בשבע 481: הערות שוליים

השבוע הגיעו הצדדים בנושא מגרון לפשרה, שאולי תצא אל הפועל ואולי לא. אפשר לסמוך על שר הביטחון שהוא כבר מוכן לתרחיש השני

אבי סגל , כ"ג בשבט תשע"ב

לעיתים ההחלטות הגדולות בחיים מתקבלות דרך מקרה, ולעיתים קרובות יותר – ההחלטות הקטנות. הביקורת על 'סרוגים' מהגיליון הקודם אילצה אותי לערוך שינויים חד-פעמיים במבנה המדור. אלא שהשינויים, מה לעשות, מצאו חן בעיניי, והשבוע החלטתי להותיר את מתיחת הפנים דרך קבע. תתבעו אותי. טוב, אפשר להתחיל?

פטפוטים במספרה: זה יכול היה להיות בכל מקום אחר – באוטובוס, בבית מרקחת, במסיבת הסידור של הילדה – אבל הפעם זה קרה במספרה. אדם זר, עם פריזורה מינימליסטית מדי לביקור אצל ספר, גילה במקרה שאני כותב בעיתון, ומיד פתח במתקפה ישראלית על המתקפה הישראלית הצפויה באיראן. הוא ניסה להסביר לי שיש המון דברים שאנחנו לא יודעים, שלא יכול להיות שפוליטיקאים ואנשי צבא בכירים מפטפטים את עצמם לדעת כך סתם. אם הם משחררים התבטאויות שהופכות לכותרות בנושא האיראני, מן הסתם יש לכך סיבה ומטרה. לכו תסבירו לו שאלה אותם אנשים שמעיפים חיילים מצטיינים מתפקידי קצונה בגלל סירוב להאזין לשירת נשים.

הכנות למלחמה: לאנשים האלה, שאותו מסתפר חביב מייחס להם תחכום והיגיון, אכן יש דרך ברורה ומטרה נשגבה. הם רואים את איראן מתכוננת להשמדתו של עם אחר, וגם עוקבים, כמו כולנו, אחר הטבח שמבצע נשיא סוריה בבני עמו. שלא תגידו שהם לא עושים שום דבר בנושאים החשובים האלה. כבר שנים מתכוננים בממשלה ובצבא לתרחיש של מלחמה כוללת במזרח התיכון, והצעד הראשון החל כבר לפני מספר חודשים: החרבה אמיצה של שלושה מבתי הקבע במגרון, תוך השלכת המשפחות וילדיהן הרכים החוצה אל הלילה הקר.

פייגלין לא ניצח: השבוע הגיעו הצדדים בנושא מגרון לפשרה, שאולי תצא אל הפועל ואולי לא. אפשר לסמוך על שר הביטחון שהוא כבר מוכן לתרחיש השני, ובהסתמך על ניסיון העבר, כדאי לאנשי מגרון להצטייד במעילים חמים. העובדה שתרחיש כזה בכלל אפשרי בממשלת ימין, בתוך מזרח תיכון בוער ממעשי טבח ומהכנות למלחמת עולם, פשוט מטריפה את הדעת. כשזהו יחסו של ראש הממשלה להתיישבות, קשה להבין את התהדרותו של משה פייגלין בניצחונו-כביכול בבחירות המקדימות. נתניהו עשה כל מה שיכול כדי לעורר מחאה פנימית בליכוד ולהעצים את כוחו של פייגלין, ולמרות שהפעם לא היו מועמדים אחרים מלבדם, זה ממש לא קרה.

שר הביטחון במטוס F16 פלאש 90

תרופת הרגעה: לפחות טענה אחת נשמעת היום פחות מבעבר. ככל שהצלחתי לעקוב, בממשלה כבר לא מרבים לדבר או לרמוז שיש לעצור את הבנייה בהתנחלויות לטובת הנושא האיראני. הרעיון המשונה הזה, להחזיק את ההתיישבות כבת ערובה כדי לא לעצבן את אובמה, כנראה לא תופס בשנת בחירות אמריקנית. אבל כדי להתעלל במתיישבים, פיזית ונפשית, אין שום צורך בסיוע מחו"ל – שופטי בג"ץ וחסידיהם השוטים בממשלה מספיקים בהחלט. גם אם סיפור מגרון יסתיים באותה פשרה מדוברת, זהו אקמול מרגיע שאינו מהווה תרופה לבעיה הבסיסית כאן: היחסים בין המדינה לבוני הארץ.

עמידה על עקרונות: גילה קצב ביקרה השבוע בכלא ונפגשה עם בעלה, בפעם השנייה בתוך שבוע וחצי. עד לביקור הקודם נמנעו הביקורים מהנשיא לשעבר, בגלל סירובו לצאת אליהם במדי אסיר כתומים רגילים. אבל בעקבות התעקשותו, התירו לו לבסוף להיפגש עם רעייתו במעיל חום של השב"ס, וכאמור, בינתיים נפגשו בני הזוג פעמיים. מתברר שאישים פוליטיים בישראל יכולים לעמוד על שלהם, לנהל מו"מ עיקש, לשלם מחיר אישי ולבסוף להכניע את הצד השני ולקבל את דרישותיהם, קפריזיות ככל שיהיו. חבל שזה קורה רק כשהם מפסיקים להיות פוליטיקאים והופכים לאסירים.

איזהו מכובד: לא התלהבתי מהודעתו של מפכ"ל המשטרה השבוע, במהלך דיון של ועדת החקירה הפרלמנטארית לנושא מצב הפשיעה אצל הערבים. "המשטרה, על פי הנחייתי, הפסיקה להשתמש במושג 'רצח על כבוד המשפחה' במגזר הערבי", אמר רב ניצב דנינו, "השוטרים הונחו להשתמש במינוח 'רצח במשפחה'". קצת הזכיר לי את צעדו הסמנטי של דן חלוץ עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, כשמיהר להחליף את תוארי 'אלוף הפיקוד' ל'מפקד הפיקוד'. נכון שבשום רצח אין כבוד, אבל גם אין כבוד גדול ביצירת מונח אחיד לכל המגזרים. הדרך להילחם בפשיעה תלוית תרבות היא קודם כל להכיר בייחוד של אותה פשיעה, אחרת קשה יהיה להיאבק בה באופן יעיל וממוקד המתאים למגזר הרלוונטי.

משפט מול צדק: פרשת אילנה דיין והכתבה נגד סרן ר' ב'עובדה' הסתיימה, הפתעה-הפתעה, בקבלת הערעור של דיין בבית המשפט העליון. בכך ביטל בית המשפט את פסיקתו הקודמת של השופט (אז המחוזי) נעם סולברג שבזמנו הורה לדיין לשדר התנצלות ולשלם פיצויים לסרן ר'. מי שמתעניין בפלפולים משפטיים ימצא בוודאי עניין בפסק הדין של המחוזי ובזה של העליון, ומן הסתם יוכל למצוא היגיון משפטי בכל אחת משתי ההכרעות. לי, בכל אופן, גרמה קריאת פסקי הדין המלאים לנזק מוחי בלתי הפיך, משהו כמו צפייה מרוכזת בתוכניות 'האח הגדול' כולל דיוני האולפן שאחרי. אבל הכלים המשפטיים הטהורים לא יכולים לחפות על השורה התחתונה: זכות היסוד של התקשורת לשידור סילופים מגמתיים, פגיעה בחפים מפשע ויהירות שאין בה מקום לתיקון ולהתנצלות - שוב ניצלה על ידי מערכת המשפט הישראלית.

מי יזכה בפרס: לסיום, הערת שוליים. בעוד עשרה ימים ייערך טקס האוסקר, כאשר סרטו של יוסף סידר נכלל בין חמשת המועמדים האחרונים בקטגוריית הסרט הזר. עלי להקדים ולומר שבלי קשר לאיכותם של הסרט ושל מתחריו, הסיכויים של סידר אינם גבוהים. זוכי האוסקר הזר בשנים האחרונות נחלקים לשני סוגים: האחד כולל סרטים גדולים מהחיים, סרטים שחולפים על פני נופים שונים או תקופות שונות או פולקלור שונה, או סתם מלחמות מן העבר, או שואה. הסוג השני כולל סרטים מלאי רגש הוליוודי, רצוי עם ילדים, חולים סופניים, או שואה. אם עשית סרט מסוג שלישי, כדאי לפחות שיקראו לך פדרו אלמודובר.

משהו קטן וטוב: 'הערת שוליים' אינו אף אחת מהאפשרויות לעיל. זהו סרט קטן ולא אוסקרי בעליל, עם שני גיבורים ועלילה מינימליסטית, בלי עלילות משנה משמעותיות ולמעשה בלי דמויות משנה משמעותיות. למרות השוני העצום, הצפייה בסרט הזכירה לי את הצפייה ב'אושפיזין' – מעשייה קטנה, חמודה ורבע מבודחת, עם מספר בחירות תסריטאיות לא ברורות, שזכתה לאהדה רבה במגזר הדתי הצמא ליצירה טובה משלו ועל עצמו. הבחירה של סידר בחוקרי תלמוד כגיבורי סרטו היא מצד אחד מבריקה, ומאותו צד אמיצה. גם הצילום נהדר, העריכה וירטואוזית, ואת זכייתו של הסרט בפרס התסריט בפסטיבל קאן אני מייחס לדיאלוגים המשובחים. עושה רושם שסידר מצליח לשכלל את אמצעי המבע הקולנועיים שלו מסרט לסרט, ולמרבה השמחה הוא גם נגמל זמנית מהמניפולציות התועמלניות של סרטיו הראשונים. ועדיין, אחרי כל זה, קשה לי לראות ב'הערת שוליים' סרט שהוא יותר מנחמד.

מאה אחוז: מצד שלישי, אני כלל לא משוכנע שאנשי האקדמיה הפטריוטיים בהוליווד ימהרו להעניק את האוסקר לנציג האיראני שנחשב מועמד מוביל לזכייה. כך שכל האפשרויות עדיין פתוחות, כולל ניצחון של מועמד שלישי ומפתיע מתוך החמישה. גם אם לא יזכה, סידר עדיין יכול להתגאות בהישג אישי חסר תקדים בקולנוע הישראלי: כל ארבעת סרטיו עד היום נשלחו לייצג אותנו באוסקר האמריקני, ושני האחרונים הגיעו עד לרשימה הסופית המצומצמת. אפילו קישון הגדול לא הגיע לכאלה אחוזי הצלחה. אין לי בכלל ספק שמתישהו סידר יזכה בפרס המיוחל; אם לא אוסקר, אז פרס ישראל. ואם לא הוא, אז הבן שלו. שבת שלום.