בשבע 480: פיהן פתחו

סיפורים קטנים מהאולפיזמון, ממקהלת היישוב ומתזמורת נשים מוכיחים - לשירת נשים יש כוח

חנה קטן , ט"ז בשבט תשע"ב

האורות כבויים, ההתרגשות רבה, בנות האולפנא המתוקות לבושות בתחפושות מהודרות, המסך עולה ומתחיל ה'אולפיזמון'... המנגינות והריקודים מרחיבים את הלב. דחיתי בצער את הנשים שרצו להגיע אליי למרפאה הערב, כי חשבתי ש'הנחת היהודית' שארווה כאן תיתן לי כוחות להעניק, לתמוך ולסייע בחיזוק עוד ועוד 'מקדשי מעט' משפחתיים שבטיפולי. וחוץ מזה, בעלי אומר שמותר גם לי ליהנות מדי פעם מפירות עמלי... והנה בתי עולה לשיר מול חברותיה ואמותיהן, ונחת אמיתית אופפת אותי.

אולם אין ספק שפסגת הערב היתה הריקוד המשותף של המורות והמנהלת (שנמצאת עכשיו בחופשת לידה...). הן עלו לבמה ורקדו יחד ריקוד תימני להנאת כל הנוכחות, תלמידות ואמהות. בעידן הסחרור הציבורי והרעש התקשורתי סביב הדרת נשים, יש אולי מקום שאימנע מלחטוא בהדרת גברים, ולכן אבחר את מילותיי בקפידה: למנהלת ולמורות באולפנות יש פריבילגיה מובנֵית, שהן קיבלו כנכס מבורא עולם, שאין למנהל ולמורים ממין זכר. הן יכולות לשיר עם הבנות וקצת 'להשתולל' איתן ולפניהן, מה שלא היה בא בחשבון אצל רב או מנהל.

אחד מתחביביי האהובים הוא השירה במקהלת הנשים שהקמתי ביישוב. את 'מדאם שיר' הכרתי עוד בשעלבים, עת שרנו במקהלה נשים שגילן נע בין עשרים לשמונים. השיעור מתחיל עם תרגילים של פיתוח מיתרי הקול, ואז אנחנו מתחלקות לקבוצות: סופראן, מזו סופראן ומזו באס. ואני, עם קול הסופראן שלי, פוצחת בקול גדול ומסלסלת סלסולים, ומתענגת על השירים היפים בשירון שחילקה לנו 'מדאם שיר' עם תווים, מקצבים, ומילים המותאמות לשלושת הקולות. נשימה עמוקה, והנה קיבלתי אות לחזור שוב על הניגון. והניגון מתנגן לו...

ביישוב שלנו ישנם גם ערבי שירה לנשים בליווי של דרבוקות, אורגנית וגיטרות, וזו חוויה רוחנית ממדרגה ראשונה. חלק מהמפגשים הרוחניים-מוזיקליים האלו הוקדשו לרפואתה של אודליה נחמה בת מיכל אסולין, שנפצעה בפיגוע בירושלים בדרכה הביתה מאולפנת 'תהילה'. היא נערה תושבת היישוב, בת כיתתה של בתי, ועבורה שרנו שוב ושוב במשך כעשרים דקות רצופות, בכוונה גדולה: "על ידי ניגונים ומחיאת כף מתמתקין כל הדינין". והקולות בוקעים ועולים, והתפילות עולות מעלה מעלה לשמי מרומים, ואפילו כמה דמעות לא-קרואות מתגלגלות להן בזווית העין... אמן כן יהי רצון, בקרוב.

כי אכן, לשירת נשים יש כוח! לפני שנים הוזמנתי להרצות לפני נשות חב"ד באולם מרכזי באחת הערים, וזכיתי לצפות במראה מרהיב לב ועין: הגעתי כמה דקות לפני הזמן, והתיישבתי בצד, כשאני מחכה לסיום הופעתה של זמרת חסידית לפני הנשים הרבות שגדשו את האולם. פתאום התזמורת (בהרכב בלעדִי של נשים, כמובן) התחילה לנגן את מנגינת השיר 'משיח, משיח'. הזמרת פצחה ב'אני מאמין, אני מאמין' וכו', ולפתע החלו כל הנשים שנכחו באולם, מגיל עשר ועד גיל מאה בערך, לרקוד בהתלהבות יתרה ללא הפסקה במשך כמעט חצי שעה לצלילי השיר המקפיץ הזה, בדבקות עילאית, תוך מחיאות כפיים סוערות וקיפוצים ושאגות, עד שרעדו כל קירות האולם... ההרצאה שלי התחילה אמנם באיחור, אבל היה כדאי.

פיהן פתחו עדי דוד

משגיח בחאקי

ומהכיוון השני של סוגיית שירת נשים, יש באמתחתי סיפור שבעלי מספר שוב ושוב בהתפעלות, מימי טירונות הטנקים שלו בסיני. אלו היו ימים של אימונים קשים בחולות המדבר באזור רפידים, בחודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הרבה טנקיסטים נפגעו והיה הכרח להכשיר במהירות אנשי צוות חדשים, ולכך נשלחה בין השאר קבוצה גדולה של טירוני ישיבות ההסדר, ביניהן בעלי לעתיד. שרר קור כלבים בלילה, והיה אף מחסור באוכל ובציוד, אך האימונים התקיימו ברציפות ביום ובלילה, שהרי איש לא ידע מתי יתחיל ה'סיבוב' הבא. מצב הרוח הציבורי היה בכי רע, והוא חלחל גם לצבא. פתאום באחד הלילות הגיע צ'ופר - להקה צבאית 'נחתה' בלב השממה, להפתעת כולם, והתכוננה להופיע לפני חיילי הגדוד. מיד עצרו את האימונים, וכל החיילים הובאו להופעה, כולל ההסדרניקים הצעירים ששמחו מאוד על ההפוגה באימונים הקשים, וחלק מהם לא דקדקו בתוכנה...
התזמורת התחילה לנגן את מנגינת השיר 'משיח, משיח' ולפתע החלו כל הנשים שנכחו באולם, מגיל עשר ועד גיל מאה בערך, לרקוד בהתלהבות יתרה ללא הפסקה במשך כמעט חצי שעה

כל הגדוד נאסף והתיישב בחושך על דיונות החול סביב, כולם מכורבלים במעיליהם, וחברי הלהקה, שבה היו גם בנות, התחילו לשיר ולזמר ולנגן להנאת הצופים. והנה, בתוך החשכה, נראה פתאום חייל נמוך קומה וצנום, טובע בתוך המעיל הגדול-ממידותיו, כשהוא עובר עם פנס בין החיילים היושבים צפופים על החול, מבלי להתחשב בגערות ובנזיפות שזרמו כלפיו מכל עבר. היה זה דוד זיכרמן, אז תלמיד ישיבת שעלבים ובהמשך תלמיד-חכם ועסקן חשוב בציבור החרדי, ששלף אחד-אחד את הביינישים 'שלו' מתוך הצופים, ושלח אותם במקום לחזות בהופעה הנ"ל - לשמוע שיעור במסכת שבת שהוא העביר באוהל בית הכנסת. השיעור כלל כמובן גם שיחת מוסר...

ר' דוד ראה ב'הדרתם' של הביינישים מהופעת הלהקה חלק מהותי מתפקידו. הוא היה מחכה להם באמצע הלילה כשהם חזרו מהאימון, עם אוכל חם - ושיעור במשניות, היה משיג כיבוד ומכין עונגי שבת מרגשים שנמשכו עמוק לתוך הלילה, ואף היה נוזף בכל מי שהתבטא ב'סגנון צבאי' לא ראוי. ההשפעה שלו על החבורה הזו נתנה את אותותיה למשך שנים רבות; בעלי לפחות זוקף לזכותו של הרב זיכרמן חלק מחינוכו להקפדה במצוות ולעיסוק בתורה בכל מצב ובכל הזדמנות. הוא לימד איך להיות 'ראש גדול' בזמן הנכון ובמקום הנכון, ולקיים 'הוכח תוכיח' בצורה חכמה ומתאימה – מעשים כגון אלו יכולים להיות בעלי השפעה אדירה, על רבים, למשך שנים, ואף לדורות.