בשבע 481: זהירות, ילדים בבית

144 ילדים מתים בכל שנה מתאונות בבית ומחוצה לו, 24 אלף ילדים מאושפזים במקרים דומים, ארגון 'בטרם' נטל על עצמו את משימת המודעות.

עפרה לקס , כ"ג בשבט תשע"ב

מחכים לאישורה בממשלה של התכנית הלאומית לבטיחות ילדים. סדנאות של 'בטרם'

 144 ילדים מתים בכל שנה מתאונות בבית ומחוצה לו, 24 אלף ילדים מאושפזים במקרים דומים | ארגון 'בטרם' נטל על עצמו את משימת הגברת המודעות לנושא בטיחות ילדים, ופועל כבר למעלה מעשור בקרב קופות החולים, משרדי הממשלה והורי הילדים הנפגעים עצמם | עובדי הארגון נתקלים בתאונות שחוזרות על עצמן מדי יום, ומתחננים: "עם מעט תשומת לב, ניתן היה למנוע 95 אחוזים מהתאונות"

כמה פעמים נשמתם עמוק והודיתם לקדוש ברוך הוא שהפעם הנפילה של הילד/ הסכין החדה שהתינוק לקח ליד/ ההחלקה של הילדה מהאופניים, הסתיימו בפגיעות קלות בלבד? כמה פעמים נאלצתם לקחת אותם לטיפול אצל האחות כדי להדביק את הסנטר או לגבס את היד? ואולי מזלכם לא שפר עליכם וחוויתם פגיעה קשה יותר שכללה מיון ואפילו אישפוז?

אחרי כל תאונה ביתית אנחנו נוהגים להגיד 'איזה מזל', ולספר את הסיפור על המלאך השומר. אבל ב'בטרם' היו מאוד רוצים שלא נסמוך על הנס ונסיק מסקנות להבא. הנתונים של הארגון לבטיחות ילדים מדהימים בהיקפם הכואב: 144 ילדים מתים בכל שנה מתאונות בית וחוץ, רובם המכריע מהיפגעות לא מכוונת. 182 אלף פונים לחדרי המיון ומתוכם מתאשפזים 24 אלף ילדים. מספרם של אלה הפונים לטיפול בקהילה הוא כמעט דמיוני ועולה על מיליון. לא שפעת, לא דלקת ריאות. תאונות. ב'בטרם' טוענים שניתן למנוע 95 אחוזים מן התאונות האלה, והאמת היא, שאם כל אחד מאיתנו יריץ לאחור את הסרט שבו הילד נפגע, ההסכמה עם קביעת הארגון היא בלתי נמנעת. ונתחיל בווידוי אישי.  

 פציעות מיותרות

לפני כחודשיים, בשקט המבורך שאחרי הדלקת נרות שבת, שתי דקות אחרי שהבעל והגדולים הלכו לבית הכנסת, הלכתי עם הקטנים להתארגנות אחרונה בחדרים: נעלי שבת, סוודר לקטנה ובעיקר חיפוש ספר פרשת השבוע כדי לקרוא לחמוד בן ה-4. השקט בחדר הסמוך נשמע לי חשוד משהו ואכן כשהתקרבתי, גיליתי את החמוד המדובר שוכב על מיטת הקומתיים של אחיו הגדול ומעודד בשמחה את אחותו בת השנה וחצי לעלות ולהגיע אליו. כשנכנסתי לחדר היא כבר הייתה באמצע הסולם, וכמתבקש הורדתי אותה מיד. כך היה גם בפעם השנייה. הריצה לחדר בפעם השלישית כבר הייתה בהיסטריה בגלל ה'בום' המרעיד ששמעתי. היא נפלה על הפנים, וחתך גדול נפער ממש מתחת לעין שלה. כשנרגעו הרוחות (לקח להן הרבה זמן הפעם) חשבתי על כל הטעויות שעשיתי בתרחיש הזה, שהסתיים בנס גדול. המקרה הזה, אגב, אפילו לא הגיע למיון.

כשד"ר מיכל חמו לוטם סיימה את לימודי הרפואה שלה והחלה להתמחות בבית החולים 'שניידר' לרפואת ילדים, היא פגשה מדי יום ילדים פצועים מלווים בהורים חרדים, ומצאה את עצמה אומרת שוב ושוב: "הפציעה הזאת הייתה מיותרת". בעידודו של מנהל בית החולים, פרופ' יהודה דנון, הקימה חמו לוטם לפני 16 שנה את ארגון 'בטרם', שבגלגולו הראשון היווה יחידה לחינוך לבריאות בתוך בית החולים. היה זה גוף קטן בן 3-5 אנשים, שעבד עם מחלקות שונות ב'שניידר' ותאונות היה אחד מיני נושאים רבים בהם עסק.

בשנת תשס"א נערכה התכווננות מחודשת. לארגון נקבעו חזון, יעדים ומטרות והוחלט לעסוק רק בהיפגעות ילדים. מאז ועד עתה פעל הארגון בקרב רשויות מקומיות, צוותים רפואיים, מערכת החינוך, אחיות טיפת חלב ועוד. הוא התרחב ומונה כיום 50 עובדים ב-3 מחוזות, ומספר מחלקות בהן מחלקת מחקר ופיתוח.

בעשור הראשון לפעילות הארגון ירד שיעור תמותת הילדים בישראל ב-30 אחוזים, והמגמה ממשיכה לרדת. אבל בשל העובדה שכל ילד הוא עולם מלא, מבקשים בארגון להאיץ את המהלכים ונקבעו יעדים מחודשים לשנת 2020.

גורם ההרג מספר אחד בתאונות בקרב ילדים הוא תאונות דרכים, אבל את המקום הראשון בגורמי האישפוז תופסות דווקא הנפילות מגובה. רק בשבוע שעבר אושפזה תינוקת בת 9 חודשים שנפלה משידת החתלה ונפגעה בגולגולת. "זה לא גובה רב, אבל בגיל הזה הראש כבד מהגוף ורוב הסיכויים הם שילד ייפול על הראש", מסבירה מיכל קליין, ראש מחלקת מחקר ופיתוח בארגון. תאונות דרכים כגורם לאשפוז נמצאות במקום השני. במקום השלישי והלא מכובד נמצאות הרעלות, שכוללות תחליפי סמים ושאיפת גז מזגנים, אבל גם שתיית חומרי ניקוי.

ובכל זאת, למרות ההישגים וההכרה להם זכה הארגון ממשרדי הממשלה, אנשיו עדיין חשים שיש להעלות את נושא בטיחות הילדים לסדר היום גם בקרב המילייה התקשורתי והעסקי וגם בקרב הציבור.

המטרה הזאת הובילה את הארגון לקיים השבוע ועידה ארצית בנושא, בהשתתפות כאלף איש, כשעל הבמה אנשים מתחום התקשורת ויחסי הציבור, אנשים מתחום הבטיחות בדרכים, אישים מן הרשויות המקומיות, התחום העסקי ועוד. הוועידה בחנה גם היבטים לא כל כך מדוברים של היפגעות ילדים כמו עלויות כלכליות למדינה העומדות על מיליוני שקלים, והיבטים תקשורתיים.  "אנחנו רואים שהתקשורת מסקרת את הנושא רק אחרי שקורים דברים קשים", מסבירה קליין "ושזה גם לא בא עם 'איך אפשר למנוע'. מבחינתנו, כשמתרחשת תאונה זה לא 'הנה קרה משהו גרוע, בואו נציף את זה', אלא המניעה והזהירות הם חלק מהורות טובה ואנחנו רוצים שזה יהיה על סדר היום כל הזמן".

 

 שיתוף פעולה עם עיריית בני ברק

מדי כמה חודשים אנחנו מדווחים על מקרים מזעזעים של שכחת ילדים ברכב, מה שהופך קטלני במהירות בעיקר בחודשי הקיץ, אבל לא רק. לפני שהציבור מגיב למקרים כאלה, או למקרי שוטטות שממחישים גם הם חוסר תשומת לב, הוא בודק ברפלקס כמעט בלתי נשלט כמה אחים יש לילד הנשכח. אם יש לו אחים רבים, המקרה נענה בצקצוק לשון ובטוקבקים סרקסטיים על כך שעם מספר ילדים כזה, באמת אפשר לשכוח.

קליין מסבירה שלא נעשו מחקרים רבים על הקשר שבין מספר ילדים למספר התאונות, אבל "יש עבודה אחת שנעשתה בירושלים ושם מדברים על זה שבמשפחות שיש להן 4 ילדים ויותר, יש יותר תאונות. בעבודה הזאת טוענים שהדבר קשור להשגחה, שמתחלקת בין יותר ילדים, וגם על כך שההשגחה במשפחה כזאת היא אחרת".

הנתונים של המחקר לא היו לפנינו, כך שלא ניתן היה לבודד גורמים אחרים שייתכן והשפיעו על התוצאות, כגון מגזר, רמה סוציו אקונומית, השכלה ועוד. גם 'בטרם' מחלקים את האוכלוסיה ליהודית וערבית ולדתית ולא דתית, אבל אין לארגון חלוקה תת מגזרית של חרדי וציוני דתי ואין נתונים מדויקים או מידע על שונות במידת ההיפגעות בין המגזרים.

קליין מספרת, שבמשך השנים נעשתה עבודה עם עיריית בני ברק לקראת חג הפסח. תקופה ארוכה דובר על הסכנות הטמונות בחומרי ניקוי הפזורים במקומות שונים בבית לקראת החג. "בשלב מסוים הם אמרו: עזבו אותנו מחומרי הניקוי, את זה אנחנו יודעים. הם הצביעו על הבעיה הקשה שההורים מנקים והילדים מסתובבים בלי השגחה נאותה". ב'בטרם' לא נלחמו במספר הילדים וגם לא העבירו ביקורת על גודל המשפחה או על הנוהג לנקות, אלא חיפשו את הדרך היעילה להשגת העסקת הילדים מחד וניקיון מאידך. "הצענו להורים להפוך את הגילאים. את הקטנים יוציאו בני ה-12 ומעלה, ואלה שבגילאי הביניים: 8-10, יעזרו בבית. זו תהיה עזרה אחרת, אולי לא יעילה באותה מידה כמו זו של הגדולים, אבל עדיף שהגדולים ישמרו". ההמלצה של 'בטרם' היא שילדים מגיל 12 ומעלה ישמרו על הילדים הקטנים במשפחה, ולא למטה מזה.

זה מעשי?

"הסטנדרט שלנו הוא גבוה, אבל הרף ממוקם שם, כי אנשים מורידים אותו קצת למטה. גיל 12 הוא גיל מצוות וזה סמלי בעיניי. הילד אחראי לעצמו ולמעשיו, ולכן הוא גם יכול להיות אחראי על אחרים. אבל זה נכון שיש ילדים, בנות בעיקר, שיש להן את זה בגיל צעיר יותר".

בעבר נטען שלאוכלוסיות חרדיות יש פחות מודעות לנושאים האלה. האם המצב השתפר?

"אני חושבת שבפתיחות וברצון לשמוע בהחלט, אבל התנהגות קשה מאוד לשנות וזה בעצם מה שאנחנו מבקשים. מקבוצות מיקוד וסקרים שעשינו עם האוכלוסייה, גילינו שאנשים מוטרדים היום מהנושא של תאונות, מה שבעבר לא היה. הם מרגישים, למשל, שבבתי ספר רגילים יש יותר דיבור על בטיחות בדרכים, ואצלם לא, והם היו רוצים להכניס את זה".

המגזר הערבי – שיאן התאונות

בקיץ התקיים בוועדה לזכויות הילד בכנסת דיון מיוחד שעסק בנתוני התמותה הקשים של ילדי המגזר הערבי. מהנתונים עלה
ד"ר מיכל חמו לוטם: כשעבדתי בשניידר נפגשתי במחלקה הכירורגית עם משפחה ערבית שהבן שלה נפל מהמדרגות של הבית, שלא היה להן מעקה. האחות שהייתה שם הקרינה ייאוש. היא אמרה 'ילד נפל, אחר כך הילד השני, זה כבר הילד השלישי, כמה פעמים אפשר לומר שצריך לשים מעקה?'
ששיעור תמותת הילדים במגזר הזה גבוה פי שלושה ושליש מהילדים היהודים.

קליין מאשרת את הנתונים ומרחיבה. "מתוך 144 ילדים הרוגים בשנה, יותר ממחצית הם ערבים, כאשר שיעורם באוכלוסיה עומד על 28 אחוז". בגילאים המאוד צעירים, היא מוסיפה, הילדים הערבים נפגעים פי 6 או 7 מהיהודים.

ממה זה נובע?

"מכמה דברים. אחד, הסביבה הפיזית של היישובים הערביים. התשתיות במצב לא מפותח, אתרי הבנייה אינם מגודרים וחומרי הבנייה פשוט מונחים בחוץ. ההבדל בין הבית לחוץ מאוד מטושטש, הסדרי התנועה מבולבלים ואין מגרשי משחקים לילדים". קליין גם מונה את עניין המעקות: "כשעבדתי בשניידר נפגשתי במחלקה הכירורגית עם משפחה שהבן שלה נפל מהמדרגות של הבית, שלא היה להן מעקה. האחות שהייתה שם הקרינה ייאוש. היא אמרה 'ילד נפל, אחר כך הילד השני, זה כבר הילד השלישי, כמה פעמים אפשר לומר שצריך לשים מעקה?'".

על אלה קיימות סיבות נוספות, מהותיות יותר. "זה גם עניין של אמונות ותפיסות. יש אצלם השקפה פטאלית - אם הילד צריך למות, הוא ימות. בנוסף, הגישה כלפי מדינת ישראל היא 'אנחנו מוזנחים ומסכנים, הרשויות לא עושות מספיק'. המשותף לשתי התפיסות האלה זה שמישהו אחר אשם, זה לא אנחנו". ויש גם את הגישה כלפי החוק. אם יש כאלה שחוק לגביהם זה משהו שיש לכבד אותו, הרי שבחברה הערבית, לפעמים כאידיאל, יש רצון לשבור את החוק.

ואם קראתם את השורות האחרונות וחשבתם 'טוב, אצלנו זה אחרת', קליין מוסיפה נדבך אחרון שקיים גם בקרב האוכלוסייה היהודית. קוראי 'בשבע' כמובן, מעולם לא עשו את זה, אבל כמה פעמים ראיתם את השכנים או החברים נוסעים למכולת או לגינה כשהבן הקטן ישוב על ברכי ההורה במושב הנהג? כמה מאיתנו חוגרים רק כשהם יוצאים מהיישוב, כי 'בכבישים שלנו לא צריך'?

"מדובר בתחושה חזקה של 'זה השטח שלי' ויש לזה השלכות מסוכנות. בכפרים הערביים זה עוד יותר חזק, בגלל שכל השטחים שהם יושבים עליהם הם כאילו קרקע פרטית. זאת גם הסיבה שאין להם גני משחקים או תשתיות, משום שצריך להפקיע את הקרקעות עבור הציבור וזה מסובך", מסבירה קליין.

ארגון 'בטרם' מודע לפער בין היהודים והערבים. הוא הקים מרכז בנצרת וגם אגף ייעודי לטיפול במגזר זה. אחד מהיעדים המרכזיים שהוא הציב עבור התכנית הלאומית לבטיחות ילדים, הוא צמצום שיעור ההיפגעות של המגזר הערבי והעמדת שיעור התמותה בו על רבע מהמגזר היהודי, עד שנת 2020.

 מורידים את הטמפרטורה בדוד

לארגון 'בטרם' קו מומחים שמשיב לשאלות הציבור בכל הנוגע לבטיחות ילדים. קליין מספרת על סבא שהתקשר לפני מספר ימים וביקש אמצעי הגנה עבור נכדיו. הוא סיפר לקליין שלביתו, המתגוררת בקפריסין, יש בריכה פרטית, אך היא ובעלה לא הצטיידו בשום ציוד מונע טביעה או פגיעה עבור הילדים. השאלות המגיעות לקו נוגעות לתחומים מגוונים, אך לא קשה לשים אצבע על התחום השכיח ביותר והוא כסאות בטיחות. "הוא נתפס כתחום הכי מסובך. טכנית, יש בו המון פרטים וזה גם מאוד הגיוני. בבית חושבים 'מה כבר יכול לקרות' למרות שיכול לקרות בו הרבה. בכסאות יש משתנים של גיל ומשקל וסוגי כסאות וכיווני נסיעה".

רבים מזהים את ארגון 'בטרם' עם התקני הריסון ברכב. פוסטרים על ארוניות זכוכית בטיפת חלב ובקופת חולים ובהם כסאות בטיחות, נושאים את מדבקת הארגון, שאכן פעל רבות בנושא עם אחיות טיפת חלב, יולדות ואפילו קציני בטיחות בחברות שיש להן ציי רכב. 

הארגון היה גם מאוד מעורב בחקיקת החוק המחייב הסעת ילדים בהתקני ריסון, ובתקנות נוספות כמו חובת סימון אזהרה על מכירת פיצוחים בתפזורת, שיש בהם סכנת חנק לילדים מתחת לגיל 5 (אגב, מישהו ראה שלט כזה לאחרונה?). בימים אלה עומד להתפרסם קוד בנייה חדש המאגד את כל תקני הבנייה, ו'בטרם' נכנס גם לשם. בינתיים הצליח הארגון לחייב את הקבלנים להגביל את טמפרטורת המים בדודי החשמל ל-55 מעלות. "בעולם", מסבירה קליין, "הגבלת הטמפרטורה עומדת על 50 מעלות, כאשר יש לזכור כי 45 מעלות זה חום שהיד סולדת בו. אדם לא יכול לסבול חום כזה. זה עושה כוויות וזו היפגעות קשה, כואבת ונוראית".

בארגון מנסים גם לחייב את הקבלנים לאפשר הגבלה של פתיחת החלונות בגלל שיעור הנפילות הגבוה, ולהתקין גלאי עשן בכל
צביה דיקמן, מנהלת מחוז דרום של 'בטרם': אם אני מטגנת, אני תמיד אשים את הידית לכיוון הכירה, אם הכנתי שתייה חמה, לעולם לא אניח אותה על המפה כדי שהילדה לא תוכל למשוך. כשהילדה לא חגורה האוטו לא נוסע, וזו חשיבה שמקנים לילד מיומו הראשון
דירה, "וזה טוב גם למבוגרים".

ארגון 'בטרם' חבר בשני ארגוני גג, המאגדים גופים דומים לו, האחד אירופי והשני עולמי. זה האירופי מעודד את המדינות החברות בו לפתח תכנית לאומית לבטיחות ילדים. 30 מדינות כבר ענו לקריאה ועכשיו תורה של ישראל. "הרצון הוא קודם כל לקבוע יעדים, וזה מה שאנחנו הצבנו יחד עם משרד הבריאות. שני היעדים המרכזיים הם צמצום שיעור התמותה ב-35 אחוזים נוספים, וצמצום הפערים בהיפגעות בין ערבים ויהודים ב-25 אחוזים. מלבד זאת קיימים עוד כמה יעדים קטנים". בתכנית הלאומית שתצא לדרך אחרי החלטת ממשלה, יהיו מעורבים 7 משרדי ממשלה בהם בריאות, חינוך, רווחה, תמ"ת ותחבורה, שימפו את המקומות הקיימים אצלם שמתקשרים עם בטיחות ילדים. ארגון 'בטרם' יהיה הגוף המקצועי שילווה את התכנית במחקר ופיתוח ובהתרוצצות בין המשרדים כדי להוריד את הדברים אל השטח. "לפעמים אנחנו מחברים בין גורמים בתוך משרד ממשלתי ומחוצה לו כדי להגיע לרמת מיצוי מקסימלית".

 בשבועות הקרובים, כך מקווים בארגון, תקבל הממשלה הצעת 'מחליטים' והפרויקט הגדול ייצא לדרך. אם בטיחות ילדים תהיה עניינם של שבעה משרדי ממשלה, יש לקוות שרמת המודעות תעלה בהיבטים רבים נוספים.

הנכדה לקחה כדורים של סבתא

כשצביה דיקמן, מנהלת מרחב דרום של 'בטרם', ניגשה אל המשפחה שבה התינוקת בת השנה וחצי בלעה את הכדורים של סבתה ואושפזה ב'סורוקה', הסבתא לא הייתה מסוגלת להסתכל לכיוון שלה. "זה היה מחריד. היא הפנתה לי את הגב, מלאה בנקיפות מצפון שהדבר קרה בגללה. הסבתא השאירה את הכדורים על שידת הטלוויזיה".

דיקמן, שהמשרד שלה ממוקם במיון ילדים של בית החולים סורוקה, קוראת מדי יום את דו"חות ההיפגעות של הילדים. לשאלה האם היא שומעת את עצמה אומרת 'הפגיעה הזאת הייתה מיותרת' היא משיבה באופן נחרץ: "כל יום. כל יום אני אומרת 'זה לא היה צריך לקרות, זה מיותר, עוד קצת תשומת לב והדברים היו נראים אחרת'".

מרחב דרום חולש על השטח שבין אשדוד ואילת והוא עוסק כרגע בשלושה פרויקטים מרכזיים. הראשון, הוא 'מינימום מידע להשגת מקסימום תוצאה'. עבור כל ילד, בין הגילאים 0 ו-18 שנפגע באופן בלתי מכוון, ממלאים טופס ובו מספר פרטים, ואלה משמשים לניתוח ההיפגעות כדי למצות את המידע ולהסיק מסקנות. "אחת הנקודות בטופס היא מקום ההיפגעות. אם אני אראה, למשל, שיש בית ספר מסוים שבו חוזרים על עצמם מקרי ההיפגעות, אני אפנה להנהלת בית הספר ונראה מה הגורם לכך".

איסוף הנתונים מתבצע כבר תקופה ארוכה והניתוח ויישום המסקנות הנגזרות ממנו אמורים להתחיל בקרוב. הפרויקט השני הוא 'הורה דרך לבטיחות ילדים', שמתקיים גם במקומות נוספים בארץ, ובו מודרכות יולדות כיצד להתנהל באופן נכון עם היילוד, החל מחגירה ברכב וכלה באמבטיה ובשתייה חמה. הפרויקט השלישי, שגם הוא קיים במרכזים רפואיים נוספים, הוא 'שירות אישי לבטיחות ילדים', בו מגיעים אנשי הארגון למשפחה שילד שלה מאושפז בבית חולים כתוצאה מהיפגעות בלתי מכוונת. נציג הארגון משחזר יחד עם המשפחה את האירוע כדי להבין מה קרה ולקבל נתונים, ויושב עם המשפחה בתהליך הפקת לקחים, תוך אפיון מספר הילדים, הבית הספציפי, אופי המשפחה, המגזר ועוד.

לדיקמן לא קשה לאתר מקרים שהסתיימו באשפוז בימים האחרונים: תינוק שנכווה כשינק, לאחר שאימו שתתה קפה חם והוא בעט בספל; תינוק בן 7 חודשים שנפל מנדנדה לאחר שלא נחגר; בן שנה וחצי שנפל ממיטת ההורים, ועוד. "ברגע שאני נפגשת עם המשפחה, אני קודם כל מסבירה שאני יודעת שהם לא פגעו בילד בכוונה. ההורים מלאים בנקיפות מצפון בצורה בלתי רגילה, והם מאוד קשובים ומשתדלים להפנים".

 

לדיקמן עצמה שתי בנות. היא לא הולכת אחריהן כל היום כדי שלא תיפגענה, אבל כן, ההתנהלות שלה אחרת. "ברגע שאני עם הילדות, אני איתן וזהו. לא מבשלת או עושה פעילויות אחרות. במקרה שכן, כי אנחנו לא יכולים לעשות הכל רק כשהילדים לא נמצאים, אני מבשלת רק בכירה הפנימית ודואגת להעסיק אותן במשהו, בסביבה שלי. אם אני מטגנת, אני תמיד אשים את הידית לכיוון הכירה, אם הכנתי שתייה חמה, לעולם לא אניח אותה על המפה כדי שהילדה לא תוכל למשוך. כשהילדה לא חגורה האוטו לא נוסע, וזו חשיבה שמקנים לילד מיומו הראשון".

דיקמן מסבירה שאין כאן היסטריה אלא אחריות, אין פה כיבוי שריפות, תרתי משמע, אלא חשיבה מקדימה שמונעת אותן. "אין לנו ילדים מיותרים, צריך לשמור על מה שיש".

 

ofralax@gnail.com