בשבע 480: מתנה לשקדיה

בבוקר ט"ו בשבט התעוררה השקדייה, וגילתה שהיא מכוסה כולה בפרחים ורודים ועדינים.

אסתי רמתי , ט"ז בשבט תשע"ב

בבוקר ט"ו בשבט התעוררה השקדייה, וגילתה שהיא מכוסה כולה בפרחים ורודים ועדינים.

"אוללה! כמה שאתה יפה!" אמרה יונה שנחתה על אחד מענפיה, "מזל טוב ליום ההולדת!"

"תודה", אמרה השקדייה בביישנות, ופרחיה הוורודים הסמיקו עוד יותר.

"הי, מה זה שם למטה?" הצביעה היונה בכנפה לעבר כלוב מתכת גדול שניצב בדיוק למרגלות השקדייה.

"אין לי מושג", אמרה השקדייה. "אתמול עברה כאן משאית, ושני אנשים הניחו כאן את הדבר הזה בעזרת מנוף".

"אולי זאת מתנה בשבילך? מתנה ליום ההולדת?" הציעה היונה, והתעופפה סביב החפץ המוזר.

"מתנה? בשבילי?" התפלאה השקדייה. "אני יכולה להבין שיביאו לי קצת דשן... אולי ממטרה יפה שתשקה אותי, אבל מה יש לי לעשות עם הכלוב הזה?"

היונה באמת לא ידעה מה להשיב. מזל שבדיוק אז הגיע לאזור עורב גדול ושחור, והאזין לסוף השיחה. "קרעעע! קרעעע!" הוא קרא, ונחת על הכלוב, "מתנה? מבני האדם? תשכחי מזה! רק נזק ובלגן הם יודעים לעשות! תדעי לך שקדייה, שמבני האדם צריך להיזהר. לי יצא להסתובב בעולם, ואל תשאלי מה ראיתי! נהרות מורעלים, יערות כרותים, אוויר מזוהם... ובכל אשם האדם! הוא פשוט הורס את העולם!"

"אוי..." הצטערה השקדייה "אתה בטוח? ואני דווקא חשבתי שהאנשים כאן נחמדים. תמיד כשהם עוברים לידי הם נעצרים ואומרים כמה הפרחים שלי יפים וכמה הם שמחים שאני פורחת באמצע החורף, ומזכירה להם שעוד מעט יגיע האביב".

"עזבי, אל תאמיני להם", קרקר העורב. "את יודעת מה? נראה לי שהם עומדים להקים כאן גן חיות. אולי הם אפילו יכרתו אותך, שלא תפריעי להם!"

ענפיה של השקדייה רעדו מפחד.

"נו, די, למה אתה מבהיל את השקדייה ככה?!" גערה היונה בעורב. "לי זה בכלל לא נראה כמו כלוב של חיות. החורים גדולים מדי".

קולות צחוק והמולה קטעו את הוויכוח. חבורת ילדים צעירים, מלווים במורה שלהם, התקרבו אל השקדייה ונעמדו ליד הכלוב המסתורי. השקדייה הבחינה שחלק מהילדים נשאו בידיהם שקיות.

"ואוו", אמר המורה הצעיר, והרים את ראשו, "תראו איזו שקדייה מדהימה! ועכשיו, ילדים, מי זוכר מה ה' אמר לאדם הראשון בגן עדן, לפי המדרש שלמדנו?"

ילד ממושקף עם פאות ארוכות הצביע. "אני יודע, הרב! הוא אמר לאדם שישמור על העולם, ולא יקלקל!"

"נכון מאוד!" ענה הרב, בזמן שהשקדייה והצפורים הקשיבו בשקט. "לפי המדרש, הקב"ה אמר לאדם הראשון: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי! תן דעתך ולא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל - אין מי שיתקן אחריך'. אז נכון, משך הרבה שנים אנשים קלקלו והחריבו. אבל עכשיו אנחנו מבינים שצריך לשמור על העולם היפה שלנו, ולכן אנחנו כאן. קדימה! תשלפו את הבקבוקים שהבאתם, ותכניסו אותם למיכל המיחזור!"

"מיכל המה?" התפלאה השקדייה, בזמן שהילדים השליכו את בקבוקי הפלסטיק אל תוך כלוב המתכת.

"אה! זה מיכל מיחזור!" נזכרה היונה, "לחומר שהבקבוקים עשויים ממנו קוראים פלסטיק. אם זורקים אותו סתם כך – הוא יושב ויושב ולוקח לו אולי חמש מאות שנה להיעלם! זה המון זמן. אבל אם שמים את בקבוקי הפלסטיק בכלוב, תבוא משאית, תאסוף אותם, ותכין מהפלסטיק חפצים חדשים! זה רעיון ממש מצוין".

"אז אולי בכל זאת הכלוב הזה הוא קצת מתנה ליום הולדתי", חייכה השקדייה בשביעות רצון, "בזכותו אני מקבלת עולם יפה יותר ושמור יותר. וזו ממש מתנה נהדרת!"

מתנה לשקדיה עדי דוד