חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ספרי שירה

שירה סטופל עוד לא בת עשרים וחמש וכבר הספיקה להוציא לאור שני ספרים, לעבוד כמדריכה פדגוגית במכללה ולכתוב ולשחק בתיאטרון
26/01/12, 13:00
עופרה לקס

 שירה סטופל עוד לא בת עשרים וחמש וכבר הספיקה להוציא לאור שני ספרים, לעבוד כמדריכה פדגוגית במכללה ולכתוב ולשחק בתיאטרון - ספרה השני, 'ואדם אין', הצליח לחצות מגזרים בחשיפת הסיפור האנושי שמאחורי הגירוש מגוש קטיף, אבל בסופו אין עדיין פיוס והפצע בין מגרשים למגורשים אינו מגליד - היא בת למשפחה של אחד עשר ילדים שאוהבים לדבר עם הרבה פסוקים, מחכה לבחור שלא יירתע מכוחות יצירתיים ומעניקה טיפים ליוצרים צעירים בתחילת הדרך

היה זה בתקופת פוסט ההתנתקות, באחת העליות לחומש. שירה סטופל, אז שמיניסטית, העפילה עם כמה חברות אל ההר, אבל קיבלה מאימה ציווי שלא להתנגד ליס"מניקים שהגיעו לפנות. ההתלבטות הגדולה בין דבר האם ('מצוות כיבוד') לרצון האישי והאידיאולוגי ('אז למה באתי פה, כדי לרדת כמו נמושה?') הניבה נאום חוצב להבות, שנישא מול מאות יס"מניקים ושוטרים. המפקד חשב שתמורת כמה דקות במה היא תתפנה בקלות. "אמרתי להם 'יש לנו מדרשה ליהדות בבית ואנחנו מכניסים הביתה המון אנשים לא דתיים, כי אנחנו חושבים שזה חשוב להנגיש את היהדות לעם. אבא שלי מחתן זוגות לא דתיים והוא נפגש איתם לפני כן אצלנו בסלון. אבל עכשיו אני מרגישה שאתם יורקים לנו בפרצוף". לבסוף המפקד התעשת, והבנות הורדו מההר. גם החוויה של הנסיעה בטיולית כללה איומים, גסויות ומכות. "אחד מהם אמר 'אתן רואות את הידיים האלה? הן פיצחו גולגלות בעמונה'. היו שם כמויות שנאה שאי אפשר להאמין, זה היה מסע התפכחות. הגעתי הביתה ואמרתי להורים 'אבא ואמא, אתם חיים בסרט'". הרב אהוד סטופל, אביה של שירה, הוא רב שכונות הצפון של פתח תקווה, רב של תיכון אמי"ת וכאמור ראש מדרשה ליהדות. "אבא שלי מבין את הקושי, אבל בכל מקום הוא רוצה להוסיף אור. ולי נמאס אז. אמרתי להם 'לא צריכים להיות טמבלים. יש הרבה חושך!'".

אחרי מונולוג כזה, מעט מפתיע לעיין בספרים של סטופל. שניהם עוסקים בקושי ובפתרון, בכאב ובקרע, אבל בסופם תמיד הרמוניה וחיבור. תחילה לאני העצמי ואחר כך השלמה עם הכלל, כל אחד והקשרו. מעבר לכתיבה, היומיום של סטופל גדוש בחיבור בין עם ישראל לערכי היהדות, והאמת היא שלמרות הכל היא כן מאמינה באהבה לכלל. זה לא שכל הפצעים נעלמו, אבל היום הם חבושים.

החברה שנהרגה חזרה בספר

את שני הספרים שיצאו תחת ידיה ואת הכתיבה בכלל, מגדירה סטופל "סוג של תרפיה". שני הספרים עזרו לה להתמודד "עם נושאים שהיו מורכבים וקשים לי והלכתי בהם לאיבוד".

את רעיה סחיווסחורדר היא הכירה מגיל אפס. "היינו יחד בכל הגנים, יוצאות תמיד מהגן בחיבוק ונשיקה. לא נפרדנו". במהלך השנים עברה משפחת סחיווסחורדר ליישוב נריה, אבל זכרה של רעיה לא נשכח. "בערב שבו היה הפיגוע ב'סבארו', היינו אצל סבתא שלי. אסרו עליי לראות טלוויזיה בגלל שזו היתה תקופה של הרבה פיגועים, אבל אני צפיתי. הטלוויזיה הציגה תמונות מאוד קשות, אבל הרגשתי שאני נכנסת לקהות רגשית וכסוג של מגננה אמרתי לאמי שזה כבר לא מזיז לי". בדקות שבהן אמרה סטופל את המילים האלה, אמה ידעה שגופתה של רעיה עוברת זיהוי באבו כביר.

למחרת נכנסה האם לחדר ובישרה את הבשורה המרה על הירצחה של רעיה, הוריה ושניים מאחיה. סטופל הגיבה בהשתבללות עקשנית ועקבית. "לא הלכתי ללוויה וגם לא הסכמתי לדבר על זה בכלל. אמי ניסתה בכל דרך אפשרית אבל לא נתתי, וזה היה כך במשך שנים. הרגשתי שאם אגע בזה אני אקרוס". חוסר ההתמודדות לא העלים את המציאות שהלכה עם סטופל לכל מקום, ולפעמים גם הדירה שינה מעיניה.

סטופל כותבת מגיל צעיר וכבר בתיכון כתבה שני חיבורים באורך של ספר, אבל גנזה אותם על סעיף "חוסר בשלות". כשהתיישבה לכתוב את 'כשיירגעו הרוחות' - ספרה הראשון, היא היתה משוכנעת שהפעם הדברים יראו אור. עם זאת, היא לא חשבה שהעלילה תשיק לנושא המוות של רעיה. "היו קטעים שכתבתי ואחר כך נבהלתי כשראיתי עד כמה זה קשור. לא עשיתי את זה באותו לבוש, והספר הוא גם לא הסיפור שלי. אבל היו דברים רגשיים שהם אחד לאחד, וכאלה שאמרתי 'הי, איך זה הגיע לפה?'". הכתיבה, מסתבר, גרמה להשלמה מסוימת, ועם תום הכתיבה היא פקדה לראשונה את קבר חברתה.

'כשיירגעו הרוחות' הוא ספר על שכול של חבר, והתמודדותה של ליאת, גיבורת הספר, עם הקיפאון הרגשי שחוותה בעקבות כך. "התכונות והעובדות לא דומות", מסבירה סטופל "ההתמודדות כן".

פחות משנה אחרי צאת ספרה הראשון, יצא לאוויר העולם 'ואדם אין'. הראשון יצא בספריית בית אל, השני בהוצאת ידיעות ספרים, מתוך רצון להגיע לכלל האוכלוסייה. "להוציא ספר בספריית בית אל זה מאוד להישאר בשטיבל וזו בעיה, במיוחד ספר כזה". המילה 'כזה' מבקשת לתאר ספר על התמודדותה של משפחה מגורשת מגוש קטיף שחייה נהרסו. במקביל מתרחשת התמודדות של זוג חיילים שגירשו עם זוגיות שלא מצליחה להתרומם, בגלל הקולות והתחושות שרודפים את אדם, החייל לשעבר, משם. ואולם, מי שייטול לידיו את הספר לא יבין מיד שהוא עוסק בגירוש, וזה לגמרי בכוונה. "התעקשתי על זה מאוד, כי רציתי שהספר יגיע לעוד אוכלוסיות. גם חלק מהמגורשים לא היו נוגעים בזה אם הם היו יודעים שזה הנושא. וכשהספר מגיע בדרך כזאת - הם קוראים".

שירה סטופל עפרה לקס

וזה קרה? הגעת לקהלים האלה?

"קיבלתי תגובות מאנשים לא דתיים שאמרו שהם בכו כשקראו. אני חשבתי 'יופי', כי זאת היתה המטרה של הסיפור. לגעת באנשים מהמקום האנושי. יש נטייה להעביר כל דבר שיש בו נגיעה פוליטית אל המשבצת הזאת, ולא להתעמת איתו רגשית. וזו לא אמת, זו בריחה. כשאתה מגיע אל אנשים דרך האנושי, אתה עוקף את מנגנוני השכל: האנשים מגוש קטיף הם פתאום לא 'מתנחלים' אלא 'אחים' וזה מגיע למקום של הזדהות".

היו גם כאלה שאמרו 'לא הייתי נוגע בספר אם הייתי יודע'?

"כן, וגם כאלה שאמרו 'אני לא בעמדה הפוליטית שלך, אבל הסיפור האנושי מאוד נגע בי'".

היו גם מגורשים שחוסר הידיעה המוקדמת הביא אותם לקרוא את הספר. "מישהי הגיבה ואמרה שכשגילתה שזה על הגירוש היא לא יכלה לקרוא. בסוף היא לא התאפקה, קראה ולא הפסיקה לבכות במשך ימים. בעלה קרא, הפסיק באמצע ולא הצליח להמשיך".

סטופל רצתה מאוד לפתוח את קהל היעד, אבל היא לא כתבה את הספר בצורה כזאת ולא אחרת כדי למצוא חן. "אני לא כל כך שולטת בכתיבה שלי. אני יושבת ליד המחשב וזה קורה, ואז אני צוחקת ובוכה ומופתעת. זה לא דבר שכלי". אבל בכל זאת מנגנון בקרה אחד הושאר ערני גם במהלך הזרימה מול המקלדת, והוא מסנן הסוגיות הפוליטיות. "ידעתי שאני לא רוצה שזה יהיה סיפור על המאבק. נזהרתי לא לרדת לרובד הפוליטי, כי ידעתי שזה יכול להיות נפיץ".

הצלקת עוד נשארה
דיאלוג אחד, בו מבכה החיילת ענבל את קשייה הזוגיים בעקבות הגירוש, עיצבן את סטופל במיוחד. "כתבתי את זה בשוונג אחד. אחר כך קראתי את זה, מיררתי בבכי, סגרתי את המחשב ואמרתי: 'אני לא ממשיכה לכתוב את הדבר הזה. מה אכפת לי שאת לא יכולה להתחתן? תראי מה עשית! את עוד יושבת ומייללת? חצופה!'"

'ואדם אין' מביא את סיפורה המאוד אישי של משפחת גאולי, בה שני ההורים היו מעוז של ביטחון ונחמה, עשייה והתגברות בגוש. הגירוש מנפץ את המשפחה לאלף רסיסים. האם שוקעת בדיכאון, האב מחפש עבודה ומנסה לחפות על היעדר חיותה של האם, האחים מסתלקים בשקט מן הזירה ואיילת, הבת והאחות, נותרת לאסוף את השברים, תוך שהיא מכסה על הכאבים שלה ורק מדי פעם מאפשרת לעצמה לחלום על מה שהיה ואבד.

סטופל דווקא לא הגיעה משם או מיישוב אחר מאוים פינוי ביו"ש. ועד כמה שזה נשמע מפתיע, היא גם לא ישבה עם משפחות ושמעה את סיפורן טרם כתיבתה. "התלבטתי בזה אבל החלטתי שלא, גם כי היה לי חשוב דווקא בתור מי שלא חוותה את זה לכתוב את מה שכן חווינו, וגם כי לא רציתי שסיפורים ספציפיים יישבו לי בתודעה". סטופל כן התייעצה עם בעלי מקצוע כדי לבדוק אם הרעיון של איילת לטיפול בדיכאון של אמה הוא ריאלי או מופרך, "וראיתי שזה יכול להיות".

הספר מיועד גם לקהל הטריוויאלי: ציוני דתי לאו דווקא מגורש. "כי כמה שהנושא מדובר, אני מרגישה שהרבה פעמים נתלים באמירות גדולות ולא נותנים מקום לעיבוד האישי של הסיפור הזה, שעדיין לא נגמר. הנה, אנחנו לא מגורשים אבל זה אחד הנושאים בבית. אין שולחן שבת שלא מגיעים לזה בסוף. כמה מהאחים שלי היו בפינוי. אני הייתי אמורה לנסוע אבל הרגשתי מאוד לא טוב. לא יכולתי להכיל את זה". האחים חזרו מצולקים בנפש ובגוף אחרי חוויות קשות, וסטופל מעידה שהיה בה המון כעס. ההתמודדות, כאמור, מלווה את כולם עד היום.

ובכל זאת, גם כאן היה סוג של תרפיה. "אני לא יודעת אם יצאתי יותר מפויסת אחרי כתיבת הספר, אבל זה כמו שמשהו יושב לך בלב, ואתה מדבר עם חבר. הכאב לא נגמר. אבל הדיבור מעבד את הדברים וגם נותן להם מקום במציאות".

'ואדם אין' מזמן למקום אחד מגורשים ומגרשים, מעמת אותם ולבסוף מחבר ביניהם. היא גם מציעה לגיבוריה המגרשים לא רק פיוס עם המגורשים אלא גם שלווה פנימית. "הגיבורים מתפייסים עם עצמם, אבל אני לא מרגישה שהקרע בעם פויס. להיפך. נכון שמגיעים למקום של שיתוף ודיבור, שזה לא מובן מאליו, אבל בסוף, למשל, אדם (החייל המגרש) מגיע לבית של ינון (המגורש), אבל ינון לא בבית. כשאדם מתקשר וינון שואל למיקומו, משיב אדם 'אני יושב על המדרגה מול הדלת ואתה לא מוכן לפתוח ולתת לי להיכנס'. זה לא משפט סתמי", מדגישה סטופל, "עם כל החברוּת, משהו מהפגיעה נשאר. הביתה הוא לא ייכנס. אפילו לא אדם, שחזר בתשובה על המעשים שלו".

לא תמיד היה לה קל לכתוב. "נזהרתי לא להיכנס למקום המטיח וגם לא למקום השונא. אבל לפעמים היה לי מאוד קשה עם ענבל (החיילת המגרשת, ע"ל). הרגשתי שאני מתחילה לשנוא אותה, אז הפסקתי והמשכתי מאוחר יותר". דיאלוג אחד, בו מבכה ענבל את קשייה הזוגיים בעקבות הגירוש, עיצבן את סטופל במיוחד. "כתבתי את זה בשוונג אחד. אחר כך קראתי את זה, מיררתי בבכי, סגרתי את המחשב ואמרתי 'אני לא ממשיכה לכתוב את הדבר הזה. מה אכפת לי שאת לא יכולה להתחתן? תראי מה עשית! את עוד יושבת ומייללת? חצופה!' ממש כעסתי. ורק אחרי שנרגעתי יכולתי לחזור לזה".

אבל יש הרגשה שבסוף את קושרת את הקצוות ואומרת 'חבר'ה, היה כאן משהו קשה - עכשיו הלאה'.

"יש כאן חבישה. לא משאירים את הפצע פתוח ונותנים לו להתמגל, אבל חבישה לא אומרת שאין פצע". סטופל מצטטת ידיד משפחה שאמר שהיהדות נותנת מקום לעצב ולכאב אבל גם עוברת הלאה. "אם נשארים במקום של השבר - מה הועילו חכמים? ברור שזה ימשיך לכאוב, אבל בסופו של דבר הם צריכים להמשיך לחיות. וזה לא מתוך 'שכחנו-מחקנו', אלא מתוך זה שהעם היהודי הוא עם צומח. היתה שואה ותראי איזה עם מפואר נהיינו... זה גם היופי שלנו".

"לא חייבים להבין את הסוף"

"האוטובוס האחרון עבר כבר", מפטיר אלמוני לעבר שתי הבחורות המצונפות בתחנה, "אין לכן מה לחכות" ('ואדם אין', עמ' 181).

'כשיירגעו הרוחות' הוא ספר מקסים, אבל הקריאה בו דורשת גמיעה איטית וריכוז. 'ואדם אין' הוא ספר שנטרף באחת, ומובן יותר גם בקריאה טרוטת עיניים של רגעי הערוּת האחרונים. את הראשון הרתה וכתבה סטופל תשעה חודשים והעריכה שלו ארכה כשנה. השני מוגדר כ'פג', אבל ממש: שלושה חודשי כתיבה ועוד חמישה חודשי עריכה, כמעט בלי שינויים. "הוא נשפך ממני וכך הוא גם נקרא".

סטופל מעידה שהתגובות לספר הראשון הביאו לתובנות שיושמו בכתיבת השני. ב'כשיירגעו הרוחות', הסוף פתוח ולא כל הקצוות נקשרים בצורה מאוד מובנת. "אני חושבת שבקריאה שנייה אפשר להבין דברים נוספים, וגם אנשים שהגיעו אליי מתוסכלים וניסו להבין מה בעצם קרה בסוף, ענו לשאלות מנחות שלי ואז הבינו בעצמם את התשובות. העיצוב הזה היה בכוונה תחילה. לא רציתי שהספר יונח ויניח לקוראים, כי הוא עוסק בסוג נושא שלא מניח. רציתי שהנושא ימשיך להטריד את הקורא, כי זה יותר מתאים לתהליך שקרה בספר".

סטופל רצתה שהקוראים שלה יתאמצו, אבל אחרי תגובות מסוימות החליטה שלא לוותר על הרובד המורכב, ומצד שני לכתוב כך שכל קורא יוכל להבין. "את 'ואדם אין' אפשר לקרוא בפשטות, וגם בקריאת עומק. האוטובוס האחרון עבר אחרי שאיילת המגורשת וענבל המגרשת סיימו לדבר. אין סיכוי לפיוס. אם לא הבנת את זה - לא נורא. אם כן - הרווחת עוד רובד".

עבור 'קוראים מתקדמים' הספר מרובד גם בקונוטציות מקראיות. סטופל מעידה שלא עבדה על זה, הדברים זרמו. "זה קשור לשפה שלנו בבית. ככה אנחנו מדברים".

כשאמך רוצה לשאול איפה אחיך, את עונה לה 'השומר אחי אנוכי'?

"לא. אבל התנ"ך מאוד נוכח אצלנו. אמא שלי מורה לתנ"ך הרבה שנים. אדם יכול לומר לי מילה וזה יזרוק אותי לפסוקים עם הרש"י שלהם".

"הכי אני אוהבת את הקיץ בלילות. אבא מוציא את הגיטרה הישנה שלו ומנגן שירים שאנחנו לא מכירים. רק את המילים 'אהבה' ו'קיץ' אני יודעת להשלים..." ('ואדם אין', עמ' 38).

סטופל היא השלישית מבין אחד עשר אחים ואחיות, מה שממקם אותה בגדולים של הגדולים. "יש תגובות מתפלאות", היא מהנהנת. "יום אחד דיברנו במכללה ואיכשהו אמרתי שאנחנו אחד עשר ילדים. הבחורה שדיברה איתי איבדה את המילים לכמה דקות וחייכה חיוך מסכן. כשהלכתי, היא אמרה 'הם אחד עשר ילדים והיא נראית טוב וגם שמחה' במין פליאה".

הבת הגדולה במשפחה היא בת 26 וחצי והקטנה כמעט בת שלוש. "זה מצחיק, אלו פערי גיל של הורים וילדים. אחרי תקופה שטיפלתי הרבה באחותי הקטנה, רציתי לברר איפה היא ממקמת אותי. אמרתי לה, 'אני רוצה לשאול אותך שאלה'. היא התיישבה, ובהבעת חשיבות אמרה 'מה?'. אמרתי לה: את חושבת שאני אמא שלך? היא חשבה וחשבה... וענתה: לא, אני חושבת שאני אמא שלך. אז אמרתי 'או קי, הכל בסדר'".

סטופל מספרת על בית מלא המולה, ועל אמא שתמיד מביטה באלבומי תמונות ואומרת "זה הרבה? זה לא הרבה!". "אנחנו צוחקים שאנחנו בית נוער. הקיר ליד הדלת הוא קיר פעולות והפעלות. כל חודש תולים משהו שקשור לחודש, וציור, ואם מישהו כותב שיר או סיפור יפה הוא תולה. רוב הילדים מנגנים והמוזיקה היא חלק מהבית. יכולה להיות סיטואציה שהבנות הקטנות הולכות לישון, אבא שלי מוציא גיטרה ומנגן שיר ערש, אח אחד מצטרף אליו עם חליל ועוד אח בתוף גחון, והם מנגנים ושוכחים את עצמם. הפלא הוא שבסוף הבנות נרדמות". גם ב'ואדם אין' יש המון "נגיעות בית" ממשפחת סטופל.

 "לא רוצה להיות ליצן חצר"
כמה שהנושא מדובר, אני מרגישה שהרבה פעמים נתלים באמירות גדולות ולא נותנים מקום לעיבוד האישי של הסיפור הזה, שעדיין לא נגמר. הנה, אנחנו לא מגורשים אבל זה אחד הנושאים בבית. אין שולחן שבת שלא מגיעים לזה בסוף

סטופל היא בוגרת מגמת התיאטרון במכללת אמונה. עד הלימודים, הניסיון הבימתי שלה התמצה בתיאטרוני בובות ביתיים בשבתות החורף, חוש הומור משפחתי ואישי (היא בהחלט ממחיזה את הדמויות שהיא מדברת עליהן) וקצת הכתרת 'רבנית פורים'. שנת הלימודים האקדמית שאחרי שנת השירות הלאומי מצאה אותה אחרי ביטול הרשמה ללימודי רפואה משלימה, משוכנעת שרכבת הלימודים האקדמיים יצאה לדרך בלעדיה. אמה הציעה לה לבדוק את לימודי התיאטרון במכללה, אבל סטופל התנגדה. "אמרתי 'אני ממש לא בקטעים האלה. מה, אני אהיה ליצן חצר?'". את מה שקרה בהמשך סטופל מייחסת לכוח עליון. "ה' תפס אותי באוזניים ושם אותי שם. עשיתי מבחנים, נכנסתי לראש המכללה ודיברתי איתו, ואז הוא אמר 'טוב, תיכנסי לכיתה, התחילו ללמוד כבר לפני חודש'. עניתי 'אבל אני לא רוצה ללמוד אצלכם'. למחרת התחלתי ללמוד. וזה היה פלא גדול".

את שנות הלימודים היא מתארת כ"כמה שנים של בית ספר רציני ופיתוח אישיות", ומציינת "היה לא פשוט". סטופל מעידה על עצמה שללימודים במכללה הגיעה כ"ילדה קצת קשוחה, בלשון המעטה". שיעורי התנועה היו סבל צרוף, וכל קומה בדרך לשיעור שהתקיים במפלס הכי גבוה של הבניין חיזקה את כאבי הבטן. אבל בסוף זה פתח אותה. כל כך פתח, שהיום היא לומדת כבר שנה שנייה ומרצונה החופשי לגמרי - מחול.

ביום יום מעבירה סטופל חוג דרמה לתלמידי תיכון, מסתובבת עם תיאטרון בובות בבתי ספר לא דתיים ומעבירה להם נושאים יהודיים, וכן מעבירה תוכנית בת מצווה על נשים בתנ"ך לבנות לא דתיות. את כל התוכניות האלה היא כתבה, ולמרות שלאחרונה נשאבה גם לתחום של כתיבה ובימוי, יש עוד חלום לחזור לשחק בקבוצת תיאטרון. ('אם הדרך', הצגה שהיא כתבה ושיחקה עם שתי חברות מהמכללה, עשויה בהחלט לחזור לבמה ולהסתובב ברחבי הארץ). כשסטופל, שעוד לא חגגה חצי יובל להיווסדה, מציינת גם שהיא מד"פית, כלומר מדריכה פדגוגית במכללה בה למדה, היא כבר ממש נבוכה. הקילומטראז' הספרותי יחד עם המשרה המכובדת לא גורמים לה להתרשם מעצמה. היא אישית מודה לה' על הכשרונות, אבל יודעת שאחרים רואים את זה אחרת. להם היא מזכירה ש"זה הכל כותרות".

והכותרות האלה מקשות עלייך בתחום ההיכרויות?

"חברות מספרות שכשמתקשרים לברר עליי הן לא יודעות מה להגיד, כי הן לא רוצות שהבחור יפחד. אני אומרת להן לומר הכל כי מי שיפחד, לא מתאים לי. יש כאלה שנרתעים מזה שלמדתי תיאטרון".

יש באמת בחורים שחוששים מכל זה?

"הרבה. אז אני אומרת, אני לא רוצה להתחתן עם מישהו שיגיד 'טוב, היא בחורה טובה אז לא נורא שלמדה תיאטרון'. זה חלק אינטגרלי מהחיים שלי ואני רוצה שהבן הזוג שלי יהיה גאה בזה".

סטופל, שקפצה כיתה בילדותה, משתייכת לחבורת בני ה-25. כל חברותיה נשואות, ולמרות שאת הדברים הבאים היא אומרת בחיוך ומתוך ביטחון שה' ימצא לה את המיועד, כדאי להאזין להם היטב. "זה בידוד חברתי רציני, והחברה לא מקלה בכלל. יש אמירות שלא ברור מאיפה הן באות. כמו למשל 'יש כאלה שיולדים ילדים, יש כאלה שמוציאים ספרים', והיה גם 'תיזהרי שלא תשקעי יותר מדי בפיתוח העצמיות שלך, כי אם תמצאי את עצמך רווקה בת 30 שכותבת ספרים זה לא ימלא לך את כל המקומות החסרים'. ברור לי שזה לא מרוע, אבל בסופו של דבר אני זו שחוזרת הביתה בערב ומתמודדת".

סטופל מסבירה שהקושי של הצעירים התורניים הרווקים מאוד גדול וכופה עליהם מידור חברתי: "עד גיל 18 אסור שיהיה לך חבר, ואז את יוצאת לשירות לאומי ואחר כך מתחתנת. מי שלא, והוא דוס מדי בשביל מסגרות ביצתיות, אין לו מענה פעמים רבות בשנה כמו בליל פורים, יום העצמאות, ל"ג בעומר. המשפחה הולכת להרקדות של הילדים הקטנים, החברות נפגשות לערבי זוגות - מה אני אמורה לעשות?" ועם זאת היא שבה ואומרת "זו התמודדות. אבל יהיה בסדר, ה' עוזר".

איזה טיפ את נותנת ליוצרים צעירים?

"לא לוותר לעצמך. לשפשף את עצמך לבד וגם באמצעות סדנאות כתיבה. מצד שני, לא להתייאש. כתבתי שני ספרים שלא יצאו. אנשים אמרו לי 'תעשי עם זה משהו', אבל הרגשתי שהם לא בשלים. מצד שני, לא אמרתי 'אני גרועה'. אמרתי 'השני יהיה יותר טוב, וכך השלישי'. הטיפ השלישי הוא לא לפחד להוציא את היצירה החוצה והלאה".

מפרגנים לך?

"כן, יש המון פרגון, אבל אומר בזהירות שהפרגון גורם לאנשים להיות לא מדויקים עם עצמם. בגלל שאין הרבה אלטרנטיבות, אז מחבקים את מי משלנו שכותב. ולכן אמרתי קודם שאסור לוותר לעצמנו, כי אפשר לעשות את זה מאוד בקלות".

סטופל כבר שוקדת על היצירה הבאה, והיא מגלה טפח ממנה, אבל גם מכסה טפחיים. "זהו סיפור אחד שמסופר מנקודת מבט של שתי נשים שונות, ועוסק ביחסי אנוש דקים, בדידות וחיבור ופיוס בתוך נפש האדם, שמסייע לו להתפייס עם סובביו ועם אלוקים". כי בסופו של דבר היא מאמינה בפיוס. אנחנו כבר מחכים.

ofralax@gmail.com