בשבע 481: מתהלך בארצות החיים

הרב ישראל אריאל, מייסד ומנהל מכון המקדש, נאבק בימים אלו במחלת הסרטן אבל מרגיש מחובר עוד יותר לחיים

יהושע אשר , כ"ג בשבט תשע"ב

הרב ישראל אריאל, מייסד ומנהל מכון המקדש, נאבק בימים אלו במחלת הסרטן אבל מרגיש מחובר עוד יותר לחיים: "העיסוק במקדש ובארץ ישראל הוא חיבור לחיים עצמם" |  הצורך להגשים כמה שיותר חלומות דווקא עכשיו מזרז אותו בעבודתו הייחודית על מחקר גבולות הארץ – חיבור הלכתי שעשוי להגדיר מחדש את דיני מצוות התלויות בארץ | כרב פיקוד צפון לשעבר, הוא מוחה בתוקף על התנהלותה של הרבנות הצבאית בסוגיית שירת נשים: "המשמעות היא שהרבנות הצבאית מגבה גם מאסר לחייל שסירב לפקודת חילול שבת"

מה בכלל מחיה אדם? עבורי, אירועי ימית היו קשים יותר מהמחלה הזאת. נפלנו מאיגרא רמה של שחרור מקום המקדש לבירא עמיקתא של הרס יישובים. בסופו של דבר, הדלק הרוחני הוא מה שמחיה אותנו. אם אני עוסק בתכני הנצח של עם ישראל, אני חי. העיסוק בתורת חיים נותן לך חיים

אני יושב בסלון ביתו של הרב ישראל אריאל, ברובע היהודי בירושלים. הסלון מקושט בעציצים עם צמחים המלטפים את הקיר ומגיעים עד לתקרה, על השולחן ספר קודש. הקירות מכוסים בציורי אמנות עדינים מעולם הצומח. לעומת האווירה השלווה שמשרה הבית, הרב עצמו חדור מרץ וחיוניות. קשה לזהות כי רק לאחרונה נודע למשפחה שהרב חולה במחלה קשה.

הרב ישראל אריאל מוכר לציבור הרחב בעיקר בשל היותו המייסד והעומד בראש 'מכון המקדש' בירושלים. אך לבד מעיסוקו המרכזי במהלך שעות היום, בהן הוא משקיע את ראשו ורובו בענייני בית המקדש, עובד הרב אריאל כבר למעלה מארבעים שנה על מחקר מקיף, מעמיק ובעל תעוזה בנושא גבולות הארץ, עליו הוא עמל בשעות המעטות שנותרות לו ביממה.

איסור ערלה בעבר הירדן

הראיון עם הרב נערך ערב ט"ו בשבט, חג המצוות התלויות בארץ ישראל. הוא מספר בשמחה ובהתלהבות על מחקרו בתחום גבולות הארץ, 'אוצר ארץ ישראל', אותו הוא מגדיר כמפעל חיים, ונמצא בימים אלו בשלבי סיום.

ראשיתו של המחקר מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הרב היה בן 28 והתמנה לרבה של שדה יעקב אשר בעמק יזרעאל. בהדרגה החלו לקום יישובים בגולן ולאחר מכן ביהודה ושומרון, ולשולחנו הגיעו שאלות הקשורות למצוות התלויות בארץ. בין השאלות שעלו: האם רמת הגולן היא ארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות? האם הכיבוש שלנו ביהודה ושומרון נחשב כיבוש רבים? מה המשמעות ההלכתית של העניין? ועוד.

"התחלתי להתעניין בנושא", משחזר הרב אריאל, "כרב צעיר הייתי משוכנע שוודאי גדולים ממני כבר עסקו בשאלות אלו. פניתי לשבעים רבנים וטענתי שלא ייתכן שבשאלות כאלו כל רב ייתן את פסקו האישי. הצעתי שנכתוב מכתב משותף לרבנות הראשית ונבקש את התייחסותה לשאלות אלו. רק שנים עשר מהם בכלל התייחסו, ורק חמישה הסכימו לחתום על המכתב. הבנתי שעולם הרבנות זה עסק יותר מסובך ממה שחשבתי בתחילה".

הרב אריאל הגיע לרבנים הראשיים דאז, הרב אונטרמן והרב ניסים זצ"ל, והציג בפניהם את השאלות. הרבנים השיבו כי יקימו ועדה שתדון בשאלות, אולם הרב הבין מכך שהקמת ועדה משמעותה תהיה קבורת העניין. משראה כי כך הם פני הדברים, החליט הרב אריאל ליטול את האחריות לנושא על עצמו, והחל ללמוד את הנושא מראשיתו. הוא גילה כי מעט מאוד חומר הלכתי נכתב בנושא מאז החורבן, והחיבורים העיקריים שייכים לרמב"ם ולאשתורי הפרחי, שבספרו 'כפתור ופרח' מסכם את עבודת המחקר שערך בזיהוי כ-200 יישובים יהודיים שחרבו בארץ ישראל של לפני שבע מאות שנה.

הרב אריאל רואה בר' אשתורי הפרחי דוגמה ומופת, ולאורו הוא הולך. הוא ישב עם הכרטוגרף אביתר נור, ובעבודת דקדקנית משותפת הכינו השניים למעלה מ-250 מפות ובהן התייחסות פרטנית לכל המצוות התלויות בארץ, כ-150 במספר. החומר מבוסס על המקורות המקראיים ודברי חז"ל במדרשים ובתלמודים וכן בדברי הראשונים.

אז מה החידוש המרכזי של הרב במחקריו?

"בעצם זה לא חידוש, אבל לדאבוני רבים טועים בזה. ממצאי המחקר מוכיחים מעבר לכל ספק כי על פי התנ"ך , על פי חז"ל ועל פי כל הראשונים, ארץ ישראל כולה מקודשת מנהר פרת ועד נהר מצרים. יש לנו חובה לכבוש את כל הארץ הזאת, וכל המצוות התלויות בארץ נוהגות בכל חלקי ארץ ישראל בגבולות אלה".

מה המשמעות המעשית לממצאים אלו?

"אני אתן לך שתי דוגמאות: אם אדם קונה זיתים או ענבים שגדלו בירדן, יש חשש כבד שהוא עלול לעבור על איסור ערלה. שכן עבר הירדן הוא ארץ ישראל לכל דבר, והפרי ערלה אפילו מעצים של גוי, ומדובר באיסור דאורייתא. דוגמה נוספת: בשנת השמיטה יש אנשים שאוכלים ירקות מהערבה הדרומית. זאת, כשהמקורות בדברי חז"ל והראשונים מלמדים שהערבה הדרומית היא ארץ ישראל לכל דבר".

אבל הרי 'גבולות מסעי' מתוארים על ידי משה רבנו כגבולות הארץ?

"למרבה הצער, זו טעות שרבים טעו בה. בשום פנים ואופן לא נכתב בשום מקום שמה שמופיע בפרשת מסעי הם גבולות הארץ. זה השטח שמשה ציווה לחלק לתשעה וחצי שבטים, אבל אין לזה כל משמעות הלכתית".

מנין נובעת הטעות הזאת אצל כלל הרבנים?

"לצערי אני מוכרח לומר שהטעות הזאת נבעה מהשפעה נוצרית. במשך שנות הגלות עם ישראל לא עסק בציור מפות הארץ, ובמאתיים השנים האחרונות, כשהתחילו לעסוק בזה, לקחו מפות שהוציאו לאור עולי רגל נוצרים ואימצו אותן לחיק היהדות. יש לציין בצער, שאחרונים רבים וחשובים טעו בזה".

שני כרכים של המחקר כבר יצאו לאור בשנתיים האחרונות. התכנון הוא כי ארבעת הכרכים הנוספים בסדרה ייצאו בשנתיים הקרובות, כמובן בכפוף לגיוס המשאבים.

האם לדעת הרב המחקר הזה יגרום ל'רעידת אדמה' הלכתית?

"אני לומד את הדברים בראש ובראשונה בשביל עצמי. כשאתה לומד תורה אתה צריך בראש ובראשונה לשאוף לברר את האמת ולא לחשוב מה יהיה עם זה. מחובתי ללמוד את הדברים ולהביא את החומר בפני הציבור. הלוואי ויקום מישהו ויוציא שישה כרכים אחרים המוכיחים שטעיתי. לצערי אני חושש שבשנת השמיטה הקרובה שוב נראה את הערבים מעזה יורים על היישובים מלמעלה, ומוכרים תפוחי אדמה לבד"ץ דרך המעברים מלמטה. אך מחובתי כלפי שמיים ללמוד לאמיתה של תורה ולהפנות את הדברים לרבני ישראל".

האם בגלל המחלה אפסיק את השליחות שלי? רק עשיית השליחות תציל אותי". הרב ישראל אריאל

 כמו יונה בבטן הדג

אני רואה שכוחו של הרב במותניו, איך זה מסתדר עם המחלה הקשה שהתגלתה אצל הרב?

הרב מהרהר קצת ואז משיב: "מה בכלל מחיה אדם? עבורי, אירועי ימית היו קשים יותר מהמחלה הזאת. נפלנו מאיגרא רמה של שחרור מקום המקדש לבירא עמיקתא של הרס יישובים", מצר הרב אריאל, ששימש רבה של העיר ימית בשעתו. "בסופו של דבר, הדלק הרוחני הוא מה שמחיה אותנו. אני יודע לפחות לגבי עצמי – אם אני עוסק בתכני הנצח של עם ישראל, אני חי. זו מצוות ה' – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". העיסוק בתורת חיים נותן לך חיים".

אבל בכל זאת, מחלה זה דבר שמחליש את הגוף.

"אנחנו לא אדונים על שום דבר, מחלות באות על אדם כדי שיעשה תשובה ויתקן את דרכו. חז"ל אמרו: 'שוב יום אחד לפני מיתתך', שאלו את ר' אליעזר מה זה לשוב יום לפני מיתתך, הרי אדם לא יודע מתי הוא ימות? ענה ר' אליעזר: כל יום אתה יכול למות, ולכן כל יום תחזור בתשובה. אני משתדל לחיות בתודעה הזאת, שכל יום אני יכול חלילה למות, והתשובה הכי גדולה היא לעסוק בדברים שאנחנו עוסקים בהם, לשוב למצוות ה'. אם אתה חי את זה - אז זה מה שמחיה אותך".

הרב אריאל גם משתף במשמעות המעשית שהעניקה המחלה לחייו: "אני מכריח את עצמי להרבות בדברים שהם עבורי חלום שצריך להגשים כבר זמן רב, ועכשיו ביתר שאת אני מרגיש שצריך לעבוד כדי לנסות להגשים חלומות אלו. יחד עם זה, אני משתדל להודות לקב"ה על כל יום וכל שעה".

העיסוק התמידי בענייני המקדש, הוא מוסיף, מהווה גם הוא גורם של חיים: "כתוב שצריך להתהלך לפני ה' בארצות החיים. בית המקדש נקרא 'בית חיינו', ארץ ישראל נקראת גם כן 'ארצות החיים'. מי שהולך וחי באופן כזה – את המקדש ואת ארץ ישראל - אז הוא באמת נקרא חי".

איך מפנימים את זה שהחיים זה חיבור למקדש ולתורה?

"אני לא יודע לתת עצות לאחרים. אני יודע שמאז שהמחלה התגלתה אצלי, אני מדמיין לעצמי את דמותו של יונה הנביא שיושב לו בבטן הדג עמוק במצולות ים לאחר שהושלך מהספינה. הוא נמצא ממש בתחתיות הארץ, אין יותר למטה מזה. לכאורה מה שמתבקש משם למטה, מעומק הים, זה להתייאש. אומר יונה הנביא "ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך – אך אוסיף להביט אל
אמונת היהדות קובעת כי יש תורה אחת לכל הזמנים. המצווה לבנות מקדש, מאז שנצטווינו בה היא נצחית. אף אחד לא יכול לבטל אפילו אות אחת מן התורה. כל יום 200 מצוות שמתקיימות במקדש זועקות מהר הבית: אוי להן לבריות מעלבון המקדש ומעלבונו של הקב"ה
היכל קדשך". אני חשבתי לברוח מהשליחות שלי, אבל כעת אני מבין שעלי לשים לנגד עיניי את השליחות. לפיכך רק עשיית השליחות תציל אותי. גם אני אמרתי לעצמי: האם בגלל מחלה אני אפסיק את השליחות שלי? אני אמשיך את השליחות, כי ברור לי שהיא חשובה ותפילתי שהקב"ה ייתן את החיים".

אבל בכל זאת המחלה מעכבת. אולי הרב הוריד קצת את קצב העבודה מאז תחילת המחלה?

"להוריד קצב? מה פתאום?" הוא תמה, "אני רק משתדל להגביר את הקצב. כולנו חייבים לבנות את בית המקדש, ולכן צריכים לעשות יותר. מאז שהתגלתה אצלי המחלה, קיום המצווה זה הדלק שלי, ולכן אני משתדל להגביר את הפעילות. אם בעבר כתבנו בשבוע שני ערכים לאנציקלופדיה בית המקדש, עכשיו אנו משתדלים להשלים ארבעה ערכים כל שבוע".

ומה מצב המחלה כרגע?

"ברוך ה' בבדיקות האחרונות נמצא שהמחלה במצב של 'מצטמק ויפה לו', ו'פוחת והולך'. אני מתפלל לה' שתהליך הריפוי יימשך, וכמובן שהמעקב נמשך כל הזמן".

השקפת עולם של גלות

נחישותו של הרב להמשיך בשליחותו גם בתקופת המחלה, לא נופלת מזו שהיתה לו גם קודם לכן. כבר שנים ארוכות הוא פועל להבאת נושא המקדש ונושאים נוספים אל לב הקונצנזוס. השינוי התודעתי בהתקרבות ובהכרת המקדש כבר חל בשטח במהלך השנים, אולם עדיין לא ניתן לומר כי סוגיית בניית המקדש הפכה מוסכמת בציבור, ובקרב הרבנים בפרט.

איך הרב מסביר את העובדה שרבנים רבים אינם מקבלים את הדעה שיש לבנות מקדש?

"במשך 700 שנה חיו בעם ישראל לפי ההלכות המובאות ב'טור' ובשולחן ערוך. רוב השו"ע מתקיים גם בגלות. למערכת מצוות זו קראו 'מצוות שנוהגות בזמן הזה'. כל מה שלא נכנס למסגרת הזאת, מתקיים רק בימות המשיח.

"מדובר בהשקפת עולם שהיא נחלת הגלות. אמונת היהדות קובעת כי יש תורה אחת לכל הזמנים. המצווה לבנות מקדש, מאז שנצטווינו בה היא נצחית. אף אחד לא יכול לבטל אפילו אות אחת מן התורה. כל יום 200 מצוות שמתקיימות במקדש זועקות מהר הבית: אוי להן לבריות מעלבון המקדש ומעלבונו של הקב"ה. הרמב"ם קובע באופן חד משמעי שאין אף מצווה בתורה התלויה בביאת משיח, כלומר כל המצוות רלוונטיות לימינו.

"ארץ ישראל – מתקיימות בה מאה וחמישים מצוות. האם גם זה לא שייך לימינו? בשביל מה באנו לארץ אחרי אלפיים שנה? כדי להגיד שאנו ממשיכים לקיים רק את המצוות שקיימנו באשכנז, בספרד ובתימן?".

איך ההרגשה לעמוד לבד מול כל העולם במשך שנים בנושא הזה?

"אין ספק שהציבור עדיין רחוק מנושאים כמו בית מקדש, אבל שמעתי פעם דברים שאמר מחנך רוסי והתחברתי אליהם מאוד: חינוך זו ספינה שמתנהלת במאבק מתמיד, בגלים סוערים, ומי שלא נראה לו - שלא יעלה על הספינה. אני מאמין באמונה שלמה שהדברים צריכים להיאמר ובסופו של דבר הם ייכנסו לליבם של אנשים. דווקא הידיעה שאנשים כל כך רחוקים ומתנכרים לדברים, זה מה שנותן לי את כוח הלחימה. לכן אני גם לא נעלב מכך שלועגים לעשייה שלנו, כי כגודל האמונה שזו אמיתה של תורה - כך חוסר האכפתיות מכך שמגחכים ממך. חיבור לאמיתה של תורה מעניק לנשמה הרבה יותר מהשכר הרגעי של לראות שכולם מוחאים לך כפיים. אני לא מוכן להצטרף למיואשים ולמאוכזבים".

ובכל זאת, היו לרב רגעי משבר בחיים?

"כידוע, זכיתי לראות את עם ישראל מגיע למקום המקדש, ראיתי את זה בעיניי כחייל בחטיבה. חוויתי את זה בעצמי. זה לא היה טיול שנתי, שילמנו על זה מחיר כבד, 180 חיילים נהרגו. הכרתי רבים מהם באופן אישי ועסקתי בעשר אצבעותיי בזיהוי האנשים. ראיתי במו עיניי שהתחלנו לבנות עיר גדולה בסיני, והכל חרב לצערנו על ידי יהודים.

"אני חי את המציאות. מצד אחד אני אומר לעצמי: הנה תורת ישראל מתממשת – הגענו למקום המקדש ולחבלי ארץ ישראל שהקב"ה נשבע לתת לנו. מאידך גיסא, הננו נוכחים בעינינו כי העם, הממשלה ואפילו עולם התורה אינם חשים את הדופק של פעמי הגאולה שהקב"ה העניק לנו, ואינם עולים בהמוניהם ליישב את חבלי ארץ ישראל ולבנות את בית המקדש".

אחוות לוחמים או רמיסת דתיים

הרב מדבר על בניין המקדש וארץ ישראל. מה היה האירוע המכונן שהביא את הרב לעמדה זו?

"בימית עמדו לראשונה זה מול זה צו הקב"ה מול הפוליטיקה. הפוליטיקאים אומרים: לגרש! ואילו התורה אומרת: זו מצוות יישוב הארץ וצריך להיות מוכנים ליהרג על זה! כאן הבנתי שמי שלא מוכן לסרב פקודה, משועבד לפוליטיקה ולא לקב"ה. למדתי להבין דבר חדש, שהשקפת העולם והפוליטיקה הן מילים יפות והסברים העומדים ברומו של עולם, אך סופן לעיתים לשמש כתחליף לחובה לקיים את מצוות התורה. לא רק אצל עסקנים ופוליטיקאים אלא, למרבה הצער, גם אצל תלמידי חכמים".

האם הרב לא חושש שסירוב פקודה יפגע בלכידות של הצבא?
אני לרגע לא מזלזל בצורך בלכידות של החיילים. להיפך, אני מאמין באמונה שלמה שיש ערך עצום – ואף מצווה מן התורה – בקיומו של צה"ל, זאת נקודת המוצא שלי. אבל צבא ישראל יגיע ליעדיו רק אם ישמע מה שאומר מלך מלכי המלכים

הרב אריאל, ששימש כרב פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים, אינו חושש לבטא עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם התפישה הצבאית: "הרמב"ם אומר שמלך ישראל שנותן הוראה הנוגדת אפילו מצווה קלה - דברי המלך בטלים, כי אתה והמלך חייבים בכבודו של הקב"ה. אני לרגע לא מזלזל בצורך בלכידות של החיילים. להיפך, אני מאמין באמונה שלמה שיש ערך עצום – ואף מצווה מן התורה – בקיומו של צה"ל, זאת נקודת המוצא שלי. אבל צבא ישראל יגיע ליעדיו רק אם ישמע מה שאומר מלך מלכי המלכים.

"בשבילי בצה"ל יש רק מפקד אחד והוא הקב"ה, ולא אף אחד אחר. אם מפקדי צה"ל ייצאו בפקודותיהם נגד המפקד העליון - אנחנו לא איתם, כי צה"ל חס ושלום ייכשל. אומרת התורה: 'והיה מחניך קדוש', כי הצניעות בצבא מאפשרת לקב"ה להתהלך בקרב המחנה, ואילו מעשי הפריצות – 'ערוות דבר' בלשון התורה - מרחיקים חס ושלום את הקב"ה מן המחנה. מי שסבור ששירת נשים היא דבר של מה בכך, 'מרוויח' את שירת הנשים ואת ה'לכידות' החברתית לכאורה, אך מפסיד את הלכידות עם הקב"ה. האפשר לצאת למלחמה על איראן בלי הקב"ה?! כל הכוח שלנו הוא רק כשהקב"ה בקרב מחניך".

אבל אנחנו חיים במציאות שלא כולם שומרי תורה ומצוות, ויש גם הגדרה הלכתית של 'תינוקות שנשבו'?

"אני מקבל את זה, ולכן צריך לקרב ולהתקרב לכל אחד. כשהייתי חייל חייתי עם בני קיבוצים, ובתור רב פיקודי היו לי קשרים מצוינים עם חיילים מכל הסוגים. במלחמת יום הכיפורים ערכתי סדר מול שערי דמשק בהשתתפות חיילים חילונים רבים. במלחמת ששת הימים הייתי דתי יחיד בפלוגה. הגיעה שבת בתוך המלחמה, והתחלתי להתפלל לבד. פתאום חיילים בפלוגה שלי אמרו לי: ודאי אתה צריך מנין, לבשו כובעי פלדה והצטרפו.

"המושג 'תינוקות שנשבו' נכון כל עוד חבריך מבינים ורגישים כלפיך - זוהי 'אחוות לוחמים'. אך אם היותם 'תינוקות שנשבו' מחייבת אותי להתיישר לפיהם, ולהתאים את עצמי למנהגיהם - גם כשהם נוהגים בניגוד להלכה ובניגוד לצניעות - אין זו 'לכידות' ואין זו 'אחוות לוחמים', אלא רמיסת הלכידות עם החייל המאמין. שכן כופים עליו בפקודה מעשה 'אחווה' בניגוד לאמונתו ולתורתו. במיוחד כשהדבר בא בהוראת הרבנות הצבאית - הדבר חמור שבעתיים, שכן הרבנות מופקדת על שמירת קדושת המחנה, אך בפועל פעלה כאן ההיפך. היא חייבה חיילים שומרי מצוות לעמוד בטקסים רשמיים הכוללים זימרת נשים, וזאת כביכול מכוח ההלכה. בהוראה זו היא רומסת את הקדושה, ועושה זאת בשם התורה".

האם נושא שירת נשים הוא כל כך קריטי בעיני הרב, שאין מקום לבוא בעניין זה לקראת ראשי הצבא?

"צריך להבין היטב את ה'שפה' שבה מדברים אנשי הצבא, ולפתוח היטב את העיניים ואת האוזניים. הרמטכ"ל אומר, יש מפקד אחד בצבא, ויש לציית לפקודתו. הכוונה היא לרמטכ"ל אך גם למ"כ, אשר פקודתו מחייבת את חיילי כיתתו. המשמעות המעשית העולה מן ההודעה הזאת היא, שכל מפקד זוטר יכול להורות לחייל שומר מצוות להאזין לשירת נשים, ואם סירב, יש כאן סירוב לפקודה. מדוע יש להאזין ל'שפה'? כי יש כאן כוונה מסותרת 'מתחת לשטיח': היום אתה חייב לציית לדבר פעוט, לכאורה, בסך הכל לשמוע שירת אישה. מחר יורה אותו מ"כ בפקודה: חיילים! אתם עולים על המשאיות, למרות שהיום שבת, ואתם יוצאים לגרש יהודים ממגרון, מאלון מורה, מבית אל - וכבר היה כדבר הזה, שחיילי הסדר נסעו בשבת לגרש יהודים מחוות גלעד. והיה, אם יתייצב החייל לפני מפקדו ויאמר: אני לא מגרש יהודים בארץ ישראל, ובוודאי לא אחלל שבת לצורך מעשה מתועב זה. מה יאמר אותו מפקד? הנני להודיעך, כי הרב הצבאי הראשי הודיע, ששיטת הפסיקה שלו היא שאסור לסרב לפקודה! הדבר נוגע הן לשירת נשים והן לכל פקודה אחרת. מעתה סירוב לפקודה זו בשבת, משמעותה מאסר בגיבוי הרב הראשי לצה"ל.

"מסקנה: ייתכן שאפשר למצוא רבנים שיאמרו ששירת נשים אינה דבר קריטי, אך הכוונה המסתתרת מאחוריה היא ליצור חייל ממושמע ורובוט, שאצלו פקודת המ"כ גדולה יותר ממצוות הקב"ה. הרב הצבאי הראשי יודע בדיוק לאן מובילה ה'קולא' של שירת הנשים. למרבה הצער, הוא מבין את ה'שפה' של הרמטכ"ל, שאומר 'שירת נשים' אך מתכוון לגירוש יהודים, וככל הנראה הוא מסכים איתה".