בשבע 478: צעדים ראשונים

על טלפון מדאיג בחצות, הליכות יומיות לשיפור הבריאות ומצב הרוח, 'חלאקה' ובניין הארץ

חנה קטן , ב' בשבט תשע"ב

שעת לילה מאוחרת, קרוב לאחת אחר חצות. אני עושה הכנות אחרונות לקראת שינה, ואז הטלפון מצלצל. אני תוהה מי מתקשר כעת, שולפת מהדיסק הקשיח שבראשי את שלל האפשרויות, ופוסלת אותן בזו אחר זו - ה'בבאבתורה' היא רק בשבוע העשרים וחמש להריונה, והכל בסדר; אין לנו נציג פעיל כעת בצבא קודשנו, ולכן המדים מקופלים יפה בארון הבגדים; הגוזָלים כולם במיטותיהם, כך שאין צורך להקפיץ מישהו מהצומת או משהו דומה; לא ידוע לי שלאחד הנכדים היה היום חום, או פריחה, או דלקת עיניים, או בקיעת שיניים, או שאר מרעין בישין; וכבר שנים שאין לי כוננות בחדר הלידה. אז להרים או לא? אולי זה אחד מידידינו הקשישים (בני גילנו) שכבר כהו עיניו עד כדי כך שאינו רואה מה השעה, או אולי נדדה שנתו מסיבה זו או אחרת?

"להרים את השפופרת?" אני שואלת את בעלי המנמנם. "בוודאי שכן", עונה לי בעלי הצעיר ברוחו.

"הלו", אני עונה-שואלת. והנה מעבר לקו נשמע קולה של בתי: "אמא, תנחשי מה קרה עכשיו?" אני מעבירה בראשי במהירות תסריטים שנעים בין רעידת אדמה לבין ביאת משיח צדקנו בכבודו ובעצמו, כשבעיני רוחי אני רואה את החמור הלבן, ובדמיוני אני פורשת לפניו שטיח אדום מרשים ביופיו.

"אמאל'ה", אומרת בתי בהתרגשות, נשימותיה מהירות, "הוא התחיל ל-ל-כ-ת!"

אכן זו חוויה הראויה להתפעלות, גם אם השעה היא אחת לפנות בוקר... צעדים ראשונים זה תמיד רגע מרגש. ואני לוחשת תפילה שימשיך הנכד לגדול ולצמוח בבריאות ובנחת, ושילך תמיד בדרכים ישרות ובטוחות.

צעדים ראשונים עדי דוד

 

לכו על זה

ואם בצעדים עסקינן, ההמלצה הרווחת למבוגרים היא לנסות להגיע ל-10,000 צעדים ביום. ההליכה היומית, ובכלל כל פעילות גופנית נמרצת, גורמת להפרשת הורמונים חיוביים הנקראים אנדורפינים, שמדכאים כאב, ולהפרשת ההורמון סֶרוטונין שמגביר שמחה, ועוד כהנה וכהנה. כך שמעבר לתועלות הפיזיולוגיות לחיזוק מערכת השרירים, הריאות והלב, לשיפור מחלות מטבוליות כגון סכרת ויתר שומנים בדם, ואף להורדת הסיכון לפתח מחלות סרטן למיניהן, ישנן גם השפעות נפשיות חיוביות מאוד, כגון שיפור הזיכרון, מצב הרוח ועוד.
לפני ימים ספורים התחלנו בעלי ואני לעשות הליכה יומית, פעולה מומלצת מאוד. הסיור מסתיים כשגמרנו להקיף את היישוב. כמה התארגנויות ואני עולה לרכב, וכך אני מתחילה את יום העבודה עייפה אך מרוצה

אני נאה דורשת, ואף מנסה לקיים: לפני ימים ספורים התחלנו בעלי ואני לעשות 'הליכה יומית', פעולה מומלצת מאוד – טובה לחילוץ העצמות, להשלת העודפים, לשיפור מצב הרוח כנ"ל, ובעיקר לשדרוג הזוגיות. אנו צועדים סביב היישוב, ובדרך אנחנו מתפעלים מהמרחבים סביב, מהנוף המרהיב, מהאוויר הצח, מהמפעלים הרבים שקמו באזור התעשייה החדש, מהבתים שנבנים בשכונה החדשה, מבית הספר החדש שמתרחב, וכמו כל זוג ישיש אנחנו נזכרים 'בימים ההם' כשמול עינינו 'הזמן הזה' - ארץ ישראל נבנית ופורחת.

אנחנו אחוזים התרגשות כשאנו צועדים מול השדות הירוקים, המטעים שבשלכת והמרבדים הפורחים, כשבעלי נותן לי הסברים ארוכים ומלומדים על סוגי העצים שמולנו ועל זמני הפריחה שלהם (השקדיות הראשונות כבר פורחות!), וחוזר שוב ושוב בלהט על הפסוק 'ואתם הרי ישראל ענפיכם שׂאוּ ופִרְיְכֶם תתֵנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'. אנו עוברים ליד שדות חרושים, והוא מסביר לי את ההבדל בין מחרשת דיסק שחורשת רק חרישה שטחית ורדודה לבין מחרשת עומק שהופכת שכבה שלמה של קרקע, מצביע על השורות הישרות של כרמי היין של המושב ומסביר שהכרם נטוע דווקא באופן כזה כדי לאפשר למכונת הבציר הענקית לעבור משורה לשורה בלי לפגוע בגפנים, ומפנה את תשומת ליבי לגבעות הסלעיות, שטחי המרעה של הבקר, ואיך הם מתמלאים בירק – מאכל תאווה לפרות. ואז עוברים ליד רפת החלב, ואני מתעניינת כגינקולוגית ברווחתן הבריאותית של הפרות המיניקות ועולליהן שהחלב נגזל מהם לצורכי הציבור וכן בתהליכי הרבייה של הפרות, ובעלי, שבילדותו הגיע בחופשות לקרוביו בקיבוץ שעלבים ושימש כרפתן-חובב, מסביר לי את רזי הענין... הסיור מסתיים כשגמרנו להקיף את היישוב. כמה התארגנויות ואני עולה לרכב, וכך אני מתחילה את יום העבודה עייפה אך מרוצה.

ובכלל, כקשישים, מוותיקי התושבים באזור (כשלושים שנה), כשאנחנו חולפים מדי פעם על פני העיר מודיעין או היישוב מכבים-רעות (שעכשיו הפך לשכונה בעיר הגדולה הזו), ורואים שהבנייה בעיר הזו לא פוסקת ונבנות עוד ועוד שכונות, מתרחב ליבנו; ארץ ישראל הולכת ונבנית ממש מול עינינו! ואנו נזכרים בימים שהיו אלו גבעות חשופות, שדות מרעה לפרות של שעלבים, ויותר מאוחר בטיול אופניים שעשינו ליישוב רעות שהתחיל להיבנות, כשבניית העיר מודיעין עוד לא עלתה אפילו במחשבה. אני נזכרת בימים שנסעתי לפתוח את המרפאה ביישוב דולב הצעיר - עבדתי אז בבית חולים שערי צדק, ולאחר יום עבודה מתיש יצאתי לדרך עם אחות היישוב הוותיקה והצדיקה לכיוון דולב דרך הכפרים הערביים בית סירא וחרבתא כשאני עוברת בכביש סמוך למבוא חורון, כשזו היתה הדרך הישרה והיחידה ליישובי גוש טלמונים (היום הכביש הזה חסום). היינו שתי נשים בהריון מתקדם, וזו היתה תקופת האינתיפאדה, ובדרך פגשנו לא פעם צמיגים בוערים או אבנים שהושלכו אלינו, אך העיקר שהיה לנו הרבה אהבה בלב.

ויש צעדים ראשונים מסוג אחר. למשל, הביקור הראשון בטיפת החלב עם התינוק החדש, ההליכה של בננו בכורנו לגן הילדים בפעם הראשונה - איזו התרגשות לאמא! המצלמה שלי כמעט קרסה תחת עומס הצילומים שהיא נדרשה להפיק... לא עשינו 'חלאקה' לבנינו, כמנהג הייקים הקדומים, אך נכדינו (כמעט כולם בנים, בינתיים) משלימים את החסר בהידור רב. וכך הלאה וכך הלאה, המון צעדים ראשונים בכל שלבי ההתפתחות של ילדינו, והיום גם של הנכדים, ובקרוב גם הנינים בעז"ה, כן ירבו וכן יתרגשו.