בשבע 478: היסטוריה בדרך לערד

משרד ראש הממשלה עומד להוציא מכרז להעברת יחידות של הארכיון מירושלים לערד.

שמואל אדלמן , ב' בשבט תשע"ב

בגנזך המדינה בירושלים מופקדים כ-40 ק"מ מדף של תיעוד יקר ערך של מוסדות המדינה ושל הממשלים הקודמים בארץ ישראל. אוספים אלו מהווים אבן שואבת למחקר ומשמשים את חוקרי תולדות היישוב ומדינת ישראל. מגילת העצמאות המקורית, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ומסמכים סודיים רבים מצויים בגנזך ששינה את שמו ל'ארכיון המדינה' לפני כשנה.

משרד ראש הממשלה עומד להוציא מכרז להעברת יחידות של הארכיון מירושלים לערד. את ראשית  המהלך יזם שמעון פרס בשנת 2007 כשהיה שר לפיתוח הנגב והגליל וביקש לחזק את הפריפריה.

 מתברר כי מי שינהל את מערך הגניזה ואת המעבדה לטיפול בחומרים הרגישים הם עובדי קבלן, שייחשפו לחומרים מסווגים. בהסתדרות זעמו על החלפת עובדי מדינה בעובדי קבלן וכינו את הצעד  "הפרטת המורשת הלאומית". העובדים טוענים כי מטרת המהלך נועדה לחסוך כסף, דבר העשוי לפגום בטיב כוח האדם וכתוצאה מכך גם בחומרי הארכיון יקרי הערך.

ההתנגדות למהלך מגיעה גם מאנשים שתולדות המדינה יקרים לליבם. תמר, רכזת היסטוריה בבית ספר בדרום אומרת: "יש גבול למה שאפשר להפריט, מדובר בשיקולים שהם מעבר ליעילות כלכלית. כפי שניסח זאת טוב ממני יגאל אלון:  עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

מאות אנשים חתמו על עצומה הקוראת לעצור את ההפרטה  מחשש שחומר רגיש יגיע לידיים פרטיות ומשם עלול לזלוג החוצה. כמו כן הובע החשש המעבר לערד יפגע בהנגשת החומר והעמדתו לרשות הקהל. כל בקשה לעיון בחומר תצריך שינוע שלו בדרך הארוכה מערד לירושלים ובחזרה – שעתיים וחצי לכל כיוון.

מתגובת ארכיון המדינה עולה כי למעשה עד כה לא בנתה מדינת ישראל מעולם מתקן לשמירת החומר ההיסטורי שלה, והוא מאוחסן במחסנים שנשכרים מאדם פרטי בעלות של מעל 10 מיליון שקלים בשנה. זאת בשל 'סתימת' המחסנים הקיימים, ואי-יכולת ארכיון המדינה לקלוט חומר היסטורי נוסף.

בארכיון המדינה מבהירים כי הזכיין הפרטי יבנה את המתקנים ויתפעל אותם במשך 15 שנה, בהתאם לדרישות מפורטות ביותר של תפוקות, ובתום התקופה יעביר את המתקנים לניהול המדינה. משך כל הזמן הזה תפקח מחלקת בקרה של עובדי מדינה על העבודה. מספר קטן של עובדים ינויד מארכיון המדינה לעבודה אחרת בשירות הציבורי מבלי שייפגע ביטחונם התעסוקתי של העובדים, תנאיהם ושכרם.

נותר רק לקוות כי הדורות הבאים יהיו לא רק נגישים לחומר ההיסטורי, אלא גם מעוניינים ללמוד את עברנו.