בשבע 478: הצחקת נשים

אורלי עבדי מציגה סטנד-אפ משודרג על חיי האישה הדתית הממוצעת, מרובת הילדים והמטלות

אסתי רמתי , ב' בשבט תשע"ב

אני אוהבת לחשוב שהשגרה היא ברוכה, בוודאי ביחס למצבים שבהם היא משתבשת. ובכל זאת, חיי היומיום יכולים להיות מתישים למדי. תסכולים קטנים וגדולים, מטלות שחוזרות על עצמן, מתח ולחצים - מה טבעי יותר מלברוח קצת על ידי בילוי ערב בהצגת בידור קלילה? אז זהו, אם תכננתן לברוח מהכלים והטיטולים להצגתה של אורלי עבדי 'לי זה קורה', אתן צפויות לגלות ששגרת יומכן רדפה אחריכן אל תוך האולם, ומוצגת לראווה על הבמה. אבל אל תדאגו, את ההפוגה הקומית אתן צפויות לקבל בכל מקרה. כי לראות את מה שנדמה שקורה רק לך מנופח למימדים אבסורדים זה לא רק מצחיק, זה גם כיף גדול.

לי זה קורה אורלי עבדי

אורלי עבדי למדה משחק במכללה לאומניות הבמה, ושיחקה בהצגות ילדים ובצוותי בידור עד שחזרה בתשובה לפני ארבע עשרה שנה. במשך תקופה ארוכה היא עשתה לביתה, אך בשנים האחרונות היא מתחילה אט אט לשוב אל הבמה, עם תוכניות שמותאמות לחייה החדשים ולקהל הדתי-חרדי. כך נולד 'לי זה קורה', מעין מופע סטנד-אפ משוכלל עם אפקטים ותלבושות שעוסק בתמונות מחיי האישה הדתית הממוצעת, מרובת הילדים והמטלות.

בפתיחת ההצגה אנו פוגשות את אורלי בפוזה מוכרת - עם חלוק מרופט, כיסוי ראש מסמורטט ומטאטא. קול קורא לה להביט אל עברה, וכך היא מתחילה להציג שלבים שונים בחייה. תקופת הדייטים, למשל, יכולה להיות לא פשוטה, אבל אין ספק שהיא מניבה מצבים משעשעים. אהבתי את 'חידון הטריוויה', בו החתן הפוטנציאלי מתחקר את הבחורה בשיטת השאלות האמריקאיות ("איפה את רוצה לגור? א. ליד אמא שלי. ב. ליד אמא שלי...) והיה נראה שהרווקות שישבו לידי בקהל נהנו מכל רגע.

ובאמת, כל קטע בהצגה דיבר אל נשים שנמצאות בשלב שונה של חייהן, ואני התחברתי בעבותות של צחוק לאורלי המשלחת את ילדיה להסעה. אין מה לומר, שילוב החיבוקים והנשיקות עם הבעיטות החוצה הצליח לתמצת בדיוק את התחושה שלי בבקרים הלחוצים. ותפילת השמונה עשרה האימהית עם הכוונות העמוקות ("מודה אני לפניך... צריך לקנות שניצלים לצהריים...") וכאב הראש של הכנת הכריכים לחבורת אניני טעם שדורשים אומלט עם חומץ בלסמי ("אתה בטוח שאתה לא רוצה שוקולד, חמודי?") הקהל קטע שוב ושוב את עבדי בצחוק גדול ובמחיאות כפיים ספונטניות, והראה לה שהיא הצליחה לקלוע בדיוק למטרה.

אורלי טוענת שהמופע עובר שינויים, וכמובן שתמיד יש מקום לשיפורים. בעיניי קטעי הקישור זקוקים לעיבוד, ובסיום ההצגה היה חסר לי מסר קצת יותר מעמיק. יש גם קטעים שנראו לי פחות קשורים, כמו הקטע על מופע האימים של זמרת בעלת תשובה. אך בסך הכל, המראה שמציבה מולנו עבדי עוזרת לנו לקחת את הצרות הקטנות שלנו קצת פחות ברצינות - וזה בוודאי עניין מבורך.