בשבע 479: מדריך לימוד הזכות לטרמפיסט המתוסכל

מהצד של הטרמפיאדה זה נראה מרגיז מאוד, אבל לפעמים גם לנהגים יש סיבות טובות לא לעצור, כמו למשל רכב בלי דלתות אחוריות

אסתי רמתי , ט' בשבט תשע"ב

כבר סיפרתי לכם שאצלנו בשומרון כ-ו-ל-ם, חוץ ממני, נוסעים בטרמפים. אני זוכה להיות בצד הנותן, ובדרך כלל אני עושה את זה בשמחה. מקסימום חסד במינימום מאמץ, מה רע? מדי בוקר, כשאני מסיעה את הילד לגן ביישוב השכן, 'מונית אסתי בע"מ' משתדלת לעצור לכל מבקש, והקטנצ'יק כבר למד לספור כמה מצוות הרווחנו בדרך.

אבל לא תמיד זה הלך כל כך חלק. כל דבר צריך לימוד, כולל נתינת טרמפים, וכשהיינו מתיישבים טריים הצלחתי לצבור כמה פאדיחות רציניות.

היה למשל בחור שעצרתי לו, הצעתי טרמפ, ואז ברחתי לו לפני שהוא הספיק לעלות. לא ממש שמעתי שהוא אמר 'כן' ומזל שהילדים בישרו לי בצעקות רמות שהוא כבר פתח את הדלת והתחיל להיכנס לרכב.

ומה עם הבחורה שהשארתי סגורה באוטו במשך רבע שעה בחברת שקיות הזבל ששכחתי לזרוק ביישוב? וי, וי, וי... וזה עוד היה בקיץ. באמת שהתכוונתי לקפוץ רק לשנייה לחנות, אבל קצת נסחפתי - ובינינו, שכחתי מקיומה לגמרי. תארו לכם כמה לא נעים היה לי לחזור לרכב ולגלות שהיא - והזבל - עדיין שם. לא יאומן, אבל היא עוד אמרה לי תודה בסוף הנסיעה.

עוד סיפור: כשלמדתי גישור, למדה איתי אחת מבנות דודינו, ויום אחד היא ביקשה להצטרף אלי לנסיעה הביתה. אמירת 'לא' אף פעם לא היתה הקטע החזק שלי, וכך מצאתי את עצמי נוסעת בחברתה לכיוון הבית. בצומת קסם עמד טרמפיסט, אז עצרתי לידו ופתחתי את החלון. "לאן אתה צריך?" שאלתי בעליזות, מתעלמת לגמרי מחוקי העלייה הבטוחה לטרמפ. הבחור נעץ מבט אחד מבוהל בנוסעי המכונית – האחת עם מטפחת של מתנחלת והשנייה עם כאפייה (או איך שקוראים למה שהבחורות האלה חובשות על הראש) ופלט במהירות :"אה... לשום מקום... תודה". נו, טוב, אני באמת לא יכולה להאשים אותו.

 

לא ראיתי, פחדתי, מיהרתי

טרמפיסט יקר,

לפעמים אני נאלצת לחלוף על פניך, ואני קולטת את מבטך המאוכזב. ומכיוון שאני בטוחה שאתה מאמין גדול בלימוד זכות, רק קצת קשה לך אחרי ששובל של מכוניות התעלמו מקיומך, הרשה לי לעזור, ולספר לך למה לא לקחתי אותך בצל קורות מכוניתי.

* הכי פשוט: מיהרתי. מאוד. הבן שלי סיים את הגן לפני דקה, ולא בא לי להסתבך עם ילד לחוץ וגננות לחוצות עוד יותר. או שבעלי צריך את האוטו כדי להגיע למניין בזמן. או שהדואר עומד להיסגר. לפעמים גם שלושים השניות עד שאתה נכנס ויוצא יכולות להיות משמעותיות.

* לא ראיתי אותך. כלומר העיניים ראו, אבל עד שהמוח ספג את המידע ואמר: "הי, היה שם טרמפיסט!" כבר הייתי מאתיים מטר קדימה. לעשות רוורסים למרחקים כאלה זה לא בשביל נהגת כמוני.

* פחדתי. כן, כן, גם זה קורה לפעמים. אתה אולי לא אשם שככה אתה נראה, אבל מה לעשות, אמא שלי עדיין מזהירה אותי מזרים.

* הייתי באמצע שיחת טלפון שממש לא מיועדת לאוזניים זרות. הייתי מפרטת על מה היא יכולה להיות, אבל היא גם לא מיועדת למאות אלפי קוראי 'בשבע'.

* הנה סיבה מקורית: לרכב שלי אין דלתות מאחור. כשהמושב הקדמי פנוי - תפאדל, אתה מוזמן. אבל כשהוא תפוס, צריך חמש דקות עד שתפסיק לחפש את הידית לדלת האחורית, חמש דקות נוספות כדי שתבין איפה המתג שמקפלים בעזרתו את גב המושב הקדמי (אחרת, איך תעבור לספסל האחורי?) ועוד חמש כדי שתצליח להשתחל לשם. נראה לי שעדיף לשנינו שתחכה לטרמפ אחר.

* ברור לי לגמרי שאני לא יכולה לעזור לך - היעד שלי הוא בדיוק עשרים מטר ממך (למרות שכבר נתקלתי בטרמפיסטים עצלנים להפליא).

* תגיד, לא יכולת למצוא מקום יותר נורמלי לעמוד בו? במקרה הטוב אני אחטוף דו"ח תנועה, במקרה הפחות טוב משאית תיכנס בי מאחור, ובמקרה הגרוע, אני עוד אדרוס אותך בטעות, חלילה וחס.

* קמתי על צד שמאל וסתם לא בא לי. טוב, זה לא תירוץ. במקרה כזה אני מרשה לך להתעצבן.

רבות מחשבות בלב נהגת

אני בטוחה שכל שולף אגודל ממוצע יודע יותר טוב ממני שבענייני טרמפים, הכל משמיים. לפעמים אתה מחכה שעה, אבל אז מגיע הטרמפ של החיים, זה שמוביל אותך בניגוד לכל כללי הסטטיסטיקה הישר ליישוב הקטן והנידח שאליו פניך מועדות. מסתבר שגם מצד הנהג יכולים להיות סיפורים כאלה, ולמרות כל מה שכתבתי קודם, לא תמיד אני היא זו שמחליטה אם לעצור או לא. לראיה, הנה סיפור אמיתי: בוקר אחד נסעתי עם בתי שתחי' באוטו מחוסר הדלתות שלעיל, מיהרתי, ובמקום גרוע במיוחד לצד הדרך עמד בחור צעיר שבקושי שמתי לב אליו.

"תעצרי! אין לנו דלק!" צעקה פתאום הילדה, ואני עצרתי בחריקת בלמים בדיוק ליד הטרמפיסט. "מה?!" שאלתי בבהלה. "מה אמרת...?" "אמרתי "אל תעצרי, אין לנו דלת", היא הסבירה. אבל בינתיים הטרמפיסט ניגש בשמחה וצהלה לרכב. נו מה, אני אגיד לו לא? אז הילדה יצאה, עברה אחורה (היא כבר יודעת איפה המתג הסודי) והבחור, שהוא כנראה צדיק נסתר, זכה לטרמפ ממש לא מתוכנן.

המלצה קצרה לסיום

לגמרי בלי קשר - אם עדיין לא יצא לכם לראות באינטרנט את חבורת 'אנדרדוס', עשו זאת. הצחוק יפה לבריאות.

 

לח"ח וב"ב: eramati@gmail.com