בשבע 479: מרדף בחוף הים

מהבית שלו רואים את חוף הים, ואין כמעט יום שהוא לא מגיע לשחק בחול הזהוב שעל החוף.

חגית רוטנברג , ט' בשבט תשע"ב

אחרי כמה ימי גשם ארוכים, התפזרו העננים באותו בוקר. השמיים היו תכולים ובהירים והשמש האירה במלוא עוזה. שאולי פקח את עיניו, הציץ מהחלון וחייך חיוך רחב. כמה הוא חיכה ליום כזה! מהבית שלו רואים את חוף הים, ואין כמעט יום שהוא לא מגיע לשחק בחול הזהוב שעל החוף. כבר כמה ימים שאמא לא הרשתה לו לצאת לשחק בגלל הגשמים העזים והרוחות ששרקו בחוץ. הוא אפילו שמע את הגלים הגבוהים מתנפצים בקול בים הסוער. עכשיו סוף סוף הוא יוכל לחזור לשחק במקום האהוב עליו.

את הבגדים שעל הכיסא הוא לבש תוך דקה, מיהר לשתות את כוס השוקו שחיכתה לו על השולחן, ורץ החוצה ברגליים יחפות. הים נפרש מולו, כחול ושקט. האוויר היה צלול, והחול החם נעם לכפות רגליו. הוא התחיל בריצה קלה לאורך החוף. אחר כך לקח את המטקה והכדור הקטן, וניסה לשבור את השיא של עצמו בהקפצת כדור. שאולי היה כל כך שקוע במשחק, שלא שמע את הקולות הרחוקים שהלכו והתקרבו אליו במהירות. רק כשהכדור נפל והוא התכופף להרים אותו, קלטו אוזניו לפתע קולות נביחה רמים. הוא הרים את ראשו לאט לאט, חושש ממה שיגלו עיניו. ליד סככת הקש, כמה עשרות מטרים ממנו, התגודדה להקת כלבי זאב גדולים, שנראו רעבים מאוד. לשונם היתה משורבבת החוצה, הם נבחו בקולי קולות וחפרו בחול כאחוזי תזזית, כמחפשים דבר מאכל.

שאולי נבהל. הוא הכיר את הכלבים של נוח, הזקן שגר לבדו על שפת הים. אבל בדרך כלל הם היו קשורים, ונוח דאג שאף אחד לא יפגוש בהם. שאולי החל לצעוד לאחור בשתיקה, מתפלל שהכלבים לא ישימו לב אליו. אחרי שלושה צעדים הוא קפא במקום. חמשת הכלבים הרימו את ראשם מהחול ונעצו בו את עיניהם. הרגליים שלו החלו לרעוד, ובטרם החליט מה יהיה הצעד הבא, החלו הכלבים לגרגר באיום ולפסוע לעברו. שאולי המשיך לסגת לאחור, יותר ויותר מהר. הכלבים המשיכו בעקבותיו, והצעדים המהירים הפכו לריצה. שאולי רץ לאורך החוף, במטרה לחזור הביתה, אבל כשסובב את ראשו גילה את הכלבים דולקים אחריו במהירות, ועוד רגע משיגים אותו. "רק נס יציל אותי", מלמל שאולי, והתפלל לה' שיראה לו מוצא מהמלכודת שנקלע אליה.

עיניו החלו לדמוע מרוב פחד וייאוש, והים מולו נראה מטושטש. רגע, נדמה לו שהוא רואה משהו. ואולי הוא רק מדמיין? שאולי התקרב בריצה למה שנראה לו כחומת אבנים שיוצאת מהחוף ונכנסת פנימה לכיוון הים. הוא שפשף את עיניו אבל המראה רק הלך והתבהר: שאולי רץ לכיוון החומה, טיפס עליה במהירות והחל לרוץ לאורכה, אל תוך הים. הכלבים המשיכו לרוץ אחריו, אבל כשהגיעו לחומה - ניסו שוב ושוב לטפס עליה, אך ללא הצלחה. שאולי רץ הרחק מהם, וראה אותם נובחים בכעס לכיוון החומה, אבל נמצאים הרחק ממנו, על החוף. שאולי צנח על האבנים הקרות, מתנשם בכבדות, בוכה וצוחק לסירוגין. הוא עדיין לא הבין מאין צצה חומת האבן הזאת, הרי הוא מגיע לכאן כמעט כל יום ומעולם לא ראה אותה קודם, אבל על ניסים לא שואלים שאלות. הוא פשוט שמח שניצל מגורל מאוד לא נעים שהיה צפוי לו בין שיני הכלבים הרעבים, ובשקט החל לזמזם לעצמו בשמחה שירי הודיה.

בשבת שלאחר מכן, לפני שהחלה קריאת התורה בבית הכנסת, הסביר לו אבא בשקט שהשבת זו 'שבת שירה' - קוראים בתורה על שירת הים ששרו בני ישראל לה' אחרי שהציל אותם מהמצרים. "המצרים רדפו אחריהם, ולבני ישראל לא היה לאן לברוח - לפניהם היה רק הים. ואז ה' עשה נס ופתאום נהיה שביל של יבשה באמצע הים, ובני ישראל הלכו לתוכו וניצלו. אתה מבין איזו שמחה זו?" שאל אבא. שאולי הנהן. הוא הבין מצוין, יותר טוב מתמיד.