ושהתרגלנו אליה בקלות רבה מדי: האדרת הידוענים.

שני פנים לתופעה. האחד: זילות המושג ידוען. אם פעם היו תולים תמונות של הרמטכ"ל, ראש הממשלה ונשיא המדינה בבתים ובחנויות, היום אין כמעט צורך בכישרון או בהישג כלשהו כדי להפוך לסלב בקנה מידה ארצי. פליטי תוכניות ריאלטי או מי שיצאו עם כאלה, דוגמנים ודוגמניות, כדורגלנים מליגה ג' שהתחתנו עם דוגמניות, חברים בארגוני פשע - כולם בדרכם לפנתיאון הלאומי של הידוענים. לא פלא שבסקר שנערך לאחרונה בקרב נערות השיבו הרוב לשאלה 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה' במילה אחת: 'מפורסמת'.

אבל מעבר למסר החינוכי המדאיג לפיו השקעה, ערכים והתמדה אינם המפתח להצלחה, מטריד הרבה יותר דווקא הפן השני של הסגידה לידוענים – הפיכתם לכל יכולים. הסלבס הפכו למועדון כה נחשב עד שחבריו מוחזקים כבעלי יכולות בלתי מוגבלות. מרגע שאדם הופך לידוען, כך נדמה, הוא כשיר לכל תפקיד ולכל משימה, כאילו עטה על עצמו גלימה של גיבור-על. כך יכולים היו 'האופנובנק', שודד הבנקים מסוף שנות השמונים, להפוך למרצה מבוקש, קרנית גולדווסר להגיש תוכניות בטלוויזיה ולנהל מגעים על הצטרפות לרשימתו של לפיד וכל בוגר 'האח הגדול' להצטייד בסוכן, שמקבל ומסנן עבורו הצעות בפרסום, משחק ותקשורת.

תודו שלא תופתעו אם תשמעו שבר רפאלי פותחת רשת של מלונות בוטיק, השף ישראל אהרוני מקים מפלגה או שנתן בשבקין מ'הישרדות' פותח חברת שמירה גדולה, למרות שאין קשר בין היוזמות (הפיקטיביות) הללו לסיבות שבגללן הם התפרסמו.

אם התהליך הזה היה מוגבל רק לעולם השואו ביזנס, אפשר היה לפטור אותו במשיכת כתף ולומר: מילא, זה עולם של יחסי ציבור ובולטות ומי שהתפרסם בתחום אחד יכול לנסות למנף זאת לתחום אחר. אלא שהתופעה מחלחלת בשנים האחרונות גם למקומות שבהם נדמה שההחלטות מתקבלות בכובד ראש ובמקצועיות: לעמדות ניהול במגזר העסקי ולתפקידים בכירים במגזר הציבורי, ואולי אפילו הביטחוני. וזה מגיע גם לפוליטיקה. מותר כמובן לכל אדם לנסות את מזלו בתחומים חדשים, אבל ממי שמלווים לו את הכסף להשקעה הראשונית ומהבכירים ששוכרים את שירותיו או מציעים לו מקום ברשימה לכנסת, ניתן לצפות לשיקול דעת מקצועי יותר.  

אפשר להאשים - ובצדק מוחלט - את התקשורת. המדיה היא גורם מרכזי בהעצמת התופעה, שכן היא המתווך שבלעדיו המפורסמים לא היו יכולים להתפרסם. מצד שני, ידוענים הם 'חומר גלם' נוח וזמין לכתבים ועורכים שצריכים להפיק חומרים שיביאו מקסימום רייטינג במינימום זמן ומשאבים. התוצאה היא תלות הדדית של יד לוחצת יד. מה שאומר שמהם לא תצמח הישועה. אין ברירה אלא לקחת אחריות ברמה האישית, קצת כמו במחאת הקוטג': יחשוב כל אדם כשהוא נדרש להחלטה צרכנית או פוליטית – כמו הצבעה לכנסת או לפריימריז – האם הבחירה שלו נובעת משיקולים ענייניים או שאבק כוכבים מסמא את עיניו. וכשהידוענים כקבוצה יפסיקו לספק את הסחורה בקופות ובקלפיות, תהיו בטוחים שהתופעה תצטמצם מעצמה.