חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

המפקד העליון - ידידיה מאיר

טייסי חיל האוויר יכולים לתרגל אינספור הפגזות באיראן , אבל מי שישפיע על קבלת ההחלטה אם לתקוף או לא הם פקודיו של רב-סמל ירון
09/02/12, 10:33
ידידיה מאיר

מיטב טייסי חיל האוויר האמיצים בפיקודו של האלוף אשל יכולים לתרגל אינספור הפגזות נועזות באיראן עד מחר, אבל מי שישפיע רבות על עצם קבלת ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף הם פקודיו של רב-סמל ירון דקל 

שר הביטחון אהוד ברק אישר ביום ראשון השבוע שני מינויים. מדובר במשרות חשובות מאוד בתוך הצבא, עם המון השפעה וכוח, ובכל זאת, מינוי אחד זכה לכותרות ראשיות, לכתבות עומק ולטורי פרשנות והשני סוקר כסיפור ברנז'אי פנימי.

למי שעוד לא הבין, אני מתכוון למינוי של מפקד חיל האוויר ומפקד גלי-צה"ל. לאלוף אמיר אשל חיכו הכתבים בשעת לילה בחצר ביתו שבמושב קידרון בניסיון להוציא ממנו תגובה ראשונה. הם גם הלכו לבית הוריו המבוגרים, נברו בסיפורי הילדות שלו והביאו תמונות ארכיון. אבל לירון דקל איש לא המתין מתחת לבית ובטח שלא התעניין באלבומי הילדות שלו (אגב, אם היו עושים את זה היו מגלים שהוא צמח ממש באותם מחוזות של אשל, בקריית-אונו).

נו טוב, תגידו לי, איך אתה בכלל יכול להשוות? מי זה העיתונאי ירון דקל לעומת הטייס והמפקד אמיר אשל, האיש שהוביל את מטס האף-15 בשמי אושוויץ ועכשיו יהיה זה שישמיד (ששש...) את הכור באיראן? למינוי שלו יש הרי השפעה על החיים של כולנו פה. נכון. ברור שאשל קיבל על עצמו אחריות גדולה ועצומה. איך כתב השבוע איתן הבר בהערצה? "שבע מיליון ברכות של שבעה מיליון אזרחים שתולים בו את ביטחונם ומפקידים בידיו את חייהם, ילוו את אשל בתפקיד החדש והקשה".

אבל אני לא בטוח שלירון דקל, בתפקידו החדש, יש פחות השלכות על חיינו. למעשה, אני חושב שיש לו יותר. מיטב טייסי חיל האוויר האמיצים בפיקודו של האלוף אשל יכולים לתרגל אינספור הפגזות נועזות באיראן עד מחר, אבל מי שישפיע רבות על עצם קבלת ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף הם פקודיו של רב-סמל ירון דקל (בעיקר הקודקודים במטה: מיכה, ניב, אילנה, רזי, יעל וירון).

ולא רק בעניין הגרעין האיראני, אלא בכל העניינים. יחידת גל"צ משפיעה על סדר היום המדיני, התרבותי, הפוליטי, החברתי והכלכלי של מדינת ישראל הרבה יותר מכל גורם אחר. למה זה כך? האם טוב שזה כך? זה כבר דיון אחר, אבל ברור שזה כך. תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי כמה ג'ובנקים תל-אביבים באולפן הישן ביפו.

אני תקווה שהמפקד החדש מבין את כובד האחריות. אי אפשר לומר ששבעה מיליון אזרחים מברכים אותו ותולים בו את יהבם, אבל זה רק בגלל שהם לא יודעים עד כמה הוא חשוב ומשפיע.

המפקד העליון שי צ'רקה

לא תחנם

ספק רב אם עשרות המצלמות שמשטרת התנועה מפזרת בימים אלה ברחבי כבישי ישראל תמנענה בעתיד תאונות דרכים, אבל דבר אחד נהדר הן כבר עשו: פתחו כאן לדיון ציבורי נרחב את מה ששנים אנשים סיננו בינם לבין עצמם בזעם, כשעצרה אותם ניידת של משטרת התנועה שהסתתרה בצדי כביש לא מסוכן על עברות לא מסוכנות.

לא, אני לא אומר שיש חוקי תנועה שיש לזלזל בהם, חלילה. אבל כששוטר מחכה בצומת מסוים שבו הוא יודע שיהיה לו קל לדפוק כמה שיותר דו"חות, על עברות תנועה שנהג דש בעקביו, זה מסוכן לחיי אדם לא פחות מאי ציות לתמרור האוסר, נאמר, פניית פרסה. למה? כי למשטרה אין כוח אדם בלתי מוגבל, וכשהשוטר פה, מהסיבות הלא נכונות כאמור, אז הוא לא בצומת אחר, שם הוא נחוץ הרבה יותר.

אבל השערורייה האמיתית היא בכלל לא דו"חות התנועה אלא דו"חות החנייה. יותר ויותר מדרכות בערי ישראל הפכו לכחול-לבן, עד שבשנים האחרונות אין כמעט מקום בארץ שבו אפשר סתם לחנות בלי כל הפרוצדורות. בסדר, נאמר שלזה כבר התרגלנו, אם הרשות המקומית רוצה לעשות עוד כמה שקלים מדמי חנייה, זכותה (אגב, למה? זה אנרכיסטי לחשוב על עולם שבו לכל אדם יש זכות חנייה גם בעיר שבה הוא לא גר אלא רק מבקר? מה כבר ביקשנו?). מה שפחות לגיטימי זה להפעיל רשת של עשרות פקחים שפשוט מחכים לנו בפינה. מחכים שנפעיל את האיזי-פארק עם המספר של העיר הלא נכונה, מחכים שייגמר הכסף ששמנו במדחן קצת לפני הזמן, מחכים שנשכח להפעיל את החיוב הסלולרי ב"פאנגו" כי בדיוק קיבלנו שיחת טלפון. ברגע שתקלה כזאת קרתה – הופ, תוך דקות הם כבר כאן, עם פנקס הדו"חות העבה שלהם.

אחד הדברים המדליקים בשירות החדש שמאפשר לך לשלם עבור חנייה באמצעות הסלולרי, הוא האפשרות שהטלפון ישלח עדכון באסמס ברגע שפקח יבדוק את הרכב. הרי איך זה עובד? הפקח רואה רכב חונה בלי תו חנייה או כסף במדחן, הוא ניגש לכתוב דו"ח בשמחה של מצווה – אבל, אופס, המסוף שלו מגלה לו שלמרבה הצער הנהג של הרכב הזה הפעיל את החנייה מהסלולרי. אי אפשר לתקוע לו דו"ח. בכל מקרה כזה, המנוי מקבל מסרון "נהג יקר, רכבך נבדק ונמצא חונה כחוק".

זה מרתק: בשיטה הישנה היית משלשל כמה שקלים למדחן, ולעולם לא ידעת אם היה או לא היה פקח, אבל עכשיו אתה פשוט מקבל את המידע און-ליין. ומה גיליתי מאז? שאין עיר בארץ (אולי חוץ מג'לג'וליה) שבה לא חולפות חמש עד עשר דקות מרגע עוזבי את הרכב ועד שהפקח מגיע מתוך כוונה ותקווה לתת לי דו"ח חנייה. זה מדהים. הפגישה בקושי התחילה, רק התיישבתי, המלצר בבית הקפה עוד לא הגיש לי תפריט, וכבר טי-טי, טי-טי. "רכבך נבדק ונמצא חונה כחוק". במיוחד מצטיינת בעניין הזה ירושלים עיר הקודש, ובמיוחד ברחובות וסמטאות צרות בנחלאות שלא חלמת שפקח עם קצת כבוד עצמי בכלל יטריח עצמו עד שם. אז זהו, שבדיוק לשם הוא מגיע הכי מהר. בדוק ומנוסה.

נו, אז מה הבעיה? זה לא חוקי? זה לא תפקידה של העירייה? הרי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו באדום-לבן חנהו. ובכן, ברור שכמו בכל עניין, חשוב שתהיה אכיפה, אבל כאן אתה ממש יכול לדמיין איך ברקת סופר בסוף היום את השטרות בלהיטות. עוד מאה שקל, ועוד מאה שקל, ועוד מאה שקל. איזה כיף, התגלה האוצר שיעשיר את קופת העירייה: אנשים שמשהו התפקשש להם עם החנייה (אני בכוונה לא כותב על אנשים שפשוט לא משלמים על חנייה, כי לדעתי כמעט ואין כאלה. אימת הפקחים על כולנו).

נסו רק לחשוב מה היה קורה לו בכל התחומים העירייה או המשטרה היו מפעילות מערך מופלא ויעיל כזה של פקחים מטעמן. תארו לעצמכם: אתם עוזבים את הבית, נוסעים להתארח נגיד, וכל כמה דקות מגיע אסמס לנייד "תושב יקר, ביתך נבדק ונמצא ללא גנבים או טיפוסים חשודים".  

חסד של אמת

ומעניין לעניין באותו עניין: לא מזמן נכתב בטור הזה על אפשרות לחסד יוצא דופן. לעיתים אנחנו רואים רכב חונה שהכסף שבעליו שם במדחן אזל, ומקצה הרחוב בדיוק מפציע הפקח. אם נוציא מהכיס שקל או אפילו רק חצי שקל ונשים במכונה עשינו עסקה מצוינת: איפה יש לנו עוד הזדמנות לכזה מתן בסתר? הרי בעל הרכב לעולם לא יידע מי עשה לו את החסד הגדול, בעצם הוא בכלל לא יידע על החסד, וגם אנחנו לא נדע למי עזרנו. ויותר מזה: בחצי שקל הענקנו צדקה בשווי מאה שקל!

סיפרתי איך אני אפילו שוקל לפתוח גמ"ח כזה, "חסד למדחן". אבל הגמ"ח שלי נקלע לקשיים עוד בטרם הוקם. ה"פנאגו", אותו שירות תשלום סלולרי משוכלל, הורס את כל הרעיון. למה? כי אם אתה רואה רכב ומולו מדחן מהבהב, זה ממש לא אומר שהנהג לא שילם. ייתכן מאוד שהוא עשה זאת באמצעות הנייד. אח, שוב התפתחות הטכנולוגיה הרסה כל קשר אנושי טוב.  

אגב, בעקבות אותו טור קיבלתי מכתב מקורא שעובד במשרד החינוך. "אני בודק כבר כמה שנים מבחני בגרות", הוא כותב. "כבר התרגלתי להערות הקבועות בראש גיליון התשובות: 'בשם השם נעשה ונצליח', 'נ נח נחמן מאומן' ועוד. גם התרגלתי לתחינות הקבועות: 'הבוחן, תתחשב – באמת ניסיתי'. אפילו הפסקתי להיעלב מהבקשה הקבועה: 'בוחן יקר, אם אתה יכול, אל תבדוק את המבחן שלי בשבת'. את התשובות היצירתיות שגילו לי פרשנויות מקוריות במיוחד בתנ"ך לא אפרוס פה, וגם לא אחזור על האגדה שרצה בין בודקי הבחינות, על אותו התלמיד שהיה צריך להגיש מבחן בחיבור בנושא 'אומץ' והגיש מבחן ריק וכתב בגדול 'זה אומץ'.

ובכל זאת, אחרי מה שכתבת בטורך, נזכרתי במכתב מרגש ומקורי כאחד של תלמיד חכם ומתוחכם שכתב לי כך: 'בוחן יקר, עומדת לפניך מצווה נדירה שספק אם תוכל לקיים אותה בהזדמנות אחרת – מצוות מתן בסתר. אתה לא יודע למי אתה נותן, ואני לא יודע ממי אני מקבל. זו הזדמנות נדירה לקיים את המצווה בשלמותה. אל תחמיץ'".