בשבע 480: ללכוד את הקולות הצפים

מפלגות הציונות הדתית צריכות לחשוב מחוץ לקופסא, לחפש את המנדטים לא רק מתחת לפנס, ולתת מענה למצביעיהן הרבים שמתפקדים לליכוד

עמנואל שילה , ט"ז בשבט תשע"ב

1. ככל שתופעת ההתפקדות לליכוד הולכת ומתפשטת בציבור הדתי-לאומי והמתנחלי, כך גוברת גם ההתנגדות כלפיה. בנימין נתניהו מחפש כעת דרכים לצמצם את כוחם של המתפקדים מימין, בתקווה שבכך יחסוך לעצמו כאב ראש כפול: רשימה ימנית מדיי לטעמו בכנסת הבאה, וצרות בכנסת הנוכחית מצד ח"כים המבקשים להפגין את נאמנותם לארץ ישראל כדי לזכות בתמיכת מתפקדי הימין.

עיקר הביקורת מופנה כלפי יישובים בהם נרשמה התפקדות נרחבת לליכוד והשתתפות ערה בפריימריס, אך מעט מאוד פתקי מחל שולשלו לקלפיות הבחירות לכנסת. גם בתוך המחנה הדתי-לאומי נשמעת ביקורת כלפי התופעה, וחבר הכנסת אורבך כבר ניסח משפט שנון על אותם סרוגים שמתפקדים לליכוד, מצביעים לאיחוד הלאומי ובאים בטענות אל המפד"ל.

ישנה עמדה הגורסת כי התפקדות למפלגה שאינך מתכוון להצביע עבורה היא פסולה מוסרית. אך מי שטוען כך מתוך תקווה לסייע למפלגות המגזריות ולבלום את ההתפקדות לליכוד, עלול לגלות שהטענה המוסרית הופכת לחרב פיפיות. יהיו מי שלא ירצו לוותר על ההשפעה שמעניקה להם ההתפקדות למפלגת השלטון, ובהשפעת הלחץ המוסרי יחליטו גם להצביע למפלגה שאליה התפקדו.

2.  נראה שצריך להכיר במציאות ולהבין כי החלום לשקם את כוחו הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי באמצעות החזרת כל הסרוגים האובדים הביתה אינו בר השגה באופן מלא. בליכוד, בישראל ביתנו, בקדימה ובעוד מפלגות נפתח מסלול של קידום פוליטי מהיר לבני ובנות הציונות הדתית שאינם מסוגלים או מעוניינים להיאבק על מקומם בתוך הפוליטיקה המגזרית. ח"כים דתיים כמו ציפי חוטובלי, דודו רותם, עתניאל שנלר או הח"כים לשעבר מנחם בן-ששון והרב מיכאל מלכיאור, הגיעו לכנסת בסיועם של ראשי מפלגות גדולות שפרשו לפניהם שטיח אדום. חלקם הוצנחו למקום ריאלי ללא צורך בהתמודדות, וחלקם זכו לתמיכה יעילה בפריימריס. וכל עוד נציגים טובים ומוכשרים של הציונות הדתית מחוזרים על ידי מפלגות אחרות, תמיד יהיו מי שישמחו לקפוץ על העגלה.

כמובן, ישנם גם מי שלא רק ההזדמנות הקורצת אלא השקפת עולם עקרונית מביאה אותם להסתייג מפוליטיקה מגזרית ולהעדיף להיות "ביחד עם כלל ישראל". מוזר לשמוע לעיתים הטפות להצטמצמות בפוליטיקה מגזרית דווקא מפי מי שקוראים להשתלב בתקשורת הכללית, מתנגדים ליחידות נפרדות לחיילי ההסדר, ומבקרים את המגורים בשכונות ויישובים לדתיים בלבד.

וקיימת גם הטענה הפרקטית: עם כל הכבוד לעדיפות האידיאולוגית של המפלגות המגזריות, לא מהמפלגות הללו ייבחר בעתיד הנראה לעין ראש ממשלה, ואפילו לא שר ביטחון, אוצר, חוץ או משפטים. האם לעולם נגזר על נציגינו להסתפק בתיק המדע, או במקרה הטוב בתיק החינוך? למה שלא נשאף גבוה יותר?

הטענה הדתית-אידיאולוגית נגד ריצה ברשימה שיש בה חילונים או הצבעה עבורה כבר הרבה פחות משכנעת כיום, לאחר שגדולים וטובים מקרב המחנה הדתי-לאומי עשו מעשה ורצו ביחד עם חילונים. אם לחנן פורת היה מותר ללכת ביחד עם יובל נאמן וגאולה כהן, אם מימד של הרב עמיטל יכולה היתה לרוץ ברשימה אחת עם מפלגת העבודה, מי יצליח לשכנע שלמשה פייגלין,  אפי איתם או לאה נס אסור לרוץ בליכוד?

3.  זה לא אומר שאפשר לוותר על המפלגות המגזריות. אבל מכל זה עולה שמפלגות הציונות הדתית, הרואות בעיניים כלות את ההתפקדות הדתית-ימנית לליכוד, צריכות לעשות חשבון נפש, לחשוב מחוץ לקופסא ולחפש את המנדטים האבודים לא רק מתחת לפנס הרחוב בשכונה הדתית. וכמו שלפעמים המסלול הקל של איש ציבור דתי לכנסת עובר דווקא במפלגות חילוניות, כך גם לעתים האלקטורט של המפלגות הדתיות יכול להימצא דווקא מחוץ לקהל הדתי.

בשנים האחרונות יש כמות עצומה של מנדטים שמשוטטים באוויר ונעים ממפלגה למפלגה בכל מערכת בחירות. יאיר לפיד משיג בסקרים למעלה מעשרה מנדטים לא בגלל הדרך הברורה והמבטיחה שהוא מציג, אלא משום שמאות אלפי ישראלים לא אוהבים את התמורה שקיבלו מהמפלגות שהצביעו עבורן. גם המפלגות שלנו צריכות לקחת חלק מהקולות התועים הללו.
המאבק של חברי הכנסת כ"ץ ובן-ארי בתופעת ההסתננות מגבול הדרום הוא דוגמא טובה לפעילות שחורגת מתחומי המגזר, ויחד עם זה הולמת לחלוטין את האידיאולוגיה שלו. מינוף תעמולתי נכון של המאבק הזה יכול להניב אלפי קולות

כדי להפוך ליעד עבור הקולות המשוטטים, מפלגות המגזר צריכות לשלב בתוכן גם דמויות פחות מגזריות, ובעיקר להראות פעילות בתחומים שנותנים מענה למצוקתן של אוכלוסיות נרחבות. המאבק של חברי הכנסת כ"ץ ובן-ארי בתופעת ההסתננות מגבול הדרום הוא דוגמא טובה לפעילות שחורגת מתחומי המגזר, ויחד עם זה הולמת לחלוטין את האידיאולוגיה שלו. מינוף תעמולתי נכון של המאבק הזה יכול להניב אלפי קולות בדרום תל-אביב, באילת, בערד ובכל מקום שבו מורגשת נוכחות מעיקה של אלפי מהגרי עבודה.

גם הצעות לשינוי שיטת הממשל לא חייבות להישאר מונופול של כל מיני מפלגות חדשות וחדשניות. האם לדעתנו שיטת הממשל הנוכחית היא מושלמת? האם אין מה לשפר בה, ואולי דווקא לטובת הצד שלנו? שוב ושוב אנו רואים ראשי ממשלות מהליכוד שחותכים שמאלה נגד עקרונות מפלגתם, אך מצליחים להחזיק רוב קואליציוני על ידי חלוקת תיקים בממשלה לח"כים ממפלגתם וממפלגות אחרות. אז למה שלא נציע, למשל, לשים קץ לתופעה המגונה הזאת על ידי שינוי שיטת הממשל וקביעה כי חבר כנסת יהיה מנוע מלכהן כשר? רק לליברמן וליאיר לפיד מותר לדבר על שינוי שיטת הממשל?  ואם יאיר לפיד מבטיח לבני מעמד הביניים שהוא ידאג לכסף שלהם, למה שהמפלגות שלנו לא יבטיחו איזו הטבה כספית שנוגעת לא רק לציבור הדתי אלא לפלחי אוכלוסיה נרחבים יותר?

4.  מה שבטוח, כדי להתחרות מול ההתפקדות לליכוד, המפלגות שלנו חייבות להעמיד אופציה של התפקדות לשורותיהן, אשר מעניקה למתפקדים גם את הזכות והאפשרות להשפיע על דמותה ורשימתה של המפלגה שלהם. אם הציבור לא יקבל זכות להשתתף בעיצוב רשימת המפלגות שלנו, קשה יהיה למנוע את הנהירה אל מפלגות שכן מעניקות את הזכות הזאת לתומכיהן המעוניינים בכך.

במישור העקרוני אפשר להתווכח שנים אם פריימריס הם דבר טוב או רע. אבל במישור הפרקטי ברור שהתפקדות למפלגה ועריכת בחירות פנימיות מתסיסים את השטח, מחזקים את הקשר בין הבוחר למפלגה, ובדרך כלל גם מניבים רשימה יותר אטרקטיבית ומושכת מנדטים. נכון שלעיתים נבחרים בדרך זו ח"כים שהם פופוליסטים ולאו דווקא יעילים בעבודתם הפרלמנטרית. אבל צריך לזכור שחלק מתפקידו של ח"כ הוא להביא קולות, ותמיד יהיו ח"כים שחזקים יותר בצבירת כוח פוליטי ואחרים שיותר חזקים בשימוש נכון בכוח שנצבר. ככלות הכול, אם כל אחת משתי מפלגותינו מוכנה להתפשר על עקרונותיה הייחודיים למען האלקטורט המשופר שיניב האיחוד ביניהן, אולי מותר גם לוותר על האיסור לקיים פריימריס למען המטרה של השגת יותר מנדטים.

5.  בינתיים נראה כי דווקא המפד"ל הקרועה והמפולגת מצליחה להתארגן לקראת התפקדות ופריימריס, ואילו באיחוד הלאומי אין כל חדש. גם אם אכן ירוצו שתי המפלגות יחד בבחירות הבאות, די ברור שאם תצליח המפד"ל לרשום רבבות מתפקדים ולקיים פריימריס, היא תגיע למו"מ על האיחוד בעמדה משופרת ותדרוש את חלקה בעוגה בהתאם. מן הראוי שאנשי האיחוד הלאומי יתנערו מתרדמתם הפוליטית ויגיבו בתהליך פתיחת שורות משלהם. כדאי לשקול את האפשרות של איחוד כבר מעכשיו ועריכת מפקד ופריימריס משותפים.

בכל מקרה, מכיוון שמפעם לפעם נשמע הרעיון המקומם של איחוד בין המפד"ל לתקומה בלבד תוך השארתו של מיכאל בן-ארי בחוץ, כדאי לבטא שוב את התנגדותם של רבים מתומכי 'תקומה' לצעד הזה. מצביעי האיחוד הלאומי ברובים המכריע חשים כי מיכאל בן ארי קרוב אליהם ומבטא אותם הרבה יותר משלושת הח"כים של המפד"ל. תקומה לבדה תבוא אל האיחוד בעמדת חולשה ותיפול לתוך מלכודת דבש. אין הצדקה לפירוד מבן-ארי לצורך איחוד עם הרשקוביץ, אורבך ואורלב, כי את האחדות מתחילים קודם כל בבית פנימה.