בשבע 479: רגישות יתר

"אני מתקשה להבין", טענת"למה הרגישות שם היא כל כך יותר גדולה מאשר של אנשים אחרים". שאלה טובה וקשה,

אבי סגל , ט' בשבט תשע"ב

רגישות יתר

לעינב גלילי שלום.

האמת, כמעט שכנעת אותי. אני מתכוון להופעה שלך ב'תיק תקשורת' מהשבוע שעבר. ישבת שם באולפן והצהרת שוב ושוב שאת לא שונאת מתנחלים, שאת מבואסת מהשנאה של המתנחלים אלייך, שאת רוצה להיות רלוונטית גם למי שאת לא מסכימה איתו. על ההתבטאות המרושעת (או כלשונך: הדי מטומטמת) שלך ערב ההתנתקות, כאשר דיברת על שנאתך הגוברת למתנחלים "כבדים", התנצלת והצטערת. בנוסף הוכחת, כחברת פאנל בתוכנית הסאטירה 'מצב האומה', שאתם לא שמאל קיצוני הומוגני, ושבתוכניתכם צוחקים על הכל ועל כולם. אגב, כך גם כתבתי בעצמי במדור זה לפני מספר חודשים.

כמעט הצלחת לשכנע אותי, משום שבאתר 'ישראל שלי' בחרו לתקוף אותך אישית ובעצם עשו את עבודתך קלה: התנצלות קטנה וכל המתקפה נופלת. גם ב'תיק תקשורת' שידרו את הבדיחות שיצאו מפיך ב'מצב האומה', שהיו די פרווה יחסית לאלו של חברייך. אחרי הכל, את לא קיללת בשידור מתנחלים וחרדים, לא התיימרת להסית אותם אלה באלה ולא הצעת להפציץ אותם מלמעלה. את לפחות הותרת בידיהם את האופציה להתאבד לבד, שזה בהחלט הגון מצידך. וסאטירי כמובן. לא מאוד קורע, אבל סאטירי.

אבל אני מבקש להתעכב על משפט אחד שכיוונת ב'תיק תקשורת' לעבר המתנחלים. "אני מתקשה להבין", טענת, "למה הרגישות שם היא כל כך יותר גדולה מאשר של אנשים אחרים". שאלה טובה וקשה, והנה התשובה: כשאת ובני מינך התל-אביביים תהיו מצד אחד תחת איום מיידי של גירוש וחורבן ופיגועים וחרמות כלכליים ותרבותיים, ומצד שני תחת תדמית תקשורתית נצחית של טרוריסטים, פשיסטים, כובשים ומטורפים וסהרורים ומכשילי שלום, גם הרגישות שלך לסאטירה עלולה לגדול. טיפה.

לא שאת יכולה באמת להבין את זה. את נסיכה, נכדה של שר, חברת כבוד בחברה שהמדינה שייכת לה. אנשים כמוך יכולים לעשות הכל: להשתמט מצה"ל באמצעות נישואים פיקטיביים, לומר דברים "די מטומטמים" של שנאה למתנחלים, להסביר שההיאחזות בגוש קטיף נראית לכם שואתית - ועדיין להתקדם במעלה התקשורת הישראלית עד לפריים-טיים של הערוץ המסחרי המוביל. את לא תביני את הרגישות, משום שבתוכנית שלך ממליצים להפציץ מתנחלים אבל מתחבקים ומתנשקים עם אחמד טיבי, יועץ הצוררים וחובב השהידים. את לא יכולה להבין את הרגישות בימין, כי היא גדלה ביחס ישיר לחוסר הרגישות שלכם.

ולכן, עינב, טוב שאמרת מה שאמרת על ההתבטאות האומללה שלך מן העבר. כי תאמיני או לא, גם המתנחלים מתבאסים מגילויי השנאה מצידכם. ועדיין, כל עוד אתם נכנסים במתנחלים בכל הכוח, אבל בערביי ישראל אתם מטפלים בכפפות משי (כן, לכפר שלהם קוראים מוסמוס, כמה נועז ובוטה), קשה לראות בהופעתך ב'תיק תקשורת' יותר מאשר כיבוי שריפות מהיר מטעם הערוץ המסחרי. נכון, 'מצב האומה' היא עדיין יקירת מפעל ההתנחלות בהשוואה ל'ארץ נהדרת'. אבל הקרדיט הזה מתחיל להתפוגג.

בכבוד רב ובחשדנות, אבי.

עינב גליל ב'מצב האומה'
בקטנה

המלצה חמה לחובבי הומור מגזרי משובח ומרענן: רוצו ליוטיוב לחפש את המערכונים של חבורת 'אנדרדוס' המוכשרת, רביעיית צעירים דתיים שעושה להווי המגזרי את מה ש'קצרים' עשתה להווי החוץ-מגזרי, בלי ניסיון ובלי אמצעים אך בכישרון קומי לא מבוטל. תכלס, צחקתי בקול.

  יודע את מקומי

בשבוע שעבר התאוננתי כאן על ערוץ הסדרות החדש של 'יס', שעומד לגזול את כל שעות הפנאי שלי לטובת צפייה בסדרות האמריקניות הבולטות של השנה. ובכן, אפשר להירגע. לא לקחתי בחשבון את הפתיל הקצר שלי, שאבחון מקצועי אולי היה מגדיר אותו כהפרעת קשב. ארבעה פרקי בכורה של ארבע סדרות שזפו עיניי בשבוע האחרון, ומבחינתי - ככל הנראה - אלה היו גם פרקי הסיום.

אין לי דברים רעים מדי לומר על הסדרות האמריקניות. 'הומלנד' דרמתית ומעניינת, 'בוס' וירטואוזית ומשוחקת להפליא, 'אפיזודס' משעשעת לפרקים ו'מוארת' היא פשוט, ובכן, מוארת. אבל כפי שאמרתי לחבריי לפני שנים, בעקבות צפייה בעשר דקות מתוך 24 שעות העונה הראשונה של '24': הבנתי את הפרינציפ. יאללה, לדפדף.

אפשר להפיל את האחריות על רשתות הטלוויזיה האמריקניות, על מוצרי הפלסטיק המתועשים שהן מפיקות. הסדרות הנחשבות שלהן מבריקות ומשויפות יותר משנה לשנה, אבל הנשמה מצטמצמת בהתאם. הדמויות אקסצנטריות מדי ולא מעוררות חיבה, רגעי החסד האנושיים מועטים מדי, ההומור לא מספק במקרה הטוב ולא קיים במקרה הפחות טוב, ובסיכום הכללי קשה לדבר על אירועים טלוויזיוניים מסעירים באמת. בידור סביר וזהו, לפחות לטעמי.

אבל אני מניח שזה לא רק הם, אלא גם אני. יש לי בעיה עקרונית עם סדרות טלוויזיה בלתי נגמרות. אני בעד עלילות טובות, אבל אם הן טובות באמת - שעתיים אמורות להספיק להן ועוד יישאר עודף. סרטי קולנוע טובים מעבירים לנו עלילה שלמה, מהודקת, עם התחלה, אמצע וסוף. או במקרה של סרטי ספילברג - שלושה סופים. לעומת זאת, רוב סדרות הטלוויזיה נוצרו למטרה אחת בלבד: לשרוד. המצליחות שבהן ישרדו עד גיל זקנה, לעתים בעזרת מכשירי הנשמה - בלי רעיונות חדשים, בלי סיפורים טובים, בלי חדוות חיים - עד שאחרוני הצופים יכבו את האור.

התכונה הזאת של תעשיית הטלוויזיה מעוררת בי מעט מאוד רצון להתמכר לסדרה. אפילו את 'סרוגים' המגזרית, שעונתה השלישית הסתיימה השבוע, צלחתי בקושי רב (והיא תטופל כאן בידיים חשופות בשבוע הבא). אין זה מקרה שהסדרות האהובות עלי בכל הזמנים הן סיטקומים אמריקניים ובלש בריטי - סדרות שהעלילות המרכזיות שלהן נסגרות מדי פרק, ולכל היותר בתוך שניים-שלושה. אם מישהו מבקש להציג בפניי עלילות ארוכות יותר, מן הראוי שלפחות יגרום לי לגרגר בהנאה מול המסך, במקום לשבת במצב קטטוני כפי שקרה לי במהלך הערבים האחרונים.