בשבע 479: אבדות ומציאות

מעלה שאלות כבדות על המחיר הכבד שמשלמים בוגרי תוכניות המציאות כשהאורות כבים".

עדי גרסיאל , ט' בשבט תשע"ב

המוסף היומי '24 שעות' של 'ידיעות אחרונות' הקדיש באמצע השבוע כתבת שער לפרשת התאבדותו של כוכב תוכנית הריאליטי 'שלוש', גלעד פרידלנסקי. תחת הכותרת 'החיים גדולים עליהם', הסבירו כתבי 'ידיעות' כי הפרשה "מעלה שאלות כבדות על המחיר הכבד שמשלמים בוגרי תוכניות המציאות כשהאורות כבים". שלושת כתבי העיתון, צחי קומה, אתי אברמוב ובנימין טוביאס, סקרו את הנושא מכל זווית אפשרית, כמעט. הם דיברו עם כמה פליטי ריאליטי ועם מתמודדת שנכנסה לדיכאון אחרי שהצילומים לתוכנית הסתיימו; הזכירו את יוסי בובליל, מכוכבי האח הגדול שהתקשה לחזור לעבודתו כשיפוצניק. הם לא שכחו גם את תופעת הגירושין, שכנראה מתגברת בקרב בוגרי תוכניות מסוג זה, וכמובן שוחחו עם פסיכולוג שהסביר כי "כשתוכנית נגמרת, יש נפילה ודיכאון, כי הריאליטי הוא רק אשליה של תשומת לב עם המון כבוד ועטיפה".

אכן, ניתוח יפה של התופעה המצערת. רק שעניין קטן אחד נשמט ממנו: חלקם של שאר אמצעי התקשורת. קל להאשים את ערוצי הטלוויזיה, אבל מי שמאדיר ומפאר את כוכבי התוכניות הללו הם גם, ולפעמים בעיקר, העיתונים ואתרי האינטרנט. הם עושים זאת לפני עליית התוכנית, תוך כדי שידורה, וגם קצת אחרי. וזה קורה לא רק במדורי הרכילות, אלא במוספים, בחדשות, במדורי התרבות, הכלכלה והדעות. למעשה, נדמה שאין אתר בעיתונות שפנוי מהריאליטי.

האם בעקבות הטרגדיה מתכוונים כלי התקשורת לחשוב מחדש על אופן הסיקור של תוכניות מסוג זה בצורה שלא תגרום ל'כוכבים' לנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? קשה להאמין. לכתוב על ריאליטי זו הרי דרך יותר מדי קלה ומהירה למכור עיתונים, מכדי שמישהו יחשוב ברצינות לשנות אותה. ואם הכוכב נפגע או פוגע בעצמו זה אמנם מצער, אבל מצד שני – אפשר לעשות גם על זה כתבה ולמכור עוד עיתונים.

עדי גרסיאל

 


 מוחמד, מוחמד

מוחמד בכרי, שחקן תיאטרון ערבי ויוצרו של הסרט העלילתי 'ג'נין ג'נין', עלה לשידור השבוע אצל רזי ברקאי. בכרי, שהציג את חיילי צה"ל כאחרוני הקלגסים הרשעים בסרטו, קיבל עשר (!) דקות שידור. מתוכן כמעט חמש דקות בראיון אישי עם ברקאי ובמחצית השנייה - כמשיב לטענות של מנכ"ל 'צוותא', משה טנא. הטון של ברקאי לא היה קשוח, להיפך: הוא התחיל בשיחת נימוסים רוויה מחמאות לשחקן המהולל: "טוב, אי אפשר לקחת את זה ממנו שהוא שחקן עלא כיפאק וגם במאי טוב ופרובוקטור לא קטן", ואף הבליח המלצה שחייבים ללכת לראות את המחזה החדש שבכרי מככב בו. ברקאי מאפשר לו לתאר ארוכות את מה שהוא חושב על המפגינים של 'אם תרצו' והעותרים נגדו, כמו אמירות ש"הם אויבי ישראל", שמשחירים את פניו והורסים את השלום. את השאלות הקשות השמיע רזי בטון השמור לחברים-שאין-לי-ברירה-ואני-חייב-לשאול-אותם-כמה-שאלות-קשות, ולא בטון הנזפני האמיתי שהמראיין הלאומי יודע להשתמש בו נגד ראשי ישיבות הסדר, למשל.

קשה היה שלא להבחין ביחס הנעים שקיבל בכרי, לעומת היחס הענייני שניתן למי שמייצג את החיילים העותרים נגד בכרי, עו"ד ישראל כספי. כספי קיבל רק חמש דקות שידור, אותן חלק עם מנכ"ל צוותא. כספי, בזמנו הדחוק, הצליח היטב לתאר את העוולות שגרם בכרי ואת העובדה שסרטו משרת את האויב. "אזרח שפועל כנגד ישראל, כנגד חיילי צה"ל... מקבל מימון לסרט... מיאסר עבד ראבו... גיבור הסרט הוא מחבל". ברקאי קוטע אותו: "ישראל, הבנתי. אחרי כל הדברים האלה - אסור שמוחמד בכרי יהיה על בימות ישראל".

צה"ל, לא תבע בבית המשפט את עלבונם של חייליו שכבודם וכבוד המדינה שהם משרתים נרמס בידי בכרי, בנצלו את חופש הביטוי האמנותי כבמה להשנאת ישראל. השבוע, צה"ל גם מימן במה לאותו במאי.

חני לוז

 

 

אורי בלאו ומלחמתו בפושעים

כשעיתון 'הארץ' אינו עוסק במתנחלים, הוא עוסק בדתיים. כך לפחות היה אפשר להתרשם מכמה כתבות וכותרות מהשבוע האחרון. לאחר שהקדיש מקום נרחב לתוצאות של סקר אשר מוכיחות שהרוב החילוני במדינת ישראל בעצם לא כל כך קיים, דיווח לנו העיתון בעמוד ראשון על לחישות והנהוני ראש מתוך בית הכנסת שבו מתפלל נתן אשל.

אבל לא רק שיחות במקום תפילות מתוך אותו בית כנסת טופלו בידי חברי המערכת של העיתון אלא גם ה'חומרות' בענייני צניעות ואישות של חסידי גור. מכיוון שאינני חסיד גור, לא אתייחס לתוכן הכתבה של תמר רותם, אבל מה שאני כן יודע הוא שלא כפי שנכתב שם, מייסד החצר לא היה ר' אברהם מרדכי אלתר, אלא ר' יצחק מאיר אלתר, המכונה חידושי הרי"ם. אני מניח שאפשר לומר על כך: 'נו, א-קליינע קייט', אבל אם דבר כל כך פשוט משתבש, מה נאמר על הטענות היותר רציניות שם?

ונחזור לנושא של היחס למתנחלים. ראשית, על פי הטיפול בהצעתו של שאול גולדשטיין, הממונה החדש על רשות הטבע והגנים, לבנות את קבר הורדוס מחדש בהרודיון, תהיה בעיה רצינית לקדם את בניית בית המקדש מחדש. ארכיאולוגים אנונימיים צוטטו בכתבה ואחד מהם תרם את הכינוי 'דיסנילנד'. 

אבל השיא השבוע היתה הכתבה "נתיב הכסף של הימין", על איסוף התרומות לטובת הקמה מחדש של המאחזים שנהרסו. האשמה כבדה הוטלה על אחד מפעילי קרן 'הרחיבי מקום אהלך', עוזיהו שרבף. הוא הרי "חבר לשעבר במחתרת היהודית, שהורשע ברצח". ומי כתב את הכתבה? העיתונאי אורי בלאו, שבעצמו עשוי להייות מורשע בדין. ולכן, הייתי מציע שאיש תקשורת ייזהר מלכלול פרטים שאינם שייכים במישרין לנושא הכתבה שלו, כי מי יודע מתי זה יחזור אליו.

ישראל מידד

 

חדשות בחדשות

משטרת תל אביב הודיעה על סגירת תיק החקירה של צלם 'תצפית' אהוד אמיתון, בגין תקיפה ואיומים. אמיתון הותקף במאהל רוטשילד בתל אביב כשניסה לתעד את שריפת המאהל של תומכי הימין במקום. נשלח ערעור על החלטת המשטרה.

יו"ר רשות השידור לשעבר, משה גביש, תובע את הרשות. לטענת גביש היא מחזיקה שלא כדין בסכום של 400 אלף שקלים שנועד למתן פרסים לעיתונאים.

יוסי בר-מוחא, יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, נפגש לפני מספר ימים עם ועד עיתונאי 'הארץ', שהכריזו על סכסוך עבודה בעיתון. בר מוחא הבטיח כי האגודה תקצה חצי מיליון שקלים למאבק העובדים, אם הם יחליטו לפתוח בעיצומים.

 

ביקורת הנקרא

"מישהו שמע על נערים אמריקאים המסיירים בעיראק או באפגניסטאן?" (צבי בראל על סיורי תלמידי התיכון לחברון, 'הארץ')

אולי כדאי שאחרי הסיור בחברון בראל יצטרף לתיכוניסטים גם לכמה שיעורים בגיאוגרפיה, היסטוריה ותנ"ך

"המאבק על מגרון הוא מאבק על זהותה של מדינת ישראל, על סמכויות בית המשפט העליון, על שלטון החוק ועל עקרונות המוסר והצדק" (יריב אופנהיימר, מאמר ב'מעריב')

משהו לא בסדר - איך יכול להיות שאנחנו מסכימים עם משפט שלם של מזכ"ל 'שלום עכשיו'?

"על חשבונכם: אושרה העלאת שכר הרבנים" (הפניה ל'כלכליסט' באתר ynet)

תזכירו לנו רק על חשבון מי הגיעו להסדר חובות עם תיאטרון הבימה?