בשבע 478: האמונה שבתפילה

האם התפילות הן בסך הכל אוסף של מנטרות 'יהודיות', ואיך הופכים את התפילה ממצוות אנשים מלומדה לחוויה רוחנית



הרב אברהם דוידוביץ' , ב' בשבט תשע"ב

 בפגישותיי עם צעירים (וגם עם מבוגרים) כאשר השיח מגיע לנושא התפילה ביהדות, נשמעת לא פעם הטענה או אי-הנוחות מקיומה של חובת התפילה הקבועה והמנוסחת. אותן מילים, אותם נושאים חוזרים על עצמם בצורה רוטינית, והתפילה הופכת למעין אוסף של מנטרות שחוזרות על עצמן מספר פעמים ובכל יום.

אינני מתייחס למי שרחוקים מחיים של אמונה ומצוות, אלא דווקא למי שאכן מקפידים על תפילות 'ערב ובוקר בכל יום תמיד'. האם התפילה היהודית היא באמת אוסף של 'מנטרות' תפילה יהודיות?

אכן, ישנם החושבים כך, ומאמינים שהתפילה היהודית היא אוסף של סיסמאות קדושות שחוברו על ידי אנשים יודעי סוד, הבקיאים בחוכמת הנסתר היהודית. מבט שכזה על התפילה היהודית ניתן לשמוע לא פעם מצעירים השבים מהמזרח הרחוק ולמדו להכיר את החשיבה הדתית באותן ארצות. גישה דומה ניתן למצוא גם בקרב חכמי קבלה יהודים, ועל פניו יש להם לא מעט סימוכין בהוויית התפילה.
בקרב רוב הפרשנים והוגי הדעות באמונה, סידור התפילה הוא הרבה מעבר לאוסף של סיסמאות, חשובות ככל שתהיינה. סידור התפילה הוא קודם כל 'ספר האמונה' היהודי

אך הרבגוניות בעולם המחשבה היהודי שלנו היא חשובה ומפרה ויוצרת עומקים חדשים של יצירה. השאלה החשובה מאוד שתמיד תעלה היא מה הם גבולות המסגרת שבתוכה חשיבה או הנחה היא לגיטימית ומה נמצא כבר מחוץ לגבולות אלה.

לשאלה זו התייחס אחד מגדולי הוגי הדעות בדורנו והגדיר זאת כך: היהודי מניח תפילין, תפילין של יד ותפילין של ראש, בשניהם מונחות אותן ארבע הפרשות: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע'. ההבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש מתבטא בכך שבתפילין של ראש כל פרשה כתובה על קלף נפרד וב'בית' נפרד, ואילו בתפילין של יד כל ארבע הפרשות כתובות על קלף אחד ומונחות גם בבית אחד. הרבגוניות בחשיבה היא לגיטימית, כל זמן שהמעשה הוא אחד. לא משנה מה תהא דעתו ומה צבע או סוג הכיפה שחובש האדם לראשו, אם הוא מניח את אותן התפילין ומתפלל את אותן התפילות הריהו חלק מבית המדרש.

בקרב רוב הפרשנים והוגי הדעות באמונה, סידור התפילה הוא הרבה מעבר לאוסף של סיסמאות, חשובות ככל שתהיינה. סידור התפילה הוא קודם כל 'ספר האמונה' היהודי: כל פרק, כל פיסקה וכל אמירה מכילים בתוכם מעקרונות האמונה. לא רק 'האני מאמין' - 'י"ג עיקרים' הם עקרונות היהודית, אלא כל ברכה מברכות ה'שמונה עשרה' מבטאת עיקרון מעקרונותינו. 'ברכת האבות': בחירת ה' באבות – בעם ישראל - בני אברהם, יצחק ויעקב. 'ברכת גבורות': האמונה בתחיית המתים, וכך הלאה.

היהודי שעומד בתפילה אומר: אני מאמין באמונה שלמה במה שאני אומר - אני מאמין בעקרונות היהדות שאני מביע בתפילתי.

אכן, ישנה חובת תפילה, וכיהודים חינכו אותנו וכך אנו מחנכים ל'נעשה ונשמע' – קודם נעשה, נקיים המצווה, ולאחר מכן נשמע – נלמד. אולם הדברים אינם מסתיימים בנעשה, וחובת הנשמע היא לא פחות מהנעשה.

אז נעשה – נתפלל, ונשמע – נלמד את האמונה שבתפילה. כך תהפוך התפילה, כל תפילה, לא לעול מטריד מעיק אלא למפגש יומיומי, באמצע מירוץ החיים, של מבט קצת יותר עליון ומרומם על המציאות. מאיפה אנחנו באים – ולהיכן אנחנו הולכים. גם עם ישראל כאומה, וגם אני כיחיד המתמודד עם אתגריו היומיומיים. כך תהפוך התפילה לפרי היום, ולא לחוויית "בוא ננקב את הכרטיסייה" של החוב הדתי-החברתי שלי...

 

הכותב הוא ראש המכינה הקדם-צבאית בראש פינה ומחברו של סידור התפילה המבואר 'אליך תפילתי'