בשבע 479: לצאת מהאלם

לשתיקה מעלות רבות, אבל יש מקרים שבהם צריך, למרות שהמחיר יכול להיות כבד, להפר את הדממה ולהתריע

דוד אלהרר , ט' בשבט תשע"ב

 רבות נאמר ונכתב בזכות השתיקה: אין מצטערים על דברים שלא נאמרו, שתיקה שווה זהב, סייג לחוכמה שתיקה, מילה בסלע משתוקא בתרין, והמשכיל בעת ההיא יידום, יפה שתיקה לחכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ועוד ועוד אמרות בשבח השתיקה עד להטפה הנודעת של החכם מכל אדם: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג). ללמדנו, שצרת הנפש חודרת ללב האדם עת פיו ולשונו נעדרי שמירה.

ובכל זאת, האם שומר פיו ולשונו אכן שומר מצרות נפשו, תמיד? האם שמירה על נפש אחת אינה מפקירה לעתים נפשות רבות? והאם ביצור הנפש הפרטית שלי בחסות השתיקה מעניק לה הגנה בטוחה נוכח האיום הכללי? הלא כל פגיעה ביהודי באשר הוא יהודי היא פגיעה בי! הסכנה המרחפת על חיי יהודים בישראל אינה מבחינה בין יהודי ליהודי. הצד השווה לכל היהודים באשר הם ובפרט במדינת ישראל הוא יהדותם. בעיני אלה שאינם יהודים, ובייחוד כאן ועכשיו, יהודי לעולם יהא יהודי – עני, עשיר, חכם, טיפש, ואפילו יחשיב עצמו אתאיסט-קוסמופוליט והומני נאור. יתר על כן, לגבי חלק לא מבוטל משונאי ישראל, יהודי אינו בחזקת אדם ועצם יהדותו גוזרת עליו סילוק אכזרי מארצות החיים.

"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" היא אפוא הוראה בעלת משמעות רחבה המתהפכת לחלוטין ומתנגשת עם "לא תעמוד על דם רעך" ו"הוכח תוכיח את עמיתך". או אז חובה להתיר את חרצובות הלשון ולהרעיש עולמות, גם אם אין הזעקות מנוסחות כדבעי. לא רק לטובת האחר. פגיעה בבן קהילה היא פגיעה בכל הקהילה. צרת ישראל היא צרתי הפרטית. אם אני רוצה לשמור על נפשי מצרות צרורות ובלשוני התרעה חמה מזומנת, מדוע אשתוק? ומה על הנפשות סביבי שנפשי בכללן. יש מקומות שבהם התערבות כזו משפיעה במישרין על נפשי ונפשות אהוביה, והיא מתחייבת!

במדינת ישראל של היום אנשים מטופפים על בהונות, על ביצים ובין הטיפות. הניסוח בעלמא היה לחזות הכל. מיותר שיהיו בו אמונה וכוונה ורצון ואהבה ומעל לכל – אמת. בשביל לשרוד שאנן בישראל צריך לדעת מה רצוי לומר, מדוע להגיד ואיך לספר ומתי לכתוב ובפני מי להציג ועד כמה לפרט ולמה בכלל לפצות פה. הדברים עצמם אינם רלוונטיים, מה שקובע הוא אופן הצגתם.

יוצא אפוא ש"שומר נפשו..." יכול שיתנגש עם "לא תעמוד..." ו"לא תעמוד..." עם "שומר נפשו..." ואין אלה ערכים נפרדים כלל ועיקר. אולי הם אפילו בחזקת "הא בהא תליא"! עד כדי כך ששומר פיו ולשונו יכול לעמוד על דמי נפשות רבות, לרבות נפשו שלו. ומתי אין עומדין? רש"י מפרש את המומנט בדיוק נמרץ: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו" (ויקרא יט, טז). במילים 'משפטיות' דהיום: ברגע שיש ודאות קרובה לפגיעה בשלום מאן דהוא.

שאלה נוספת וחשובה היא איזו סכנה טומנת בחובה אותה התערבות לשונית מכוח "לא תעמוד..." והאם יש בה סכנה בכלל? והלא נאמר: "באומרי לרשע מות תמות ולא הִזהרתוֹ ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש" (יחזקאל לג, ח). כלומר, יש אחריות כבדה גם על מי שאינו מזהיר, ומכאן שהחובה להתריע חלה גם על מי ששומר מצרות נפשו. נכון הוא שאין מזהירין במילים מבהילות כאשר אין נשקפת סכנה כלשהי, אבל אם נדמה שהולכת ומתרגשת עלינו צרה, כל דיבור עדיף על פה סכוּר ואין חובה נאצלת ממנו.

זהו הבסיס שעליו מוגש עיקרון חופש הביטוי לכל אדם.