חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 18ראשיהפצה

משיבי התורה לחברון - בגליון השבוע

הוא נמלט מלימודי הישיבה התיכונית בבני ברק אל חיקה של הגמרא בירושלים# מירושלים ברח כדי שלא לשמש ברבנות # בדרך שהה גם בימית אך בסופו של דבר הגיע לחברון # סיפורו של הרב בלייכר ראש ישיבת שבי חברון ומפעלו # סיפור של תורה ענווה וחזון.
21/11/02, 00:00
אהרן גרנות

המפגש עם ישיבת שבי חברון מדהים את המבקר בה בכל פעם מחדש. במרכז הסואן של חברון, מול כל החיילים וההפגנות, בתוך כל האירועים והמאבקים, ניצבת לה הישיבה כצוק איתן. המעבר מן המציאות הסוערת שבחוץ אל תוך בניין הישיבה הרגוע משרה אוירה של עולם אחר. בבית המדרש של הישיבה שוקדים עשרות בחורים ואברכים על התורה בניגון נעים הממלא את חלל הבית. לא תשמע עליהם בכלי התקשורת, לא תמצאו אותם בהפגנות רבות, אבל הם הכוח הדומיננטי ביותר בישוב היהודי בחברון. עשרות רבות של משפחות אברכים מתגוררות בעיר חברון, בקרית ארבע ואף בישוב מעלה חבר. כניסתם של אברכי הישיבה לישוב, הפיחה בו חיים חדשים והוא שינה את פניו ממקום בעל אופי של 'בעלי בתים', לישוב תורני מובהק. במעלה חבר גם הוקמה הישיבה הקטנה של שבי חברון, 'ישיבת מעלה חבר לצעירים' שאף הספיקה להקים סניף במושב גימזו. ל"שבי חברון" יש מוסדות רבים נוספים שעוד נפרטם בהמשך, ועשרות בוגרים המשמשים כרבני ישובים, רמי"ם וראשי כוללים וישיבות, כולם מדברים בסגנון אחד, ברוח שבה התחנכו בישיבה.

על גשר הסיפון של הישיבה הזאת עומד קברניט אחד שכל הישיבה שזורה באישיותו הכריזמטית - הגאון הרב משה בלייכר. הרב הוא הדמות האחרונה שיכולת להעלות על הדעת כמנהיג קונצרן של תורה. הוא נמוך קומה, חייכן ונראה צעיר מכפי גילו. כשהוא מתהלך ללא חליפתו ומגבעתו הוא נראה כאחד האברכים, אולם למען האמת הרב בלייכר מנהיג את ממלכתו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

בורח מן ההוראה

הרב בלייכר נולד בבני ברק, למשפחה דתית לאומית. הורי הרב קיוו שאת לימודי התיכון יעשה בנם בישיבת "הישוב החדש" בתל-אביב, אך תיקוותיהם נכזבו. כנער צעיר מצא הרב הרבה יותר עניין בגמרא והרבה פחות בלימודי חול וב'ישוב החדש' הוא החזיק מעמד חודש ימים אשר בסופו עבר ללמוד בישיבה לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב. עד מהרה הוא החל להשתתף באופן קבוע בשיעורים בביתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת 'מרכז הרב' דאז, שקירב מאוד את הבחור הצעיר והשקדן. שנים רבות בילה משה בלייכר הצעיר בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, במהלכן נשא לאישה את הרבנית נאורה לבית בן פזי מחיפה והשניים בנו את ביתם בירושלים. במהלך שהותו בישיבת מרכז הרב הוא אף למד עם בעל תשובה טרי שזה עתה החל את דרכו בעולם התורה. היה זה מ"פ צעיר שנשא את השם אפי פיין, מי שלימים ינהיג את המפד"ל ויכהן כשר התשתיות הלאומיות.

דבר גאונותו של ה'כוכב' החדש בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, עשה לו כנפיים. בקשות רבות החלו לזרום אל האברך הצעיר כדי שיקבל על עצמו משרות של הוראה. אבל משה בלייכר רצה להמשיך ללמוד, הוא לא ראה עצמו ראוי ללמד ובשל כך החליט להימלט לבית המדרש של ישיבת ההסדר "אור עציון" שם חשב למצוא מפלט בחיקו של ראש הישיבה הגר"ח דרוקמן. היו אלה ימיה הראשונים של הישיבה הגבוהה ולא איש כרב חיים דרוקמן יחמיץ כשרון כזה. הרב ניגש אל האברך הצעיר וביקש ממנו לשמש כר"מ בישיבה ולרב בלייכר הצעיר לא נותרה ברירה. מספר שנים לימד הרב בישיבת אור עציון, במהלכן נולדו שלושה מילדיו. במהלך שנים אלו, שהתה משפחת בלייכר תקופה מסויימת בעצמונה. היה זה בעת פינוי סיני.

פס הקול של הציונות

הרב בלייכר הצטרף גם למאבק נגד הנסיגה מימית ושהה בעיר בליל סדר פסח האחרון שלפני הפינוי. באותו הלילה הסבו יחד ל'סדר' זקני הדור הקודם, דור הנפילים החילוניים שהקים את המדינה וצעירים, תלמידי הישיבות הלאומיות. רק אז הבינו שני הצדדים כי צעירי הציונות הדתית הם בעצם ממשיכי דרכם של הציונים הראשונים. מאורע זה השפיע עמוקות על עיצוב אישיותו של הרב בלייכר אשר מרבה לספר על המפגש המרתק ההוא עם חנה טבנקין בתו של יוסף טבנקין: "אנחנו פס הקול של הציונות של הדור הקודם", חוזר הרב ומשנן באוזני תלמידיו את הדברים שאמר לה שם. "הדור הקודם", הוא מסביר בשיעוריו "עשה דברים באינסינקט בלא להבין למה. מה גרם לאנשים שבעטו בכל דבר קדוש להמיר חיי נוחות ושפע חומריים בעליה לארץ ישראל מוכת רעב והמלריה? הרי הם לא היו אנשים דתיים שהמצווה לעלות לארץ דיברה אליהם?", הוא חוזר באוזני תלמידיו על השאלה ששאל את החלוצים הישישים ההם, "אין זאת אלא מעשה שמים שנועד לקבץ את עם ישראל בארצו 'ל'אתחלתא דגאולה' לקראת הגאולה השלמה". את הדברים האלה אמר הרב בלייכר גם לחבורת הקשישים באותו לילה בימית. הדברים עשו רושם כה עז על הנוכחים עד שטבנקין אמרה מייד לרב "אם לא הייתי מבוגרת מדי הייתי חוזרת בתשובה".

עוד בטרם הפינוי נלקח לבית עולמו רבה ומנהיגה של הציונות הדתית, ראש ישיבת 'מרכז הרב' הרב צבי יהודה כהן קוק והותיר את תלמידיו כיתומים בלי אב. הרב בלייכר מצא את מקומו תחת כנפיו הרוחניות של הרב צבי ישראל טאו שרבים רואים בו כממשיך דרכו וממלא מקומו של הרב צבי יהודה.

ישיבה בבית מדרשו של ה"שדה חמד"

באותה תקופה נרצחו בבית הדסה שבחברון ששה בחורי ישיבה ועל שמם הוחלט להקים ישיבה גבוהה בלב העיר. אברך צעיר בשם אבינועם הורביץ (כיום ראש הישיבה התיכונית בקרית-ארבע) לשעבר תושב מרכז שפירא בה נמצאת ישיבת אור עציון, פנה אל הרב בלייכר וביקש ממנו לבוא ולעמוד בראש הישיבה בחברון. "רציתי להקים ישיבה שתגדל תלמידי חכמים ודווקא חשבתי להקים אותה ברחובות עיר המדע שדיברה אלי יותר", יספר לאחר מכן הרב בלייכר. אבינועם הורביץ הצעיר הביא את הרב בלייכר לחברון והסתובב עמו בעיר: "שאלתי את תושבי חברון היכן הם מתכוננים לשכן את הישיבה אך לא היה להם בניין, רק כמה כוכים בשכונת אברהם אבינו, זה הכל" ניזכר הרב בלייכר. "במהלך סיורינו עברנו בבית ספר ערבי שפעל ב'בית רומנו'. לפתע יצא אלינו מנהל בית הספר ואמר כי הוא יודע בוודאות שהבית שהיה שייך לעם ישראל עתיד לחזור אליו".

תקופה קצרה לאחר מכן נדקר בחברון תושב קריית ארבע בשם דוד קפולסקי. שר הבטחון דאז, אריאל שרון, הורה בתגובה לסגור את בית הספר הערבי בבית רומנו שממנו יצאו התוקפים ולמסור את המפתחות ליהודים.

בא' באלול תשמ"ב נכנסו תשעה תלמידים ובראשם הרב בלייכר לבית רומנו שהפך לישיבת שבי חברון. בבניין המונומנטלי הזה כתב רבי חזקיה מדיני את חיבורו 'שדה חמד' ובו אף פעלה ישיבת תורת אמת של חב"ד. הבניין חזר באחת ליעודו המקורי, ושב לשמש כישיבה לאחר שנים בהם היה בידי זרים.

אולם תנאי המחיה של התלמידים היוו ניגוד גמור לאוירה המרוממת ובחורי הישיבה התגוררו בתת תנאים "זה היה חורף קשה מאוד, רצוף שלגים", נזכרים ראשוני התלמידים, "מהקירות נזלו מים והקיר היה מלא ירוקת. היינו תשעה בחורים על שלש מיטות כל מיטה שלש קומות". מים לא היו אז בבית רומנו וגם החשמל לא זרם . כדי להתקלח או להתפנות היו צריכים הבחורים להגיע לבית הדסה. מן התנאים הקשים האלה סבלה גם משפחת בלייכר הצעירה, אבל למי היה איכפת. משימת חידוש קול התורה בעיר האבות הייתה גדולה יותר מכל הקשיים.

הישיבה התקשתה לגייס תלמידים נוספים, ואז, לקראת הסוף השנה הראשונה, נרצח בחברון תלמיד הישיבה אשר אהרן גרוס הי"ד. אביו, עו"ד ד"ר אלכסנדר גרוס, עולה חדש מארה"ב התקשה מאוד להשלים עם מות בנו האהוב. הרצח השפיע גם על הרב בלייכר שחש באחריות מסוימת לאשר אירע אך עם זאת היה נחוש להמשיך להגדיל את הישיבה. מאז, 19 שנה אחרי, מזכיר הרב בלייכר את גרוס המנוח בכל הזדמנות. הישיבה שומרת על קשרים עם המשפחה ומידי שנה, ביום הירצחו, עורכת אזכרה מכובדת שבמרכזה סעודת מצווה גדולה. "אינני יכול לשכוח", מספר אחד מבוגרי הישיבה, "שאחרי הרצח ניגשתי לרב בלייכר, ושאלתי אותו, מי לדעתך יבוא עכשיו לישיבה, אולי כדאי לסגור אותה. הרב בלייכר השיב לי שמקום תורה לא סוגרים והוא היה נחוש בדעתו להמשיך".

גיל ההתבגרות של עם ישראל

אבל הרב משה בלייכר הצעיר לא היה זה שהחליט לבדו. את נטל האחריות הוא חילק עם מורו ורבו הרב צבי טאו. בלעדיו לא הזיז הרב בלייכר יד או רגל. הרב טאו הקים וועדת חקירה של רבנים שבדקה היטב את נוהלי הביטחון של הישיבה וקבעה כי על תלמידי הישיבה ללכת בחברון רק בזוגות ושעליהם להיות חמושים בנשק. התלמידים ביקרו את וועדת הרב טאו ובעיקר את הרב עצמו: "הוא לא טרח לבקר אותנו פעם אחת וכבר הוא קובע לנו מה לעשות", התמרמרו אך צייתו לדבריו. הישיבה התאוששה מהמכה הקשה וגייסה למחזור הבא 20 תלמידים ולשנה שלאחר מכן 30 והחלה לצבור תאוצה. הרב בלייכר ביקש לעצב ישיבה ברוח ישיבת 'מרכז הרב' כפי שראה אותו מורו ורובו הרב טאו. תלמידי הישיבה הגיעו לבית הרב טאו פעם בשבוע לשמוע שיעור מפיו וגם הרב יעקב לבנון, אף הוא תלמידו של הרב טאו העביר להם מתורתו. לצוות הישיבה, שגדל מאז, הצטרפו רמי"ם נוספים כולם תלמידי הרב טאו.

עוצמתו ועיקרי תורתו של הרב בלייכר הצעיר, משכו אל הישיבה תלמידים כמו מגנט. שיחותיו ושיעוריו העמוקים עשו להם שם בכל הארץ. במה שאחרים ראו כתחלואי הדור ובעיקר את תופעת ירידת הערכים, תלה הרב בלייכר דווקא בגדלות הדור המבקש תשובות ובאין מי שיתן אותן הוא מורד: "כמו שילד נולד" נהג לומר לתלמידיו, "בראשית דרכו הוא אינו שואל שאלות אלא עושה מה שאומרים לו, הולך לגן ולכיתה א' לומד לכתוב ולקרוא. רק כשהוא מתבגר הוא מתחיל לשאול שאלות. רוצה להבין מדוע הוא צריך לעשות כך ולא אחרת ואינו מקבל אתהדברים כמובנים מאליהם. גיל זה נקרא גיל ההתבגרות. כך הוא עם ישראל בתחייתו המחודשת בארצו. בראשית הדרך עלו החלוצים לארץ ישראל ולא שאלו שאלות, הם סללו כבישים, ייבשו ביצות, הקימו קיבוצים ונלחמו. היום הגיע עם ישראל למצב של בגרות, הוא מתחיל לשאול שאלות. הצעירים אינם מקבלים את השירות הצבאי והחיים בארץ ישראל כמובנים מאליהם. כשאין תשובות מספיק ברורות לדור ששואל אין זה פלא שמורדים".

"את התשובות לשאלות האלה", מטיף הרב לתלמידיו, "אנחנו צריכים לתת, אנחנו המרפא לדור הזה, אנחנו פס הקול לציונות האילמת של הדור הקודם". לאור דבריו אלו, ממריץ הרב בלייכר את תלמידיו לגדול בתורה ולצאת להאיר את דרכו של העם. הוא מאמין כי צריך לגדול בתורה מגיל צעיר, זאת גם הסיבה שיזם את הקמתה של הישיבה לצעירים במעלה חבר. הוא גם אינו מאמין בבחינות אלא רק בתורה לשמה ולכן עד היום הזה אין מסלול בישיבה המכין את התלמידים לקבלת תואר רבנות או דיינות וכן הוא אסר על תלמידיו ללמוד לקראת תואר רבנות.

בישוב נאבקים בישיבה לומדים

האידאולוגיה של הישיבה עוררה מחלוקת בתוך הישוב בחברון וככל שהישיבה גדלה, הלכה המחלוקת והתעצמה. הרוח הממלכתית המובהקת שהביאה עמה שבי חברון, רוח שקידשה את הממשלה ונציגיה ואת כוחות הביטחון הייתה לצנינים בעיני חלק מיהודי חברון. המחלוקת הגיעה לשיא חדש בעת גילוי פרשת המחתרת היהודית. הויכוח היה כה מר עד שהרב משה לוינגר, המנהיג הבלתי מעורער של הישוב היהודי באותה עת שנהג להעביר מספר שיעורים בישיבה, התבקש בעדינות להפסיק לעשות כן. מעתה והלאה איימה המחלוקת הפנימית לפצל את הישוב. הדיעות היו חלוקות לא רק במה שנגע למחתרת אלא נסובה סביב כל פעולה הפגנתית של הישוב נגד הממשלה. הרב בלייכר מנע מתלמידיו להשתתף בכל אותם מאבקים משתי סיבות: הראשונה היתה, שהיעוד של בני הישיבה הוא ללמוד ולא להפגין והשניה נבעה מיחוס הקדושה לממשלת ישראל גם אם אינה לרוח היישוב. ההפגנות המיליטנטיות נגד הממשלה לא היו לרוחו של הרב טאו ומימלא גם לא לרוחו של תלמידו, הרב בלייכר.

שיא נוסף במחלוקת הגיע עם הירצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בעוד הישוב היהודי אינו מגנה את הרצח בפה מלא, יצאה הישיבה במסע גינוי נחרץ ובגיבוי הערך ההלכתי- קדושתי שיש בממשלה ישראלית. יצחק רבין עצמו אמר פעם על הישיבה: "תלמידים כאלה יכולים מצדי להמשיך לשבת שם, אין לי בעיה עם זה".

אבל השנים עשו את שלהן. הישיבה הלכה וגדלה. היא ייסדה מפעלים שהביאו לחברון כבוד רב, והביאה לעיר תושבים חדשים. ראשי הישוב החלו להבין שאוכלוסיה של 250 בחורים מתוכם 70 אברכים, הנמצאים יום יום בחברון, אינו דבר של מה בכך.

כיום, 20 שנה לאחר הקמת הישיבה בחברון, הסטטוס קוו בין תושבי חברון לבין הישיבה נשמר. יהודי חברון יוצאים להפגנות, גם עם הדבר כרוך בהתכתשויות עם המשטרה ותלמידי הישיבה נשארים בבית המדרש ולומדים. רק לעיתים רחוקות ביותר הם סוגרים את הספרים ויוצאים להפגנות המתקיימות מחוץ לחברון ובמקרים נדירים עוד יותר הם משתפים פעולה עם צעדי המחאה של אנשי הישוב היהודי בתוך העיר. דוגמאות לשיתוף פעולה כזה התקיים למשל לאחר רצח התינוקת שלהבת פס הי"ד, כשמתחם החנויות בקסבה שתפסו יהודי חברון אוייש על ידי אברכי הישיבה.

מעביר סדרות חינוך

זה לא מכבר חנכה הישיבה את בית המדרש החדש שלה בקומה האחרונה של בית רומנו ההולך ומתנשא. בית רומנו עדין נמצא בשיפוצים נרחבים והישיבה המנוהלת על ידי אחד מבוגריה, דוד בר חן, לא אמרה את המילה האחרונה בתחום הבינוי וגם לא בתחום התלמידים, כנראה. "לא מזמן חנכנו את בית המדרש וכבר אין מקום", התלונן בר חן באוזני כותב שורות אלה. צרות של עשירים.

שמונה צאצאים העמידו הרב משה והרבנית נאורה בלייכר. אחד מהם, אגב, נושא את שמו של אשר אהרן. שלשה מתוכם נישאו. הבכור לבית בלייכר, ר' טוביה הוא אברך בישיבת הר המור שבנשיאות הרב טאו. שתי הבנות הנשואות מתגוררות סמוך לבית הוריהן האחת נשואה ליוני בלייכברד שמלבד היותו אברך בישיבה, משמש גם כקצין הביטחון של חברון. והשניה נשואה גם היא לאברך בישיבה.

גם שירותו הצבאי של הרב משה בלייכר הוא סיפור בזכות עצמו. ראש הישיבה שכה הטיף לממלכתיות ושלח את תלמידיו ליחידות הקרביות ביותר, לא שירת בצה"ל משום ששלטונות צה"ל ראו בכך... בזבוז. אלא שהרב בלייכר התעקש. ואכן, יום אחד הוא הופיע בישיבה קורן מאושר ומגאווה, לבוש במדי צה"ל. הרב עבר טירונות בסיסית והוכשר לשרת כאיש מילואים. אולם ללא ספק, תרומתו הגדולה של הרב בלייכר לצבא, היא השיחות הרבות שהוא מעביר לחיילים בסדרות חינוך. כבר שנים ארוכות משולב בתוך סדרות אלו ביקור של חיילים בישיבת שבי חברון ושמיעת הרצאה מפי העומד בראשה. בשיחות אלו, פורס הרב בליכר בפני החיילים את משנתו על מהות הדור, על תפקידם שלהם במהלך הגאולה, על קדושתם של הצבא והמדינה ועל תפקידם של מתיישבי חברון ותושבי יש"ע בכל המהלך הזה. החיילים, יוצאים מהשיחות האלה המומים. דברים מסוג זה הם מעולם לא שמעו.

20 שנה מאז נוסדה הקימה הישיבה מוסדות לרוב ובהם ארגון 'לקוממיות' שהפיץ חוברות למידה בנושאים שונים בבתי ספר. אשר בראשו עמדה הרבנית נאורה בלייכר. הישיבה הקטנה במעלה חבר, מכללת הוראה לבנות בקרית ארבע. וגם תלמוד תורה בשיטתו של ראש הישיבה ההולך וגדל כל העת. מאות בוגרי הישיבה נפוצים בכל הארץ. חלקם מכהנים כרבני ישובים, חלקם כראשי כוללים וכר"מים בישיבות גבוהות ותיכוניות. כולם מפיצים את תורת רבם, ממשיכים לחנך ברוח שספגו בישיבה ההולכת, גדלה ומתעצמת בישוב היהודי בחברון.