בשבע 478: תעלומת הממתקים

עדי דוד , ב' בשבט תשע"ב

"טולי, אתה מוכרח להגיע מיד!" מעברו השני של הטלפון נשמע קולה של הקומונרית, והרעד שבו איים להפוך לבכי.

ברור שהבטחתי לבוא. מן הסתם זו שוב תעלומה, אלא שהפעם, הקול של שרית גרם לי להרגשה שקרה משהו נורא באמת. למרות שאני מהצעירים שבסניף, יש לי מין חוש כזה. אני מצליח לשים לב לפרטים הקטנים, ולמצוא דברים שאחרים לא שמו לב אליהם. כשמפתח נעלם, כשצריך למצוא חניכה שנעלבה ולכן החליטה להסתתר - קוראים לי.

בדרך, כשהלכתי לכיוון דירתה של הקומונרית, שיחזרתי את השיחה הטלפונית בינינו. משהו בקולה בישר לי שמחכה לי עבודת תחקיר אמיתית, אולי אפילו כמו בספרי הבלשים שאני כל כך אוהב, ויחד עם זה - הדאגה ואפילו הפחד שלה גרמו גם ללב שלי להתכווץ באימה.

"אוי, טולי, טוב שבאת! אני לא יודעת מה לעשות, כל כך מביך..." גמגמה שרית כשפתחה את הדלת. היא צנחה על הספה המרוטה שבדירת השירות, רועדת כולה. בנות השירות האחרות ישבו שם ונראו אומללות ונבוכות.

"אתה יודע שבכל ראש חודש מתארגן הסניף שלנו להביא חבילות ממתקים לחיילים", התייפחה שרית בקול מרוסק, "אבא של אוהד הבטיח לספק לנו את כל הממתקים, ואפילו להגיע לאסוף אותנו עם הרכב שלו כדי שנחלק את החבילות אחרי שנסדר אותן. את הממתקים הוא הביא כבר לפעילות של יום שלישי." ידעתי בדיוק על מה היא מדברת, הרי זה היה שלשום, וגם השבט שלי נרתם למלאכת החלוקה והאריזה. כתבנו פתקי ברכה וקישטנו. עד הערב היתה רצפת הסניף מכוסה בסלסלות מסודרות ומוכנות למשלוח.

"אתמול, ביום רביעי, היה ראש חודש, אבל כיוון שאבא של אוהד פנוי רק מחר, החלטנו לחלק את החבילות ביום שישי. היום בבוקר, כשבאתי להכניס את הסלסלות לארגזים, גיליתי שסלסלות רבות חסרות, ואחרות נפתחו וממתקים רבים נעלמו. מחר יבוא אבא של אוהד שתרם את הכל, ומה אומר לו? אולי הוא יחשוד שלקחנו מהממתקים לעצמנו ויסרב לעזור לנו להבא", ייבבה שרית שכבר לא הצליחה להתאפק.

תעלומת הממתקים עדי דוד

"אל תבכי, שרית", ניחמה אותה דינה, בת השירות של בית הספר היסודי, "הרי טולי פה, והוא יידע..." אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כי שרית הרימה מיד את ראשה בתקווה ואמרה לי: "כן, טולי, אולי מה שראתה דינה יוכל לעזור..." דינה נראתה נבוכה לרגע, "כן, ראיתי, אולי זה לא משמעותי... אתה יודע, התאורה ליד הסניף בכלל לא עובדת, אבל לאור הירח הבחנתי בילד קטן שיצא מהסניף בריצה..."

חוש הבלש שבי התעורר. היתה פה חידה ראויה לשמה. "האם הוא החזיק משהו בידו?" שאלתי את דינה. "כן, נראה לי שכן, שקית גדולה", היא ענתה, מסמיקה קצת. "הצלחתְ לזהות אותו?" שאלה שרית בציפייה. "לא ממש", אמרה דינה וגירדה באפה, "הוא היה נמוך, קצת מתולתל, נראה לי שהיו לו נמשים..."

"ולמה הלכת ליד הסניף?" המשכתי לחקור. "החלטתי להתעמל, אנחנו בקושי זזות פה בדירה". זה בהחלט היה מעניין.

"תגידי, דינה, בשביל מה היית צריכה ממתקים?" אמרתי כשאני מביט בה במבט קשה. דינה התבלבלה. הסומק שעלה בלחייה גרם לה להאדים לגמרי.

"אני, אני..." היא אמרה, מייבבת, "אוף, ברגע האחרון אמרו לי לארגן מסיבת ראש חודש בבית הספר. המכולת כבר היתה סגורה, ומאיפה עוד יכולתי להשיג כיבוד למסיבה?! מבטיחה שהתכוונתי להחזיר מיד כשתיפתח החנות, אבל מרוב משימות... אוי, שרית, אני כל כך מצטערת", התייפחה דינה בלי שליטה.

יעל, בת השירות של כיתת התקשורת, ליוותה אותי אל הדלת. "תגיד, טולי, איך ידעת?" חייכתי אליה.

אולי אתם, ילדים, תגלו לה.